דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה


הנווה והים >>  `בולענים` >>  חוויות מבור תחתיות


 

 

חוויות מבור תחתיות

על מורל ועל עט ונייר טואלט

יומן אירוע שכתב אלי רז

מוקדש בתודה ובהערכה למחלצים, לדואגים, לתומכים, למברכים
ולכל בית עין-גד - 
הייתם לנו האור שבקצה הבור.

ענת ואלי רז


בערב סוכות 10.10.2003, בשעה 06.50 ביקשתי מנועם את ג'יפ החילוץ לגיחה קצרה לנחל חבר, כדי לתעד כמה בורות חדשים. נועם נראה מוטרד אך התרצה כששמע שזה לשעה בלבד, כנראה שהיו לו תכניות על הג'יפ. מעט אחרי שבע, בעת שעסקתי במדידות סמוך לבור, קרסה האדמה תחתי ונפלתי פנימה. השעתיים הראשונות בבור היו הקשות ביותר הדקות ואולי השניות (קשה לדעת) הראשונות היו דרמטיות מאוד; חושך, דימיתי שאני קבור בתוך מפולת ואינסטינקטיבית חתרתי בכל הכוח למעלה. לשבריר שנייה חשבתי שהתעוורתי, או שככה זה בעולם האחר, ואז החל להסתנן מבעד לאבק אור, שהפך בהדרגה לכתם עגול וכחול של שמיים.

בראש ערימת המפולת נוכחתי שאני חי, רואה, בריא ושלם. חגורת הבטן עדיין צמודה, ובה מצלמה, פלאפון, מצפן, עט ופתק עם ציונים כלשהם. הפלאפון לא הועיל בבור (הוא נשאר שלם אבל האגדה התנפצה). האבק שקע ובקירות הבור נראו סדקים שהפרידו מסות גדולות של חומר נוטה ליפול, שכלל גם הרבה אבנים גדולות. לטפס על החומר הבלתי יציב הזה בכלל לא בא בחשבון, וחששתי שמפולת נוספת, והפעם מעלי, זה רק עניין של זמן, ואולי לא ארוך. התחלתי לכתוב בחיפזון מכתבי פרידה למשפחה. בכתיבה הייתה תחושה של שיחה, הדמויות עמדו לפני והשרו נינוחות וכשהגעתי לנכדים, התברר לי שאני מחייך ואפילו צוחק בקול. כאן נגמר לי הפתק הקטן, אבל המהפך המוראלי גרם לי לדבוק בכתיבה ורציתי לכתוב את מה שעובר עלי. חיטטתי בכיסים ומצאתי את הגלויה של שוש אשכנזי, ואני מכסה אותה בכתב קטן וצפוף כדי לחסוך מקום.

בכתיבה לא חסכתי מילים משום שהמטרה הייתה לכתוב הרבה, מובן שהדברים שאביא כאן מנופים מקטעים מיותרים לקורא ומקטעים אינטימיים ואישיים מדי (*).

  

מדידות ותיעוד הבור, רגע לפני האירוע...

(*) הדברים לא נכתבו בידיעה שמישהו, אולי מלבד המשפחה, יקרא אותם. אולם ענת סיפרה לי על הדאגה, התמיכה והמעורבות שגילה הציבור בעין גדי, ושכנעה אותי לשתף אותם בחוויה על ידי מסירת קטעים לעלון.

ב- 09.30 אני מחליט לעשות הערכת מצב: לפי התגובה של נועם, הוא זקוק לג'יפ. הוא ייווכח שלא חזרתי ואני גם לא עונה לטלפונים, הוא יגיע למסקנה שקרה לי משהו ויארגן את הצוות לחיפושים. אני לא מצפה שיגיעו אלי לפני 12.00, אבל ייתכן גם שלא לפני מחר בבוקר. כלומר, יש אפשרות שאבלה כאן 24 שעות.

 

 א.  האוויר עומד והחום גובר, ובהתאם לחוקי מרפי, את בקבוק המים שהתכוונתי להכניס לתרמיל שכחתי בג'יפ. מפעם לפעם יורד עלי גשם של עפר ואבנים קטנות ואני יודע שזה עלול לגרור מפולת גדולה יותר. הכתיבה מרגיעה, לא כך הישיבה; אני משתדל שלא לזוז, כדי שלא לגרום לתנועה של החומר הבלתי יציב, זה לא נוח והשברים הישנים בגב ניעורו. החרדה, לעומת זאת, ממש נעלמה ואת מקומה תופס הביטחון שצוות החילוץ יגיע אלי, יש בזה מעין סגירת מעגל שמוסיפה ממד חיובי משלה. בינתיים החום גובר וגם טרדות הזבובים שמגלים את כל השפשופים שלי. מתעוררת בעיה נוספת, אני צריך לשחרר מהגוף מוצקים. אסור לזוז ובטח שלא לחפור בתוך המפולת ואיך אבלה את כל הזמן במחיצת "התוצרת" שלי, הריח והזבובים? בינתיים מתאפקים! המחשבה על הישיבה בבור ללא חופש תנועה, בחברת הצואה של עצמך והזבובים מזכירה לי סיפורים קשים על אסירים בצינוק. ב- 10.50 נשברתי, עשיתי זאת וקיבלתי החלטה שהתוצאות לא יפריעו לי. נוכחתי שהחלטות יכולות לעזור ואז קיבלתי נוספות:

 ב.  שהזבובים הם לטובתי והם מדגדגים אותי רק כדי שיהיה לי נעים, ובאמת מרגע זה הם חדלו להציק.

 ג.  לחשוב על הטמפרטורה בבור במושגים ממוצעים, והואיל ובערב החום יירד, אז הממוצע הוא בהחלט סביר. Think positive!


 גם המקום על הגלויה של שוש נגמר. אני מביט בערגה אל הפנקס שלי, שמונח למטה בירכתי הבור יחד עם פריטי ציוד אחרים. כשעליתי משם לא ראיתי כלום ועכשיו אסור לי להרגיז שוב את המפולת. פשפשתי בתרמיל ומצאתי גליל נייר טואלט ואני ממשיך איתו.

אני נזכר בכמה מצבים קשים שבהם נדרשתי לתושיית הישרדות, כגון האירוע בחרמון בו חיליק, שלא נהג כמוני נפצע, נשבה ועבר חוויות קשות. אבל אלה היו פעולות מהירות, אינסטינקטיביות ללא תכנון, כמו ברגעים הראשונים של הנפילה הזו. השאלה היא איך שורדים הלאה. אני מתחבר יותר לסיפורים הקשים שהראו בטלביזיה לקראת יום הכיפורים על הישרדות בודדים, שנותרו פצועים בשדה הקרב. זה יותר עניין של סימפטיה וברור שאין מקום להשוואה, אני בריא ושלם, הבית לא רחוק ויש מי שידאג לחלץ אותי מכאן, רק שלא תתרחש לפני כן מפולת.

 ברור שההסתברות שאפול לבור הייתה גבוהה; בתחילה עבדתי עם קסדה ורתמה, מודיע על מיקום מדויק יוצר קשר כל שעה, וגם היה לי גם עוזר מהמכון הגיאולוגי. עם השנים התחלתי לזלזל. עכשיו צריך להפיק לקחים גם על חשבון הנוחיות, ההספקים ואיכות העבודה.

 כל המידע שאספתי על הבורות עד כה היו בתצפיות מבחוץ. כדאי לנצל את ההזדמנות ולהתבונן מבפנים:

 

             פיסת שמיים בהירה, מעומק הבור

  

צילום עצמי, זמן קצר לאחר ההיחלצות מערימת המפולת

הבור מתעמק מזרחה, הדופן המזרחי קמור ועשוי סירוגין של שכבות משקעי אגמים ומשקעי נחלים. הקמרון מעיד על הידוק ויציבות יחסית (לא עד כדי אפשרות טיפוס, מעבר לעובדה שהוא קמור). הדופן המערבי שונה לגמרי; כלו עשוי חלוקים לא מלוכדים, בעיקר גסים ועד בולדרים של ממש וממנו באה המפולת הנשפכת לירכתי הבור שבבסיס הקמרון ממול, ונערמת עד בסיס הדופן המערבי. ברור שיש כאן בור רב-דורי; כלומר, הבור נוצר בשכבות הסירוגיות, לאחר מכן נסתם בסחף גס על ידי שיטפונות ממערב, כפי שמעידות גם חתיכות פלסטיק המרובדות בחתך. הדופן המזרחי הוא הדופן המקורי של הבור, והוא מתגלה בגלל ההעמקה הנוכחית שלו.

 

עדיף לשבת בראש ערימת המפולת הנוכחית, מתחת לדופן המערבי, ולקבל על הראש את המפולת הבאה, אם תגיע, מאשר להיקבר בירכתי הבור. מידי פעם עובר מטוס, ולעיתים אני מדמה לשמוע קולות אנשים. אני מחליט לכתוב כיצד יתנהלו פעולות האיתור והחילוץ בעיני רוחי, מעניין יהיה להשוות אחר כך.

תסריט א', הכי אופטימי.

שעה 12.00.

נועם: מישהו יודע אם אלי חזר? אני צריך את הג'יפ.

תשובה מעומק המסגרייה: תרים אליו טלפון ותדע.

נועם: הוא שכח לפתוח את הפלאפון, המפוזר הזה. צלצלתי גם למשרד ואין תשובה.

מישהו קופץ לסככה לראות אם הג'יפ שם... הג'יפ לא בסככה, אבל הסוברו של אלי לידה.

נועם: ידעתי! לך תסמוך על הזקנים האלה, אמר שעה ועד עכשיו לא חזר, ואפילו את הפלאפון לא פתח.

מישהו: אולי קרה לו משהו? מעץ הוא כבר נפל, והסיכוי שייפול לבור הוא עוד יותר גדול.

 

שעה 1300:

מבררים אם ענת יודעת משהו, היא מביעה דאגה ושואלת בעדינות האם לא כדאי לצאת לחפש.

מחליטים ש'פותחים אירוע', מגייסים את החברה, תחקירים, מישהו עושה חשבון שאם אכן נפלתי לבור, אני לפחות חמש וחצי שעות שם, כולם מוטרדים מאוד, אין מידע לאן נסעתי אבל יודעים שיצאתי לשעה, כך שזה לא צריך להיות רחוק. מחליטים על גזרת חיפושים מזרחית לכביש 90 בטווח 30 ק"מ מעין-גדי, עדיפות לאזור הדרומי, משום שיודעים שרוב העבודה בבורות היא עבור מוא"ז תמר. נקודת המוצא היא הג'יפ, מבקשים נ.צ. של הג'יפ מ'איתורן' במקביל מתחלקים לצוותים, אריזת ציוד, תדריכים - קודם כל סריקת כל הדרכים ממזרח לכביש, עד נחל צאלים, נותנים גזרת סריקה לבט"ש ומבקשים גם מסוק לסריקה. מבקשים מבוזיק שיצפה דרומה לגפרית, ויחפש את הג'יפ.

 

שעה 14.00:

אוכלים ארוחת צהריים חפוזה ויוצאים.

 

שעה 15.30:

מחוליית הנ.נ. מודיעים שהג'יפ התגלה בצד דרך הטשטוש, על הגדה הצפונית של נחל חבר. הם עורכים תצפית היקפית ומגלים בסמוך, בתוך ערוץ החבר, פתחי בורות עם סימונים אדומים. אני שומע שהם כורזים אלי, אבל הם לא שומעים את התשובה שלי.

 

שעה 16.00:

חוליית הנ.נ. מחליטה להתקרב בזהירות אל הבורות, בבור השלישי, מישהו מגלה אותי.

 

Happy ending:

משלשלים אלי קסדה, רתמה, מים וחבל. מתווכחים קצת על שיטת החילוץ, מחליטים על חילוץ V, החילוץ נגמר ב- 17.00.

 

חפציי המפוזרים בירכתי הבור

החיפושית הגיבורה

יומן נייר הטואלט

אני יודע שייתכן גם תסריט פחות אופטימי, אבל דוחה אותו לפי שעה.

האם אני שומע רכב? לא, זה מטוס! על מה אחשוב עכשיו? שוב על המשפחה, אני מונה אותם אחד לאחד, ענת תופסת את הנפח הגדול ביותר ב- c.d. שמסתובב לי במוח, ומקרינה עלי שלווה ואופטימיות, וכשמגיע לנכדים שוב מתפשט חיוך גדול. הם מזכירים לי תמונות מהילדים שלנו בגילם: טל שהייתה נואמת נאומים מרתקים ואין-סופיים בג'יבריש, בליווי תנועות ומחוות תואמות. גיא עם הטיפה הנצחית על השפה התחתונה, ואחר-כך שיחות העומק שהיו לו כילד, עם המבוגרים שהקיפו אותו בהר גילה. לא רציתי שיישרו למיכלי את השיניים, כדי שלא ישנו אותה בכלום. ראיתי אותה לראשונה מתפקדת בחברת הילדים בקייטנה שליוויתי בצפון והתמוגגתי, הכי קטנה והכי גדולה בכל מובן. דנה-קטנה, לעולם תישאר תקועה בראשי דמותה כקופידון זהוב בהר הגבוה בסיני, ושתי בדואיות צעירות מתאהבות בה עד כדי הפקרת העדר שלהן.

הטיולים המשפחתיים, ימי ההולדת בטבע, היה לנו מזל להתפתח כמשפחה על רקע זה, והיה לנו מזל שזה התאים לכולנו ומתאים עד היום. המכנה המשותף הזה בודאי תרם לעיצוב מערכת היחסים הנפלאה, האהבה ההערכה ההדדית, ואין דבר שממלא אושר יותר מזה.

עם שוך האבק לאחר הנפילה, ראיתי עקרב צהוב מתרוצץ על אבני המפולת וחשבתי עליו אז במושגים של שותפות גורל, אבל עכשיו לא! כי אותי יבואו לחלץ ומי בכלל חושב עליו? בעצם אני חושב עליו, ואם עוד אראה אותו, אולי ראוי שאקח אותו איתי ואשחרר אותו למעלה?

 

נזכרתי בבדיחה: עקרב עומד אובד עצות על שפת תעלת סואץ, רוצה לבקר את משפחתו שבצד השני אבל לא יודע לשחות. מופיע פיל שעומד לחצות את התעלה ומשנוכח במצוקת העקרב הוא מציע לו טרמפ על גבו, הפיל מגיע לעבר השני, מתכופף ופורש את חדקו, העקרב יורד לאורכו וכשמגיע לקרקע, עוקץ את הפיל בקצה חדקו. הפיל ההמום שואל את העקרב מה ההיגיון שבעקיצה הזו, והעקרב עונה לו 'אל תחפש היגיון במזרח התיכון'.

התפנית הזואולוגית גררה את הדמיון לכיוונים לא רצויים, פתאום נופל מלמעלה בעל חיים גדול (לרגע זה צבי, אחר כך זה זאב – אלה וגם אלה אני פוגש הרבה בסביבה זו) החיה בפאניקה, משתוללת על המפולת ומנסה לקפוץ על הדופן המערבי, אני מנסה לעצור אותה ללא הצלחה, ורואה איך מתחילה להתפתח מפולת שעתידה לקבור את שנינו.

אסור להיגרר לזה, Think positive!!!.

הגיעה צרעה חפרית בזמזום קולני שהבליט את האקוסטיקה הטובה של הבור. מחשבה טפשית - איך היה נשמע כאן הדיג'ירידו של מושיקו? האם הקירות היו מתמוטטים או לא? Think positive!!!

תצפית בצרעה יכולה להיות מעניינת וגם להעביר את הזמן, אני עוקב אחריה, האם תתחיל לחפור? האם תביא חגב משותק, תטיל עליו את ביציה ותטמון אותו? היא דואגת לצאצאים שלה עוד לפני שנולדו, רשת ביטחון? גם אני דואג לצאצאים שלי, מה תואיל להם רשת הביטחון שתהיה לי בעין-גדי? בינתיים עוד גשם של אבנים ועפר מלמעלה. Think positive!!!

 

ניצנוצי אורות ראשונים

הקשר הראשון, כפי שצולם מלמעלה

משלשלים אליי חבל עם רתמה, קסדה ומים

ההכנות לחילוץ

12.28: כחמש שעות אני כאן ובכלל לא נורא, עוד כ- 3.5 שעות עד שיגיעו אלי המחלצים, הכתיבה עושה טוב, איך הם יגיבו אם אבקש מהם לחכות בסבלנות עד שאגמור את הפסקה לפני שיתחילו בחילוץ?

 

על מי אני עוד חושב? על דור הבנים של עין-גדי. בחברה המרובדת שפגשתי בעין-גדי, הם השכבה שהתאימה לי: תמימה, מקבלת, תומכת ומפרגנת על אף פער הגילים. אני אוהב אותם ומוקיר אותם על הסיפוק העצום שגרמו לי לראותם מתפקדים במסגרת צוות החילוץ שהקמתי, ומתרגש לקראת המפגש האולטימטיבי איתם כמחולץ. אני חושב גם על מלינדה ואקי הנפלאים (איפה ישנם עוד אנשים כאלה) ומקווה שנצליח לעשות להם Good time כפי שתכננו. ויאיר ברק, שכל הזמן טורח להשפיע עלי רוב טובה (על מה ולמה?). ידידי הנעורים מחיפה, שהלכתי איתם לגרעין, לצבא ולקיבוץ. על עין-גדי, המקום שאני הכי קשור אליו, למרות שהתגלגלתי אליו במקרה, ועל חברים בעין-גדי שאני אוהב, מוקיר ומעריך (אמנע מציון שמותיהם בגרסה זו כדי שלא יפגעו אחרים). על חבר קרוב שנפטר ועל חברים שנאבקים בגבורה במחלה קשה, על השיחה האחרונה עם תמר דורי (אלמנת איציק שנרצח במצר) והיגון העצום שהקרינה, ועל מצבו של הרצל- אקסמפלר אנושי מיוחד שחרשתי איתו לאחרונה כמה חבלי ארץ קרובים ורחוקים, והוא עתה מחלים, חסר חצי ריאה.

 

13.40: האם אני שומע קולות? לא! אני מביט למעלה, קטע של תקרה עם אבנים גדולות, על בלימה. בהחלט סיבה לדאגה, אבל הכתיבה כבר מזמן הוציאה אותי מכל שארית של חרדה, עברתי כאן כשש שעות, נותרו רק בסך הכול שעתיים וחצי עד החילוץ והתנאים משתפרים כל הזמן. השמש שחיממה את הדופן ממול, בקושי מאירה את המטר העליון החום ירד והצמא כבר לא מציק, אני מרשה לעצמי לשנות תנוחה, ואפילו חולץ סנדלים ומשחרר אבנים שהציקו לי. חזרתי לשקול אפשרות טיפוס מהבור, רק בשביל התעמלות מחשבתית, לו היה זה חומר מלוכד הייתי יוצא בקלות. גם התרגיל של טוזברהינדי הגיבור, שניער את הבור עד שהוא נפל ואז יצא ממנו בזחילה, לא יעבוד פה.

14:00: האם אני שומע קולות? מסתבר שזו הבטן שלי. פחות משעתיים לחילוץ (לפי תסריט ראשון), המורל בהחלט סביר, מתי הזדמן לי ככה להתבטל ולכתוב הגיגים? חיפושית קטנה שחורה שכנראה נפלה יחד איתי, מנסה לטפס במדרון המפולת, עולה 10 ס"מ ומתדרדרת בחזרה למטה. מי שהמציא את אגדת סיזיפוס בודאי הושפע מתצפית כזו בטבע. החיפושית לא מוותרת ומנסה שוב ושוב. מאיפה יש כל כך הרבה אנרגיה ליצור של שלושה מילימטר? אני שוקל אם להתערב ולקדם אותה במעלה, למרות שזה בעצם לא ישנה דבר. עכשיו היא סוף סוף דוממת, כנראה שנגמרו לה המשאבים.

 

14:30: עלה בי רעיון מבריק, המצלמה! למה שלא אתעד את המצב? צילום ראשון: אוטופורטרט שלי, מעניין יהיה לראות איך נראיתי בבור. אני מרחיק את המצלמה עד כמה שהידיים מאפשרות ולוחץ, הבזק מסנוור ומוליד רעיון חדש - אם אשאר כאן ללילה אפשר יהיה לאותת במבזק למחפשים. צילום נוסף: החפצים בירכתי הבור: כובע הקש משמאל, הרולטקה האדומה באמצע, הפנקס הצהוב מימין. צילומים נוספים: התקרה התלויה והמאיימת, השמיים הכחולים דרך חלון הפתח העגול, חתיכת פלסטיק כהוכחה לרב-דוריות של הבור.

 

15:00: שפך די ממושך של עפר ואבנים קטנות על הכתף הימנית, אבל לא קרה כלום. חצי השעה האחרונה עברה עלי במשחק - ניסיון לדוג את החפצים בעזרת מטר שקניתי אתמול בירושלים. הסבירו לי שסרט מדידה שנשלף ומתכנס חזרה בכוח הקפיץ, נקרא מטר; ואילו סרט מדידה שצריך לאסוף אותו על ידי סיבוב ידית, הוא רולטקה, ולא חשוב מה אורכם. ביקשתי, אפוא, מטר של עשרה מטר והמוכר ענה שיש לו רק מטר של שמונה מטר, זיכרון השיחה הזו מצחיק אותי מאוד עכשיו. החפצים למטה היו בטווח שמונה המטרים של המטר שלי ואחרי תרגילים שונים עלה בידי לדוג את כובע הנצרים שלי. מיד חבשתי אותו, אמנם לא קסדה אבל בכל זאת משהו. עם החפצים האחרים לא הצלחתי, אבל כן הצלחתי להעביר זמן.

בינתיים מסתבר שהחיפושית הגיבורה הצליחה לטפס את כל ערמת המפולת ועכשיו היא מתמודדת עם קיר הבור, המסכנה עלתה כמה ס"מ והתגלגלה חזרה למדרון המפולת ושוב עלתה ושוב נפלה. לא מוותרת, אני ממש מעריץ אותה והחלטתי להנציח אותה במצלמה.

 

15.27: עוד מפולת יורדת לשמאלי, הפעם גדולה ורצינית יותר מקודמותיה, האור מתעמעם, האוויר מלא אבק ואני נושם דרך החולצה. כשהאבק שוקע אני מחליט למדוד את גובה הבור. אני מצליח לפרוס את המטר לגובה 3.30 מ' לפני שהוא מתקפל וקורס, לפחות מטר חסר היה לשפת הבור. שילחתי את המטר בעמידה מגובה של כ- 1.5 מ' מעל המפולת. כלומר שפת הבור היא כ- 6 מ' מעל המקום שלי. אני מעריך את הרווח האנכי עד לירכתי הבור בכ-3 מ', זאת אומרת שהמימד האנכי של הבור הוא כ- 9 מ'.

למרות שיש עוד כחצי שעה לחילוץ לפי תסריט א', אני עובר לתסריט ב'.

 

 

מערך החילוץ מוכן

רגע לפני החילוץ

תסריט ב'

נועם לא צריך את הג'יפ ולכן לא מודע להיעדרות שלי. ענת חוזרת מהעבודה ב- 15.00, הרוגה כרגיל, לוקחת קרטיב מהמקרר ומנקרת כשעה בכורסא. ב- 16.00 מתעוררת בבהלה ומחליטה לנקות את הבית (יום שישי) , ב- 17.00 מתקשרת למשרד לברר מה התכניות שלי לערב, מנסה גם בפלאפון, זה לא לוח זמנים חריג והיא לא מודאגת שאין תשובה. ב- 18.30 מתחילה לדאוג, יורדת למשרד, מוצאת שהוא נעול, חוששת שקרה משהו. ב- 19.00 מתקשרת בהיסוס לערן. ערן עושה סבב טלפונים, מתברר שהג'יפ לא חזר ומחליטים שאני בגדר נעדר. עורכים דיון כמו בתסריט א' ומגיעים לאותן המסקנות. מבקשים נ.צ. מהאיתורן ובגלל החושך היורד מגייסים מקסימום רכבי שטח. ב- 20.30 שולחים חוליות לדרך הטשטוש ולכל דרכי הרכב מכביש 90 ומזרחה, ב- 21.30 אחת החוליות מדווחת על גילוי הג'יפ. מתארגן חפ"ק ליד הג'יפ, סורקים בתאורה את כל הסביבה ומגלים את סימוני הבורות, ואח"כ את הבורות עצמם. כורזים אלי, אבל לא שומעים את תשובתי, מהססים אם לרדת בחושך בין הבורות, מחליטים בחיוב אבל לא לפני שכל השטח יהיה מואר היטב וחוליה אחת תסמן את הבורות בסטיק-לייטים. 23.30 אני רואה אורות מתרוצצים מעל הבור מבזיק כמה פעמים עם המצלמה, מישהו מזהה את ההבזקים ומתקרב לבור שלי ויוצר איתי קשר קול, מבררים אם אני בסדר, דנים בשיטת החילוץ, מחליטים למשוך אותי בעזרת כננת וחבל שירד דרך חמור גלילים וגלגלת מירכוז שתופעל ממול.

01.00, Happy ending, אני בחוץ.

לקחתי בחשבון גם תסריט ב' 1:

כאשר מגלים אותי לפי תסריט ב' מחליטים, בהסכמה איתי, לדחות את החילוץ עצמו לבוקר, כדי לא לסכן את האנשים בחילוץ לילי בשטח שיש בו בורות פעורים.

16.15:

החיפושית הגיבורה לא מתייאשת, שוב נופלת ושוב מטפסת. אילו הייתה בטוחה כמוני שיבואו לחלץ אותה, אולי הייתה גם היא מנצלת את ההזדמנות לנוח ולכתוב כמוני. האור נעשה קלוש, עוד מעט אצטרך להפסיק את הכתיבה, חבל. כאבי גב, שינויי תנוחה תכופים מעמידה לישיבה וחוזר חלילה. החיפושית עדיין מטפסת ונופלת; אולי אכניס אותה לתיק שלי, אבל מה אם היא תימחץ שם ותמות?

כשהייתי רס"פ בגדוד 50 והתאמנו באזור ברפיליה, סיפקו לנו בעוקבים מים מחוטאים ומגעילים והחיילים מיעטו בשתייה. כשהמחלקות יצאו לאימונים, יצאתי לאתר בארות מים בכפרים הנטושים וכולם העדיפו לשתות מהם. בוקר אחד יצאתי לבדוק באר שנראתה לי עתיקה ומעניינת במיוחד. מפתח הבור השתלשל מיתר של מצנח ששימש את החברה לדליית המים, אחזתי בו והתכופפתי פנימה כדי לבחון את הבור. תוך כדי כך עברה בי המחשבה שאני עלול ליפול, ואכן המיתר היה רטוב, ידי החליקו, נפלתי וביליתי בציפה בבאר כמה שעות טובות. זו הייתה הבאר הכי טובה וידעתי שבסופו של דבר מישהו יגיע. הגיע החובש הפלוגתי המשועמם, וברגע שהציץ פנימה, התחכמתי ושאגתי נוראות. החובש נבהל, ברח וחזר יחד עם המ"פ שלנו מימון. מימון הוריד לי חבל, קשר לקומנדקר והורה למשוך. בחצי הגובה פקד לעצור ואז אמר: 'או שאתה חותם שנה קבע (עמדתי לפני שחרור) או שאני מחזיר אותך לבור'. אני לא חתמתי, מימון ז"ל נהרג באחת הפשיטות ואני ממשיך ליפול גם מעצים וגם לתוך בורות.

16.25:

מובן שתסריט א' ירד מעל הפרק, אבל כתשע שעות אני בבור וזה בכלל לא היה נורא, לכל היותר עוד שלוש וחצי שעות יגלו אותי, אם יפעלו לפי תסריט ב' - קטן עלי! וגם אם אצטרך לחכות לבוקר, לא נורא. חבל רק שאי אפשר יהיה להמשיך לכתוב.

 

17.15:

הפסקתי לכתוב מוקדם מידי והמורל קצת ירד. תולעת של הומור שחור חופרת לי במוח: באי קומודו שבאינדוזיה נטרף חוקר הלטאות הענק על ידי לטאת הקומודו, בהר-געש ניספו זוג חוקרי הרי געש בהתפרצות געשית, בים-המלח נבלע חוקר בולענים....Think positive!!!

אחזור אפוא לכתיבה למרות שאני רואה בקושי את הנייר ואת האותיות בכלל לא. נראה שזוהי גם הקריאה האחרונה של השעה. לשעון היה תפקיד חשוב בשמירה על המורל, צריך להתרגל למצב חדש. את החיפושית הגיבורה אני כבר לא רואה, אין ממה להתפעל וממי לשאוב עידוד, למרות שאני בטוח שהיא ממשיכה לנסות. את העקרב כבר מזמן לא ראיתי וגם הצרעה החפרית נטשה מזמן - חבל. נשארו רק הזבובים וגם הם עוזבים אחד אחד, מעניין מתי יעזוב האחרון, ואם אצליח לרשום את השעה, אולי תהיה זו תצפית בעלת ערך מדעי?

 

עוד מפולת קטנה משמאל. כל זמן שאני כותב ברור לי שהחילוץ יקדים את המפולת הגדולה הבאה, מה תהיינה התחושות בלילה? הכי טוב להירדם ולהתעורר לקול קריאות צוות החילוץ, האם אצליח להירדם ללא אטמי אוזניים (בדיחה פרטית)?

חושך - מיציתי עד תום את אפשרות הכתיבה. ומצאתי תנוחה חדשה ללילה, עם הפנים למדרון המפולת, מעין גהירה על המרפקים והברכיים. ומכאן ואילך אנסה לנהל שיחות דמיוניות עם המשפחה והחברים, במקום כתיבה.

 

 

 Happy end

 

 

˜

 

הדברים הבאים נכתבו בבית, למחרת היום:

כשהייתי רכון על ארבע ושקוע בשיחות דמיוניות, שמעתי מסוק, היה לי ברור שזה קשור אלי. שילחתי כמה הבזקים מהמצלמה ועקבתי אחרי הרעש שלו. הבחנתי לפי הרעש שהוא מרחף בקרבת מקום, בטח גילה את הג'יפ ואולי ראה גם את ההבזקים. כשהיה ברור לי שהוא נחת (לפי קצב סיבובי הרוטור) נעמדתי וחיכיתי שיגיעו האנשים. לאחר זמן קצר ראיתי אלומת פנס מכה בשפת הבור, שילחתי עוד הבזקים, קראתי בקול ושמעתי תשובה. בעל הפנס הגיע מכיוון התקרה התלויה וחרדתי שייפול גם הוא לבור.

הבהרתי שאני בריא ושלם וביקשתי שיעבירו את המסר הביתה. לאור הפנס מלמעלה ראיתי שהשעה 20.30, מבחינת כל האנשים היקרים שדאגו לי, נגמר בזה האירוע. מבחינתי החוויה נמשכה בעונג הרב שהציף אותי כשעקבתי אחרי ניהול העניינים למעלה, כיצד מתקבלות החלטות תוך התייעצות ושיתוף, איך עוברות ההוראות וכיצד מקבלים אותן, ובעיקר איך שערן סתם לי את הפה כבקשתי שיזרוק לי כבר חבל ואצא בכוחות עצמי.

 

מעבר ללקחי הבטיחות לגבי המשך עבודתי בענייני הבורות, יש לי מסר חשוב:

לעולם יהא מצוי בכליך עט וגליל נייר טואלט.

 

(*) התמונות מחוץ לבור צולמו על ידי יהודה רוט.

 

למדור לידיעת הארץ שמנהל אלי רז - לחץ כאן
למחקרים ורשימות של אלי בנושאי ים המלח וסביבה - לחץ כאן (קרא בכל אחת מהקטגוריות: הנווה והים ; בולענים ; ים המלח ; כביש 90)

לכתבה על אלי שפורסמה האתר "בית אבי-חי" - לחץ כאן

 


[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר|
אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2017 (c)