דברים שליקט, כתב והביא לדפוס אלי רון ופורסמו באפיק 269 מיום 18.9.2015
בערוב ימיה של שרי הכריחה אותה מחלתה להיות ספונה בביתה ולא הופיעה בציבור, אך היא הייתה מטבעה צנועה וענווה ומעולם לא ניסתה להתבלט. בחורה כמוה, שהייתה חכמה וטובת לב, יכלה בקלות להציג בציבור את תכונותיה הטובות, אבל הן באו לידי ביטוי רק בדלת אמותיה. רק מי שהכיר אותה מקרוב ידע זאת.
אני עצמי נקראתי מידי פעם לשכך את כאביה בעיסוי או ברפלקסולוגיה, אבל מעולם לא ידעתי כמה מאמצים השקיע יוסי בעלה כדי לשכנע אותה שתאות לקבל את טיפוליי. היא לא רצתה להטריח איש.
המחלה, שבסופו של דבר הכריעה אותה, נתגלתה כשהייתה נערה בת ארבע עשרה. מאז השתנו חייה.
יוסי לאור, חבר גרעין "אשדות", התיידד אתה כשהייתה בסוף כיתה יא. בשנת 1985, לאחר שירותה הצבאי, התחתנו.
עקב מחלתה שרי לא הייתה חייבת להתגייס, אבל היא התנדבה מרצונה לצה"ל ושירתה בחיל המודיעין. השירות במודיעין התאים לאופייה השקט והלא רכלני. את השפה הערבית למדה בתיכון, אצל יואב גבעתי ז"ל, וטרום צבא השתלמה בשפה זו. בצבא לימדה ערבית את המתגייסים החדשים למודיעין.
שרי הייתה בתיכון תלמידה מצטיינת. לאחר השירות הצבאי למדה באוניברסיטה והוציאה תואר ראשון בביוטכנולוגיה. בזמן שהותה בביתה עזרה בהתנדבות לתלמידים שהתקשו בחשבון. מאיר רון, שהיה מורה, שלח אותם אליה.
רוני לני, בן כיתתה בתיכון, מעיד עליה שהייתה מאוד מופנמת, אך דעתנית וחכמה. לשרי היה קשה להצטרף לפעילויות בחברת הילדים. רק בכתה יב הצטרפה לראשונה לכנס באורנים. לדבריו "שם היא השתחררה, ולפתע גלינו שהיא מאוד נחמדה וחברמנית". רוני מספר בבדיחות הדעת ששרי כונתה בכיתה בשם "ועדת נקודה", היות ובכול פעם שהיא לא קיבלה את הציון מאה במבחן (דבר שלא קרה הרבה, ואם כן-היא קבלה 99...) היא הייתה מערערת על כך בפני המורים על מנת שישפרו לה את הציון. שרי היתה פרפקציוניסטית, והכול היה אמור להיות אצלה מושלם.
נורית שלג, שהייתה מורתה של שרי בכיתות ח-ט, כותבת עליה בין היתר:
"שרי הייתה תלמידה בכיתת "תמר", אותה חינכתי בכיתות ח-ט בשנים 1878- 1980.
היא הייתה תלמידה מצטיינת- רצינית, שקדנית, ובעיקר עקשנית. הוריה, מרים ועזרא, היו מעורבים בנעשה בכיתה ומתעניינים תמיד. שרי התבלטה בכיתה בחריצות ובידע שלה, אבל אהבה גם להתווכח והייתה דעתנית ביותר.
עקשנותה של שרי באה לידי ביטוי גם מחוץ ללימודים. למרות מחלתה התעקשה לצאת לפעילויות ולטיולים של הכיתה (בעיקר טיולי האופניים הלא קלים שעשינו בדרום ובצפון). אני זוכרת בטיולים המשותפים שלנו את חורש ז"ל, מדריך הטיולים האגדי, שהיה גם חובש, מטפל בה בדאגה ובמסירות ולמרות הקושי דואג ששרי תקבל את הזריקה היומית שלה".
לאחר ששרי ויוסי התחתנו הם הביאו לעולם את יערה. המשפחה הקטנה הייתה מארחת ומאמצת נערים ונערות בודדים. שרי עזרה ודאגה לילדים מספר והייתה מארחת אותם יחד עם יוסי במסירות רבה.
גילי טל, בתו של מאיר רון, שהייתה בת כיתתה של שרי, כותבת עליה:
"מילים והפסקות גדולות לזכרה של שרי.
זה לא ששרי זרה לי במחשבות או סיפור רחוק בשנים, זיכרון ששמתי בצד. שרי מלווה אותי בעשר השנים האחרונות יותר מתמיד.
החיים נתנו לי מתנה מדהימה את ניב. מאז שחלתה בסוכרת נעורים, שרי היא חלק בלתי נפרד מחיי, והזיכרונות משמשים לי לראי וקו מנחה.
מי שחי לצדו של אדם חולה סוכרת נעורים לא יכול להתעלם מהעובדה שאלו הם הגיבורים של החיים, האמיצים והסבלניים שיש עלי אדמות. הם אלו שמלמדים אותנו לקום כול יום מחדש ולהעריך ולהתפלא ולהודות על היופי, כמו גם על הקושי שמזמנים לנו החיים. משם באים הזיכרונות שלי עם שרי, כשאני בוחרת להסתכל עליהם מנקודת מבט של הערצה ופליאה על הכוחות שהיו לה, כילדה, כנערה וכאימא, כנגד כול הסיכויים וההבנה המכאיבה, שאני כחברת ילדות צריכה לסלוח לעצמי שלא הייתי שם בשבילה, כי לא ידעתי עד כמה קשה ההתמודדות היום יומית שמזמנת מחלה זו והלבד הכמעט בלתי אפשרי. האשמה היא בחוסר הידע וההבנה למחלה זו, והנושא שהיה טבו שלא מדברים עליו.
זיכרונות נקיים עם שרי:
כמה בנות חברות ואני אתן הולכות פעם בשבוע להתפנק אצל שרי בבית הוריה. כבר בכניסה יש ריח מתוק וחם של עוגיות שהרגע יצאו מהתנור מעשה ידיה של מרים. שרי מציעה שנטעם ומקבלת אותנו, כמו תמיד, בשמחה, בשלווה ובחום, לא מציקה, שקטה ומקשיבה וחברותית.
שרי לא משתפת אותנו ולא מתלוננת על הקושי הפיזי והנפשי שהיא חווה עם מחלת הסוכרת ביום יום. אני שואלת את עצמי האם זה כי לא שאלנו ולא היינו זמינות עבורה, האם זה כי לא היה מקובל לדבר ולשתף, אולי ביקשה לא להעמיס עלינו, אולי חוותה דחייה כשניסתה לשתף?
אני זוכרת ששרי תמיד עשתה מה שיכלה ומעבר לכך, אירחה אותנו, הקשיבה לצרותינו, לא שפטה, לא ריכלה. לי נדמה שהיא מנסה ליהנות מהרגע הטוב בחברתנו כנערות ומבקשת לעצמה רגעים "רגילים" ומסתפקת במה שניתן.
אני משתאה ומתפלאה על כוחות הרצון האדירים שהיו לה בתוך כול ההתמודדות היום יומית שהמחלה דרשה ממנה, ורק היא נמצאת שם עם גופה הכואב, הבוגד, הבלתי ניתן לאיזון, איך לא וויתרה בעקשנות על לימודי התואר באוניברסיטה, גם כאשר כמעט לא ראתה כלום בעיניה, והייתה אחת מן הסטודנטים המצטיינים. איזה יכולות למידה היו לה ודבקות במטרה. כך היה גם בבית הספר. בין ירידות סוכר קשות לעליות סוכר היא המשיכה לרצות להיות טובה מאוד, בעקשנות לא מובנת עבורנו ועבור המורים.
שרי הייתה האימא הראשונה בכיתת "תמר", וזכור לי שזו הייתה תקופה נפלאה בשבילה. הזוגיות והאימהות הבליטו את היופי והאושר הפנימי שלה ונתנו ביטוי לאכפתיות הגדולה שהייתה לה עבור אחרים פחות ופחות על עצמה.
שרי ממהרת לבוא לעזור לי, כשאני חוזרת מבית החולים עם גוני בתי הבכורה, ואני קצת בהלם מגודל האחריות החדשה שיש בידי. היא באה ומדריכה אותי ברוגע וברגישות איך לקלח את הנסיכה בכיור הקטן שבמקלחת, ועוזבת רק כשהיא מרגישה אותי רגועה ומוכנה לבאות.
הפגישה האחרונה שלי עם שרי בבית שלה, של יוסי ויערה, הייתה כמו בילדותנו. היא מפנקת אותי, מקשיבה לסיפוריי, מספרת מעט על הקושי הפיזי. אני מרגישה כמה היא בודדה בסיפור הבריאותי ומנסה לחשוב על פתרונות, אבל יודעת שכבר מאוחר מידי.
שרי חברתי לכיתה, את בשבילי מורה לדרך, הבנה חדשה ובקשת סליחה, שלא הייתי שם בשבילך יותר".
גילי טל
ולבסוף ברצוני להוסיף שעוד בזמנו, כששרי שכבה על ערש דווי, התרשמתי מאוד מטיפולו של יוסי באשתו. בשיחתי עמו הערתי על כך, והוא ענה לי שזה מובן מאליו. הלוואי על כולנו טיפול כזה מסור.
