Rapoo- It solutions & Corporate template

אסתר טרבלסי
חניכה. נולדה בט"ו חשון תשכ"ו, 10.11.1965, נפטרה בג` אב תשמ"ו 8.8.1986, בגיל 21.

כמיהה לבית חם...
נכתב על ידי אתי פז, אם-מאמצת בעין גדי

רק בת שלוש שנים הייתה אסתר כשחייה עברו טלטלה עזה, שממנה אף פעם לא התאוששה לגמרי. אמה חלתה ונפטרה, ואביה היה מאושפז כחולה נפש. רשויות הרווחה מינו עובדת סוציאלית ואפוטרופוס שיחליטו מה לעשות עם אסתר, אחיה ואחותה. העובדת הסוציאלית התלבטה, לאסתר היה סיכוי למצוא משפחה מאמצת אבל אחיה ואחותה היו גדולים מדי. בשל הרצון לשמור על שלמות המשפחה החליטה, בעצה אחת עם האפוטרופוס, להעביר את שלושת הילדים למוסד לילדים בגן יבנה.

אסתר הייתה ה'תינוקת' היחידה וילדת התפנוקים של הילדים הגדולים והעובדים במוסד בגן יבנה, מקום בו כל הילדים היו מבוגרים יותר. במשך הזמן הוצבו הילדים במשפחות אומנות ליציאה לחופשות וכשגדלה אסתר נשלחה למשפחה צעירה ברחובות.

לעין גדי הגיעה בכיתה ז', במסגרת חברת הנוער השניה, והייתה היתומה היחידה בין כל הילדים בכיתה. המצב הזה הטריד אותה מאוד והיא התעקשה לשמור עליו כסוד אף על פי שהיו כמה ילדים בכיתה שידעו או הבינו. לכן הייתה היציאה הביתה פעם בשלושה שבועות למשפחת האומנה ברחובות חשובה לה מאוד, כחלק ממערך ההסוואה שיצרה כדי להסתיר את מצבה.

בתחילה התקשתה להסתגל למשפחה מאמצת בעין גדי, לא בגלל יחס מנוכר או מעליב במשפחות שאליהן נשלחה, אלא דווקא בשל היחס המיוחד והאירוח הלבבי שקיבלה בהן. בהיותה חסרת משפחה בכלל, (הקשר עם אחיה ואחותה ושתי דודותיה היה רופף מאוד) רצתה להרגיש חלק בלתי נפרד מהמשפחה, ולא כמישהו מיוחד.

אסתר רצתה להיספג ולהיעלם עד שלא תורגש בכלל בבית. בציפייה כזאת היה קשה לעמוד, במיוחד בהתחלה, כשהיחסים פחות קרובים, והמבוכה ההדדית יוצרת יחסים של אורחת ומארחים, חביבים ומנוסים ככל שיהיו. מעמד האורחת שבאה כמה פעמים בשבוע לשתות קפה, ולעתים מתלווה לארוחת הערב בחדר האוכל הגביר את חוסר הביטחון הבסיסי והפגיעות שלה.

לאחר שלא נקלטה אצל 2 המשפחות שפתחו בפניה את דלתם, החלטתי כמחנכת הכיתה שלה, בלית ברירה, להעביר אותה למשפחתנו. מכיוון שהייתי מעורבת מאוד בכל מה שקורה לה כתוצאה מעבודתי, לא הקדשתי לה הרבה תשומת לב כשבאה לביתנו. גם הילדים קיבלו אותה בטבעיות ובלי התייחסות מיוחדת, טובה או רעה, וכך גם אפי.

התברר שזו הייתה נוסחת הקסם. אסתר הגיעה יום יום, בילתה אצלנו את שעות אחר הצהרים והלכה אתנו לחדר האוכל ואף חזרה לעתים קרובות לצפות ביחד אתנו בטלוויזיה. את הילדים אהבה מאוד והשקיעה בהם המון תשומת לב וסבלנות אדירה במשחקים וסיפורים, והעניקה להם אין סוף חיבוקים ונשיקות.

התענוג הגדול ביותר שלה היה לשמור על הילדים כשאנחנו נוסעים, או הולכים לאיזשהו מקום בלעדיהם. זו הייתה הפעילות העיקרית שלה בבית. בשיחות הביתיות כמעט שלא השתתפה, ורק הקשיבה וספגה הכל בהנאה רבה.

יום אחד הגיעה הביתה בבוקר, התלוננה על הרגשה לא טובה ונראתה חולה וחמה. היה לה חום גבוה מאוד, ומיד השכבתי אותה במיטה הנוספת בחדר הילדים. נתתי לה כדור להורדת החום ותה חם, ויצאתי לעבודה ולהזמין את האחות לביקור בית. אסתר נשארה בבית עד שהבריאה, ולמרות המחלה וההרגשה הלא טובה היו אלה ימים מאושרים, כשהיא מטופלת ומקבלת הרבה תשומת הלב. הרגע הזה הוכיח את תחושת השייכות לביתנו שנוצרה בה, כשפנתה אלינו ולא חיפשה את המטפלת באזור המגורים של הנוער.

אסתר לא שיתפה אותנו כמעט בבעיות ובהתלבטויות שלה, ובודאי שלא היינו חברים שלה במובן הזה. עם המטפלת שלה, אורית גבעתי, היה לה קשר טוב ואורית הצליחה לשכנע אותה לצאת למסע קניות ולחדש קצת את מלתחתה, בכסף שהוקצב לכך ממשרד הרווחה.

אנחנו היינו בשבילה מקום מקלט שבו אפשר להתפרק מהמתח החברתי הלוחץ של כיתת בני נעורים בקיבוץ. היה לה חשוב לדעת שיש מקום שבו מקבלים אותה כפי שהיא ותומכים בה תמיד.

אבל זמן רב אחרי שהצטרפה למשפחתנו עוד כרסמו בה הספקות. יום אחד כעסתי עליה על משהו, (זה היה נדיר מאוד מפני שבדרך כלל הייתה ילדה מאוד ממושמעת ושקטה) והיא נעלבה, וברחה מן הבית. רדפתי אחריה, וכשהשגתי אותה ניסיתי להרגיע ולהסביר לה כי דווקא העובדה שאני כועסת עליה היא ההוכחה שהפכה להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה. הרי גם על ילדינו הביולוגיים אנחנו כועסים לפעמים, וכשם שהם מקבלים זאת בפשטות גם היא יכולה לראות את הדברים כהתנהלות משפחתית שגרתית.

נדמה לי שמאותו יום התחזק הביטחון שלה ביחס אלינו, והתנהגותה הייתה נינוחה ורגועה יותר בזמן הביקורים הקבועים. במשך הזמן גם הרגילה אותנו לחכות לסיום הסרט בערבית בכל יום שישי לפני שיוצאים לחדר האוכל, והצפייה בו הפכה למסורת משפחתית.

בקוצר רוח ציפתה ללידת בתנו השלישית, נעמה, וכאשר נסעתי לבית החולים באמצע ההריון פרצה בבכי בגלל הפחד לאבד את התינוק שעדיין לא נולד. בתקופה שבה שהיתי בירושלים בבית החולים ואצל משפחת חפצדי, הגיעה לכל הביקורים עם המשפחה וביטאה את דאגתה לשלומי ולשלום התינוק.

בכלל ההתעניינות בילדים קטנים, בפסיכולוגיה שלהם ובדרכי גידולם תפסה מקום מרכזי בחייה. אסתר בלעה ספרים על חינוך ופסיכולוגיה של גיל הילדות, והגישה עבודה בנושא בבית הספר התיכון. מטבע הדברים הקדישה תשומת לב מיוחדת לבעיות של ילדים הגדלים בלי הורים.

כשאסתר הגיעה למשפחת האומנה ברחובות לא היו להם ילדים, אך במשך הזמן נולדו להם בת ובן.

אולי אז, עם לידת הילדים הביולוגיים במשפחה, החלו לכרסם באסתר הספיקות וחוסר הביטחון במקומה במשפחה. היחס אליה במוסד היה חם ואוהב, אבל עם כל הרצון הטוב, אסתר הייתה אחת מרבים ובשום פנים אי אפשר היה למלא את הרעב שלה לשייכות וחמימות, שמשפחה אמיתית מעניקה.

 

אסתר ביקשה לעבור למשפחה אומנת אחרת, אבל הניסיון הזה נכשל במהרה, אף על פי שהיו אלה אנשים די צעירים שהכירו אותה מעבודתם במוסד בגן יבנה, ואהבו אותה מאוד.

המשפחה האומנת מרחובות פנתה בהצעה לאפוטרופוס ולעובדת הסוציאלית שליוותה את אסתר: אם יממנו להם בניית חדר נוסף, יאמצו את אסתר באופן רשמי. בעקבות זאת נפגשו עם הצוות המטפל בעין גדי, ודנו בהצעה. לעובדת הסוציאלית ולנו כמשפחה המאמצת בעין גדי, היו הסתייגויות מההתניה של קבלת טובת הנאה תמורת האימוץ. אבל הנימוק שהכריע בעיני האפוטרופוס היה, שעין גדי היא בית לכל החיים, בעוד שאימוץ בעיר לא ייתן לאסתר בית כשתהיה אדם מבוגר.

כך הפכנו למשפחת אומנה רשמית של אסתר והקיבוץ קיבל את החזרי ההוצאות על החופשות שלה. מבחינתנו, כמשפחה מאמצת לא השתנה דבר, ואסתר לא רצתה שחבריה (ובמיוחד בני כיתתה מהקיבוץ שהכיתה שלה התאחדה אתם) ידעו על השינוי. לכן המשיכה לצאת בכל שלושה שבועות לחופשת סוף שבוע: אצל דודתה ברמלה, אצל הורי בהרצליה, ואפילו אצל הדודה מנהרייה שהייתה מרוחקת ממנה יותר משאר המשפחה.

 

רק בכיתה י"א, הפסיקה לצאת לחופשות הקבועות ונשארה בקיבוץ, כחלק מתהליך ההתבגרות וההשלמה שעברה. בבדיקות רנטגן שגרתיות לקראת הגיוס התגלה כתם גדול בחזה, ואחרי חיפושים מייגעים, נמצא צילום ריאות שנעשה לה כשהגיעה לקיבוץ, ובמשך השנים אבד בארכיוני קופת חולים. התברר שהכתם התגלה כבר אז, אך בגלל רשלנות בבדיקת הצילום לא נעשו מעקבים על התפתחותו, והכתם גדל והתרחב.

בצנתור מצאו גידול שפיר, אך בשל קרבתו לכלי הנשימה הוחלט להסיר אותו בניתוח ארוך וקשה.

הניתוח נקבע לתאריך הגרוע ביותר מבחינתה: יום לאחר הנסיעה שלנו לחו"ל. העזיבה שלנו הקשתה עליה להתמודד עם הכאבים ותהליך ההחלמה, למרות הטיפול המסור של אנשי עין גדי, כמו משפחת לוינגר והצוות הרפואי.

לאחר שהתאוששה מן הניתוח חזרה במרץ ללימודים, אך החמיצה כמה בחינות הבגרות שבני כיתתה עברו בסוף כיתה י"א. הצלקות מן הניתוח הגלידו, אך אסתר לא גויסה לצבא בשל קרבת הזמן לניתוח הקשה שכלל ניסור עצמות החזה. בעקבות זאת החליטה להתנדב, והוצבה כפקידה בחיל הרפואה באגף הצבאי של בית החולים אסף הרופא. התקופה הזאת הייתה מאוד מאושרת בחייה. העבודה הייתה מעניינת ומספקת, נוצרו יחסים חמים בינה ובן הצוות, והיא גרה עם אחיה בבית ההורים ברמלה. העבודה השפיעה עליה עד כדי כך שהחליטה ללמוד מזכירות רפואית. זמן מה היה לה חבר שהכירה בצבא, והיא רזתה ונראתה יפה ומאושרת.

בביקור קצר שלי בארץ נפגשנו. התפעלתי ממנה והיא נהנתה מאוד מהמחמאות, ונראתה באמת מאושרת.

לאחר שנת ההתנדבות ניסתה להדריך בנוער העובד, אך לא נקלטה משום שלא התאימה לכך. חברים בני כיתתה מספרים על ניתוק שנוצר ביניהם בתקופה הזאת. הזוגיות עם החבר הסתיימה, לא ידוע לי אם זה היה ביזמתה. אך הדבר גרם לה עצב מן הסתם, וייתכן כי חוסר הביטחון שלה ביכולתה להקים משפחה משלה גדל.

אחרי ניסיון ההדרכה עברה לייט"ב, וגם שם לא נקלטה ולבסוף חזרה לעין גדי, המקום שבו הרגישה הכי "בבית", למרות הניתוק וההסתגרות שלה מפני חברים. לרונית שוואלה סיפרה על תחושת המחנק והחוסר הפרטיות שסבלה ממנה בקיבוץ ועל רצון לצאת לעיר ולנסות לחיות שם.

רעיון הניתוח להקטנת החזה עלה בה כששתי נשים בעין גדי עברו ניתוח כזה מסיבות רפואיות, ומשום מה האמינה כי חזה קטן ישנה בצורה דרסטית את הופעתה החיצונית וישפיע לטובה על חייה.

הצוות הרפואי ניסה לשכנע אותה לא לעשות את הניתוח, ואף ניסה להרתיע אותה מלבצע אותו בכך שדרש ממנה השתתפות בחצי מהוצאותיו בשל היותו ניתוח קוסמטי ולא רפואי. אך ההסתייגויות האלה לא השפיעו עליה, ומכיוון שהייתה כבר בת 21, לא הייתה זקוקה לאפוטרופוס כדי להוציא את הכסף ששמר לרשותה כל השנים מאז מות הוריה.

אסתר חזרה מהניתוח מאושרת, נסעה לירושלים להסתפר והרגישה שחלומה לשינוי מתגשם, והכל פתוח לפניה. אך במהלך הניתוח נוצר כנראה קריש דם שנסחף לזרם הדם, ומספר ימים אחר הניתוח נפטרה אסתר באופן פתאומי, בחדרה בקיבוץ.

נחמת מה אפשר אולי למצוא בכך שימיה האחרונים היו מאושרים והמוות בא עליה בחטף, בביתה, בלי ייסורים וללא ציפייה ממושכת. עם זאת קשה, היום, עשרים שנה אחרי להימנע מתחושת ההחמצה. המחשבות עולות: האם הייתה מקימה משפחה ומגשימה את האהבה העצומה שלה לילדים קטנים בילדים משלה?

ואולי מוטב לראות את השנים הקצרות שהייתה אתנו ולזכור את האהבה והמסירות שלה לאנשים שאהבה והסיפוק שחשה ברגעים של שייכות למשפחה ולמקום, רגעים שלא הספיקו להרוות צמא אינסופי לחום, אך הקלו ועזרו לה להתמודד.

השנים המעטות שבהן חיה בעין גדי השפיעו עליה מאוד, ויחסה המורכב אל הקיבוץ ולחיים בו עורר בה מחשבות והתלבטויות, והיה קשור לחסכים העצומים שהצטברו בה. מצד אחד רצון לשייכות ואהבה שאינה תלויה בדבר כמו במשפחה, ומצד שני סבל מהלחץ הקבוצתי ותחושת השונות המוחלטת, שאין לה תיקון.

הרבה אנשים לא הכירו אותה ובקושי ידעו את שמה, אך הקרובים אליה הרגישו בעוצמת הרגשות המסתתרת באישיותה הסגורה והמופנמת, וניסו לחדור את שריונה, אף פעם לא בהצלחה מלאה. צדדים רבים בדמותה נותרו כחידה שלעולם לא תיפתר.

eingedi abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות