אשרי ההולך בְּתלם היום-יום הארוך עד קצהו. אשרי הנאמן אשר ללא ליאות כיתף את המשא הכבד. אשרי הבונה, הנוטע ומעמיק השורש, עב הגזע, אשר גם ליבו, חָלבו ומאודו הפריחו את אדמת עין גדי.
בהתחלה כולם המומים ובוכים, אחר כך הבכי מתאבן – הלב נצבט והידיעה על מותך הפתאומי מהדהדת בראש. ואין מה לומר ולא אומרים מילה.
אמציה, נאספנו כאן ליד קברך שזה עתה נכרה להשמיע דברי פרידה אחרונים. קהילה שלמה המומה וכואבת על לכתך בטרם עת. ידענו על דבר מחלתך, אבל גם ידענו את כוח הישרדותך. כולנו היינו בטוחים שגם הפעם תתגבר על המכשולים שנצבו בדרכך.
אמציה, בשנת 1971 לפני קרוב לחמישים שנים קשרת את גורלך עם בית עין גדי. בראשית דרכך היית נֶהג אגד וכך, בעצם, הגעת לכאן, יחד עם ציפי רעייתך ועם שתי בנותיכם סלי ועופרי. בהמשך גדלה המשפחה ונולדו גם ריקי והראל.
מותך הפתאומי השאיר את כולנו המומים וחסרי מילים. נזכור אותך כי היית עמנו, ובמשותף נשאנו את משא חיינו מימי הקיבוץ השיתופי ועד היום. כשם ששמחים אנו בלידה של אדם, כך שַכּוּלים אנו בעת הסתלקותו.
עומדים אנו כאן ציבור גדול של חברים, ידידים ומשפחה ובכאב גדול באים לטמון אותך בין רגבי אדמתנו.
חיי אדם הנמשכים מלידה עד הקבר בו ייטמן - חיים מלאים המה. אתה חיית את חייך במלוא יכולתך שלך. למרות העובדה המוכרת והידועה אודות מסלול החיים שבסופם מצפה לנו המוות, הפרֵדה לְעולם מוקדמת מידיי ותמיד באה במפתיע.
אמציה חברנו היקר, יהא בשרך עפר ופרחים, יימוג עם זמרת הציפורים. תהא נפשך רגועה כשהיא עטופה סדינים צחים ונישאת בידי מלאכים.
ימתקו לך רגבי אדמתנו אליה נאספת היום. האדמה הזו אשר חוננת והרווית תשיב לחיקך אהבה. שא מכולנו ברכת שלום אחרונה לבית מנוחתך. כל בית עין גדי עטוף בעצב ומרכין ראש על לכתך. מחבקים ומשתתפים באבלכם הכבד, ציפי הבנות סלי, עופרי וריקי, הבן הראל, החתנים, הנכדים וכל המשפחה.
בדיוק עכשיו, כשאני עומד לראיין את אמציה, שובק הטייפ ואינני מצליח להפעילו (בדיעבד הסתבר שטוב שכך...).
לא אוותר על ההזדמנות שנקרתה לפניי, לשמוע מפי אמציה פרשיות מתוך מסכת חיים ארוכה ומעניינת. לקחתי נייר ועפרון ואני משרבט על הנייר ומצטט ככל יכולתי.
מסתבר שקצב ההכתבה מתנהל על מי מנוחות, דיבורו של אמציה נעשה בשלווה ובנחת, מילה בסלע, וככל שהעלילה הולכת ונהיית מרתקת, טון הדיבור אינו משתנה. נדמה כאילו הסיפור נסב על עריכת קניות בשוק הירקות- חצי קילו מלפפונים וזר פטרוזיליה- ולא היא...
באתי לפגישה מעט מוכן, לאחר עיון בספרו של ד"ר יגאל ידין "החיפושים אחר בר-כוכבא", העוסק בפרשת התגליות במערות מדבר יהודה.
בין היתר מדווח שם על אודות הרפתקאות שאירעו תוך כדי סקירת המערות. אחת מהן התחוללה בנחל ערוגות, במערת הפֶרֶס. וכך כתוב בספר:
"הגישה למערה זו קשה יותר מלכל שאר המערות, וכפי שהסתבר לאחר מכן, אף קשה מעבר לכל מה ששערנו ודמינו. אף על פי שמראש הצוק נדמה שהירידה אל המערה מתחת אפשרית היא, הרי לאחר כעשרים או שלושים מטר לערך התברר כי הצוק הוא ממש אנך ישר, עד התהום. אני (ידין) כבר הייתי נכון להתייאש..."
לעזרת המשלחת באה סיירת גולני שהתלוותה לחיפושים הארכיאולוגיים. מפקד הסיירת בקש מתנדבים למבצע הירידה למערה. על כך כותב ידין: "כל החיילים התנדבו כאיש אחד. נבחר מתוך המחלקה זה שהשמיע את קולו בראשונה, חייל ושמו אמציה (אומץ קראו לו חבריו עוד לפני כן, ובצדק)". סוף ציטוט. לפלא הוא בעיניי שאמציה, בקצב דיבורו האיטי והשלו, הספיק לפני כולם לקפוץ בראש... אך נניח לזה ונתרכז בסיפור המעשה.
אי אפשר היה להבחין במערה ממקום הירידה, מעל המצוק. אי לכך חייל בשם יוסי "הערבי" (יוסי פלדמן) כיוון את המבצע מתחתית הקניון, בעזרת משדר. חבל עבה נקשר בצידו האחד לג'יפ ובצידו השני לאומץ, בריתמת צנחנים. אז עדיין לא היו בנמצא כל האמצעים המשוכללים בהם משתמשים כיום צוותי החילוץ. ולפי תאורו של ידין: "אומץ שולשל לאט אל התהום. עד מהרה מצא את עצמו תלוי באוויר, כמה מאות מטרים מעל לתהום, בערך מנגד למערת הפרס. אלא שכאן הסתבר לו כי נבצר ממנו לחדור לתוך המערה, משום שפני הצוק באותו המקום לא היו מאונכים, אלא שקערוריים כלפי פנים (שיפוע שלילי; א.ר.). אך אמציה לא איבד את עשתונותיו; התחיל לטלטל את עצמו הלוך ושוב כנדנדה, וברגע המתאים זינק בתנופה אל פתח המערה". סוף ציטוט.
שערו בנפשכם- כמה מאות מטרים מעל התהום, מן נדנדה שכזאת...
תוך כדי כך שאני מאזין לתיאורו של אותו אירוע, מתחילות ידי לרעוד, ואני מקווה שהזעה שניגרת מעורפי אינה נראית לעין...
בתוך המערה גילה אמציה מוץ, לשלשת ציפורים ועוד כמה דברים טיפוסיים לקן ציפורים. החפץ שעורר אצלו את תשומת הלב הרבה ביותר, משום שנשא כתובת, היה גרב עם שמו של חבר קיבוץ עין גדי. כך לפי דברי ידין. אמציה מספר שהיה זה מספר הכביסה, ומן הסתם הצדק עמו. אני מקווה שבעל הגרב לא התלונן על המחסנאית דאז (שנת 1958) על שהגיעה לו בכביסה גרב אחת בלבד.
ככל שסיפור הירידה נשמע מפחיד, סיפור העלייה נשמע מבהיל עוד יותר. רק אדם בעל קור רוח היה יכול לבצע משימה זו (כך מנקודת מבטי; א.ר.).
בביטאון צה"ל "במחנה" הופיע מאמר אודות אותו מבצע. בין היתר כתוב בו: "ככל שהוברר המצב (שאין במערה דבר זולת החפצים ששימשו לריפודו של קן הפרס), נקרא אמציה להיות מוכן לחזור. הוא ניצב על סף המערה וציפה למשיכתו כלפי מעלה. החבל אליו היה קשור נתקע בין האבנים. כל המאמצים לשחררו ולהזיזו עלו בתוהו. משלא נותרה ברירה נאמר לאמציה לנסות לטפס מעלה, בחבל נוסף ששולשל למטה. אמציה שינס את מותניו והחל בטיפוס, עשה את מחצית הדרך עד אשר רפו שרירי ידיו והוא גלש במהירות למטה... (לפי תאורו של אמציה הוא פשוט נפל ונעצר, כמובן, בקצה ריתמתו; א.ר.). "תנו לי רבע שעה לנוח!" ביקש.
כעבור רבע שעה זינק בשנית, טיפס מעלה מטרים ספורים, אבל הפעם אפסו כוחותיו מהר יותר. הוא נפל נפילה חופשית למטה והוטח בכוח אל סף המערה. ידין נתן הוראה לאחד הנהגים לטוס בג'יפ אל המחנה ולבקש מפיקוד הדרום לשלוח הליקופטר לחילוצו של אמציה. בסופו של דבר, הג'יפ לא יצא לדרכו. בעזרת הדרכתו של יוסי "הערבי" הצליח אמציה לשחרר את החבל ע" טלטולים לפנים ולאחור. המאמץ נשא פרי, החבל השתחרר. יוסי ושני הסיירים שאתו החלו למשוך את אמציה כלפי מעלה, עד אשר הגיח ראשו מעל המצוק.
קשה היה לקבוע מי היה חיוור יותר- חבורת מקבלי פניו או אמציה עצמו. מכל מקום, נזקף לזכותו שהצליח להגיע, במבצע מסמר שערות, לתוך מערה שרגל אדם לא דרכה בה, כפי הנראה, מעולם". ואני מוסיף על כך: ובמבצע עוד יותר מפחיד הצליחו לחלצו.
כששאלתי את אמציה: "לא פחדת?" ענה לי באופן מתחמק: "אתה יודע, היינו אז צעירים..." (בן 19).
האירוע הזה השאיר באמציה את אותותיו והשפיע עליו בהמשך חייו. הוא החליט שמכיוון שיצא בשלום מאותו הסיפור, מן הראוי שיקשור את חייו לאזור זה. ואכן, אמציה קשר את עצמו ומשפחתו למקום, לאחר נדודים במקומות שונים, והגיע אל המנוחה ואל הנחלה בעין גדי.
מהלך חייו היה עשיר ומגוון, תוך תרומה אדירה לסביבה, לאנשים ולארץ ישראל. אהבת הטבע באה לידי ביטוי בכל אורחותיו.
אמציה היה בן של חלוצים שלקחו חלק בבניית קיבוץ יגור. הבנתי מפיה של ציפי שהיו ביניהם יחסים מאוד מתחשבים- אמציה דרבן אותה להתפתח בכיוון שבו רצתה ללכת, ואילו ציפי אפשרה לו את אהבת חייו - טיולים והכרת העולם. לא פעם היה אמציה מרוחק פיזית מהבית, עקב עיסוקיו ועבודתו. עול המשפחה נפל ברובו על ציפי, אך לא היו התחשבנויות ביניהם, והיתה הערכה הדדית גדולה מאוד.
ציפי שחזרה באוזני את מהלך חייו הכרונולוגי, ואחזור עליו בצמצום:
עם התגייסותו לסיירת גולני עזב את קיבוץ יגור, מקום הולדתו ומקום בו עוצבה אישיותו. על כך תוכלו לקרוא בדבריה של בתיה אחותו.
לאחר שסיים את שירותו הצבאי ביחידת עילית הלך לשנת שירות שלישית באום רשרש שליד אילת, שם היה בין החלוצים שהקימו את קיבוץ אילות. אמציה עבד שם בכל עבודת פיתוח חקלאית, ובמשך כשלוש שנים עבד בתמרים. בנוסף לכך הוא נבחר להיות גזבר הקיבוץ. לאילות הצעירה הייתה מכבסה אזורית מסחרית, אשר כיבסה למלונות שבסביבה. הודות לכך הייתה אילות קיבוץ אמיד. כשאמציה היה מופיע בתק"ם היו גזברי הקיבוצים מחזרים אחריו ומבקשים שילווה להם כסף. לאחר שנים מספר עזב את אילות.
מאילות הגיע אמציה לעין גדי ב-1958, בזמן בו יזם יוסי פלדמן ("הערבי") את בית ספר שדה הראשון בארץ. יחד אתו היו בצוות יוסי ובני גן אל. הם התגוררו בצריפים התחתונים של היאחזות עין גדי (ביישוב הישן).
לאחר תקופה מסוימת הוא עזב לבאר שבע.
אביו של אמציה היה בזמנו חבר אגד מטעם יגור. הודות לכך הוא הצליח לשבץ אותו בתור נהג וחבר אגד. בבאר שבע עבר קורס מזורז למדריכי טיולים בדרום. וכך, בהיותו נהג אגד היה בו זמנית, בזמנו החופשי, מדריך טיולים- דבר שמאוד אהב והשתוקק לו.
בין היתר אמציה עבד כנהג על הקו לעין גדי בימי שישי ושבת. לאחר מכן החליף את שלום נוביק. יום יום הוא הוביל את נערי עין גדי לבית הספר התיכון בערד, שם למדו. לפי מה שנאמר לי הם אהבו אותו מאוד, בייחוד את הלארג'יות שלו- הוא היה נענה לגחמותיהם.
מפי עירית עשת-מור שמעתי:
בנסיעה חורפית אחת הגיע אוטובוס התלמידים לנחל שזרם באיטיות. מאיר ז"ל, שהיה מורה בערד, האיץ באמציה לחצות את השיטפון, כדי שלא יאחרו ללימודים. התלמידים, לעומת זאת, רצו כמובן להרוויח יום חופש. אמציה נטה לקבל את דעת החבר'ה, ואילו מאיר עמד על שלו. בלית ברירה נכנע לו אמציה, למרות שלבו נטה לצדם של הנערים.
גם בתור נהג הופיע כרוח המדבר - סנדלי אילת, מכנסיים קצרים, חולצה משלומפרת... כך הסתובב כמעט תמיד. הוא היה שייך למדבר.
ציפי נפגשה עם אמציה בתיווכה של חברתה הטובה, בזמן שהייתה סטודנטית בירושלים (גיאוגרפיה ולשון). בפעם הראשונה שהיא באה לבקר ביגור, אמציה התנהל כדרכו ונכנס לדירה ראשון, עד שנזכר שבעצם ציפי עומדת שם והציג אותה בפני הוריו. האבא ערך לה שימוע על מנת לתהות על קנקנה (כנראה עברה אותו בהצלחה).
בשנת 1969 התחתנו וגרו בבאר שבע. שם באו לעולם סלי ועופרי.
מכיוון שאמציה הכיר את עין גדי וגם הרבה מן החברים, כשהתקבלה ההחלטה על לינה משפחתית בשנת 1971 הם החליטו לעבור לקיבוץ. לאחר שהפצירו בהם הם התקבלו לחברות בעין גדי בשנת 1974. ציפי מספרת שכמט מאה אחוז מן החברים הצביעו בעדם מלבד חבר אחד, שעד היום אין יודעים מי הוא.
במלחמת יום כיפור שירת אמציה כחייל במילואים כחצי שנה. בסוף 1973 הם נסעו לטיול לחו"ל למשך חודשיים וחצי יחד עם שתי הבנות. ב-75 נולדה ריקי, וב-82 הראל. החבר'ה במילואים כינו את אמציה בהקנטה "אבו אל בנאת", ולכן היה מאושר עם הולדת בנו.
ב-1974 עבד בחקלאות בחוגלה שבצפון ים המלח. לאחר מכן עבד בשטחים ליד ערד. מעולם לא התנתק מהאדמה. דבר זה היה בעוכריו, משום שהוא מעולם לא נשמר מפני קרני השמש המדברית, וזה השפיע ברבות הימים על בריאותו.
ב-82 הגשים את חלומו וטייל בהימליה ובדרום מזרח אסיה. ציפי נתנה את הסכמתה, למרות שהייתה אז בהיריון והייתה מטופלת בשלוש הבנות. כאלה היו היחסים ביניהם - מפרגנים אחד לשני. ציפי השלימה את לימודיה לתואר שני, ואמציה למד באפעל בקורס הדו שנתי למדעי הרוח והחברה. כשהחליט להפסיק לעשן עשה זאת בכוחות עצמו.
בשנת 1985 הוא החל לנהל את שמורת עין גדי והתמיד בכך שבע שנים, כשהוא נלהב מאוד לעשייה ולחמדת הטבע. כשעזב את השמורה עבד עם דני אפיק במשאיות הספארי. לאחר מכן רכש ג'יפ והוביל טיולי בודדים. תמיד נשאר בתחום המדבר והטבע. רוח המדבר- בכל אבריו.
ולבסוף, מעבר לכל עיסוקיו, אמציה הקים את יחידת החילוץ יחד עם אלי רז ונרי אראלי.
לא הופתעתי ששלוש הבנות והבן העריצו את אביהם. כשראיינתי את ריקי, השלישית בהיררכיה, הזדמר לה השיר לזכר אבא:
לאבא שלי יש סולם
מגיע כמעט עד שמים,
ואבא שלי כה רעב
אוכל ארוחה פעמיים.
ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגלל הוא אבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי.
(קטע משירה של תלמה אליגון)
כך ניסתה ריקי להביע את הערכתה וגעגועיה לאביה.
כחוט השני, דרך כל הראיונות עם סלי, עופרי, ריקי והראל מצטלבים הזיכרונות על האהבה לטבע של אבא אמציה. הם נזכרים בערגה בטיולים שערכו כל בני המשפחה בכל רחבי הארץ, בפרט באזור הדרום.
אך טבעי הוא שסלי, הבוגרת בילדים, הלכה בדרכי אביה ומצאה את אושרה במושב עין יהב. יחד עם בחיר לבה אילן הם עוסקים בחקלאות. אבא ואימא באו הרבה לבקר והיו גאים בנכדיהם רון, גיל ודור. סלי מציינת שבנוסף לטבע אבא חיבב מאוד חיות מחמד, דבר שדווקא לא תפס אותה. היא ועופרי גדלו יחד כעין תאומות. לאחר שנולדו ילדיהם התהדקו הקשרים. בנה הבכור רון (24) נתפס לאהבתו של סבא לטיולים, וסבא לקח אותו לסיורים בטבע. סלי מאוד דאגה, בהכירה את רוח הנועזות של אביה. אמציה אף פעם לא היה חרדתי אלא להפך - קר רוח. כל נכדיו אוהבים לטייל.
עופרי וגֶדי אישהּ חיים כיום בירושלים. מכיוון שהוריו של גדי הכירו בעין גדי, הם קראו לבנם בשם המקום, אבל ללא ה"עין".
עופרי סיפרה על השנה בה אבא נהל את חברת הילדים. קבוצתה של עופרי, קבוצת "צלף", הייתה הכיתה הראשונה שנסעה לפולין. אבא אמציה הכין להם שטח חקלאי, בו גידלו התלמידים ירקות שנמכרו לקיבוץ, וכך מימנו חלק מדמי הנסיעה.
עופרי מצרה על כך שאבא לא היה נוכח זמן רב בילדותה עקב עבודותיו השונות. רק בסופי השבוע היו מבלים אתו.
אבא היה שתקן. כשהיה לו משהו חשוב לומר הביע את דעתו. היה מנהל עם אימא שיחות רבות על בעיות גיל ההתבגרות. היא חשה שאבא דאג כל הזמן לאושרה.
עופרי נדבקה מאבא באהבתו לכלבים ועוסקת באילוף כלבים.
ריקי, השלישית בהיררכיה, מצאה את אושרה בגולן יחד עם אישהּ בועז. אורח חייהם ממש מזכיר את התנהלותו של אבא. את כישרונה האומנותי רכשה, לדעתי, מאמא ציפי. עוד בהיותה בעין גדי יצרה יחד עם מיכל רז את הסככה בין התמרים ("בית התמר"), טאבון לאפייה ופינה לאומנות עשויה מבוץ. אימא ואבא הגיעו לעתים קרובות למדי לבקר את נכדיהם ינאי ואוריה בחוות הפרות.
גם הראל, הבן הצעיר, לא נפל רחוק מהעץ. לימודי הארכיאולוגיה שלו קשורים קשר הדוק להתעניינותו של אביו בכל הקשור לארץ ישראל. בן זוגו אריק עוסק בחינוך בהצלחה רבה, וגם זה מזכיר במידה לא מעטה את אמציה כמדריך ומורה דרך.
הראל גורס שאבא חביב על כולם. מעולם לא שמע אותו משמיץ מישהו. היו להם הרבה עיסוקים משותפים. שניהם היו מורי דרך, ושניהם אהבו את המדבר.
כל הארבעה מציינים שאביהם אהב להאזין לשירים עבריים ומוסיקה קלסית.
סיפור אישי שלי: כשיצאתי לפני שנים לאילת לקורס צלילה אמציה הצטרף אלינו. הוא היה צוללן ותיק זה מכבר. המדריך מסדר אותנו בזוגות ומוסר לנו הוראות מדויקות, ויש להקפיד על כל פרט ופרט. אנחנו עדויים בבגדי צלילה מגומי, נעולים נעלי צפרדע ואיני זוכר מה עוד. בזווית עיני אני רואה את אמציה קופץ למים כמעט כאילו הוא הולך לשחות בים - לבוש בבגד ים ותו לא. על גבו בלון חמצן, על עיניו משקפי צלילה ופיית החמצן בפה. ללא ספק, דוגמה רעה לחניכים החדשים, העושים את צעדיהם הראשונים בצלילה. כך נכנס לים לצלול, ואלוהים גדול... זה ממש מאפיין את רוח החופש והשחרור של אמציה.
כך אזכור אותו- שובב, שקט, טוב לב, אוהב ארץ, אנשים וחיות.
