אביבה שחף
חברת עין גדי. נולדה בכ"א אב תש"ה, 31.7.1945.
נפטרה בו` טבת תשס"א 1.1.2001, בגיל 56.

מִקוֹרוֹתיה של אביבה, כפי שסופרו על ידי דני והבנות

מתוך "אפיק" לשבעה – 8.1.2001

אביבה נולדה לנתנאל ורחל קויבסקי–בן-צבי ב-31.7.45 ברמתיים.

נתנאל היה בעל מלאכה ובעל חלומות. שילוב של ידי פסל, נפש של אמן ונשמת צועני. הוא נדד ממקום למקום בעקבות עבודותיו השונות. עבודתו האחרונה הייתה במלטשת היהלומים. בשעות הפנאי נדיר היה לראותו יושב בחוסר מעש, לרוב היה מגלף פסלונים מתוך ענף זית בעזרת אולר קטן.

רחל הייתה עקרת בית, שעסקה בתפירה לצורכי המשפחה וכמקצוע עזר באופן מזדמן, וגידלה את שלוש הבנות עדנה, עליזה ואביבה.

כשהרתה רחל בשלישית, הייתה עדנה בת 14 ועליזה כבת שבע. ההיריון השלישי הביך את עדנה. היא הייתה נערה מתבגרת והתביישה בכך שאמא שלה בהריון פתאום... ואולם כשאביבה נולדה (סמוך ליום הולדתה שלה) היא התייחסה אליה כאל מתנת יום-הולדת. היא נקשרה אליה מאוד, וטיפלה בה כמו אם קטנה. הבושה פינתה מקומה לגאווה על התינוקת היפה שלה, שעוררה את קנאת חברותיה לכיתה. בהיות אביבה ילדה קטנה, אמרה פעם לעדנה: "כל מי שרואה אותנו ביחד חושב שאת אמא שלי" (ועדנה לא ממש הוחמאה מכך אז...)

בין שלוש האחיות היו יחסים נפלאים, קשר אוהב ורצוף, חברות אמת.

אביבה ירשה מהוריה את האהבה ליצירה, לאסתטיקה, את הנטייה לאמנות. את אהבת הקולנוע היא ירשה ללא ספק מאביה, שהיה לוקח אותה, בגיל 5 לסרטים של אדי קונסטנטין...

אבל אהבתה והתמצאותה במוזיקה באו מבחוץ. הייתה להם שכנה בשם אילנה, שביתה גבל בבית משפחת בן-צבי. אילנה הייתה נכה (נפצעה במלחמה) רתוקה לכיסא גלגלים. היא הייתה אישה בעלת קסם רב, שפציעתה לא הותירה בה שמץ של מרירות, אדרבא – הייתה בה אופטימיות ואהבת חיים ואהבת מוזיקה. תמיד בקעו צלילים קלאסיים וקטעי אופרה מביתה. אילנה עסקה בעבודות אמנות שונות, ולימדה את אביבה לעבוד באמייל. בפינת האוכל בבית משפחת שחף תלויה צלחת קיר מאמייל עם דמות אישה, שאביבה עשתה בהנחיית אילנה. על גב הצלחת כתבה אביבה: "לי, ממני, אביבה, 14.7.64".

את לימודי היסודי סיימה אביבה ברמתיים (היא הוד השרון דהיום) ועברה לביה"ס התיכון כצנלסון בכפר סבא, שם הכירה שתי בנות שהפכו לחברות-לחיים: נילי ודסי. הן היוו טריאומווירט שכזה. בכיתה,בכל הפסקה היו ביחד. הן חַלקו ביניהן גם את עִתות הפנאי ושיתפו זו את זו בכל חוויה.

נילי למעשה, ושלא במתכוון, היא שהפגישה בין אביבה לבין דני. היה זה בשנת 64', בתקופה בה נפרדו דרכיהן. אביבה החלה לימודי הוראה בבית ברל, נילי הייתה בשל"ת בעין גדי. נילי חלתה והרגישה בודדה מאוד בעין גדי והייתה זקוקה לחברה טובה לנחם אותה בחוליה. היא ביקשה מאביבה לבוא להיות אתה ואביבה, כשנילי זקוקה לה, מתייצבת כמובן. ואז נפל דבר. החברה' התחילו להתלחשש שהגיעה עלמה יפהפייה לעין גדי. לפתע נזכרו כולם שנילי המסכנה חולה וצריך לבקר אותה, ואביבה התרשמה מאוד מהחברים הטובים של נילי ולא הבינה למה זו קיטרה לה על זה שהיא כל כך בודדה...

זבו בישר לדני את החדשה המרעישה ואמר שצריך לעשות עם זה משהו, לארגן טיול לסְדֵיר או כדומה. דני אמר לו: תארגן ונראה מה – ואז הוא ראה אותה.

"היא נראתה ממש בסדר", אומר דני, ודלית מתפרצת: "בסדר? לא מהממת? לא מדהימה? לא נפלת בשבייה?..." ודני מחייך ומאשר, "כן, כמובן" וממשיך לספר: "מיד היה ברור לי שהיא אתי, וכשירדנו לטיול עם זבו ופיצי בעגלה רתומה לסוסה לנחל דוד, ניווטתי את הדברים כך שאנחנו נעצרנו בבריכה הראשונה והם המשיכו הלאה ושם בילינו לילה מופלא של היכרות ראשונית, בליל קיץ קסום, על מדף-סלע שטוח, כשרגלינו משתכשכות במי הנחל, ובבריכה עצמה, מתחת למפל. (בשיחה אתה הבנתי שכלל לא הייתה שותפה לחשש שלי שמא זבו 'יתפוס' לי אותה. ברגע שראתה אותי, שזוף כזה, עם בלורית בלונדית, הבינה שאני הוא בן זוגה)".

מפגש זה שינה חיים. אביבה, שהתאכזבה מלימודיה בבית-ברל והבינה שאין בכוונתה להיות מורה, עזבה את הלימודים אחרי השנה הראשונה ועברה לגור בעין גדי עם חיה'לה, ודני גר בסמוך עם שמיר וזבו. אביבה נשארה בעין גדי עד לגיוס ומשהתגייסה ביקשה שיציבו אותה בשל"ת בעין גדי, ובקשתה נענתה בחיוב.

בינתיים יצא דני ללימודי ריכוז משק והם היו נפגשים בסופי שבוע. ביולי 65' סיים דני את לימודיו והם עברו לגור בחדר משותף, ראו כי טוב, החליטו למסד את הקשרונישאו במֶרְץ 66'.

למשפחה נוספה סיגל בספטמבר 66' ודלית בנובמבר 69'.

בשנות חייה בעין גדי עסקה אביבה בעיסוקים שונים ורבים: עבדה בחדרי האוכל של הקיבוץ ושל בית ההארחה (במסגרת "עבודות קליטה"), שימשה כעוזרת אקונום ליד יוסי ליאור, שלימד אותה פרק בעסקי מזון וחַלק אִתה אהבה משותפת לשירים, בעיקר שירים רוסיים, ומהמטבח שלהם יצא אוכל מוזיקלי מאוד... לימים עבדה במטבח גם עם חורש, שאתו אהבה להתלוצץ ולהציג, שימשה גם כאקונומית, הייתה מבשלת בפונדק, ריכזה את ועדת התרבות, עבדה במעבדת הצילום ובאנימציה עם דודו, ריכזה את מחסן הבגדים, אפתה עוגות בקונדיטוריה, עבדה מספר שנים בקבלה בבית ההארחה, ולאחרונה עבדה כמזכירה ב"עין גל". ובין לבין הייתה שותפה להפקת ה"מלוח", וכתבת ב"אפיק", לקחה חלק בהפקת אירועי תרבות וערבי בילוי בעין גדי, שהאחרון שבהם היה הפקת "ערב טברנה" בחג המשק ה-44, בו גם הופיעה במספר שירים ביניהם בדואט היפהפה (שנחקק בזיכרון הציבורי כרגע קסום ומרגש) ששרה עם דלית, עת ביצעו את "רחוק-רחוק" – שירה המפורסם של חוה אלברשטיין.

בסוף שנת 76' יצאה משפחת שחף לשליחות בארה"ב. דני עבד כשליח של חטיבת הסטודנטים בתנועה "יהודה הצעיר". שנתיים אלה קירבו את אביבה לעולם הגדול. היא התאהבה בניו-יורק, בכל ההיצע האדיר של האומנויות שם, התלהבה ממחזות הזמר. פה ושם עבדה-עַזרה במחלקת העלייה של הסוכנות, אם כי אסור היה לה לעבוד באופן פורמאלי.

בתקופת השליחות הופיעה מדי פעם בשירה בהזדמנויות שונות כמו כנסי שליחים, אירועים של הסוכנות, מה שתרם להרגשה טובה, כמו תמיד כשהזדמן לה לשיר.

בתקופת השליחות הרוויחה משפחת שחף משהו חשוב: קשרי ידידות שנוצרו עם מספר זוגות שליחים בארה"ב, שהפכו עם הזמן לחברויות אמיצות.

על זיכרונות טובים שאלת אותי?

זיכרונות טובים יש לי הרבה, כמו מהימים הראשונים שלי בקיבוץ, כשעשיתי תורנות מטבח עם גרימי ואבנר וכל הזמן התחרינו מי זוכר יותר שירים ומי יודע לדקלם בעל-פה קטעים מפו הדוב, וכיוב' שעשועי לשון שגרימי היה (ועודנו) וירטואוז בהם, אבל אלו זיכרונות נעימים שרבים כמותם.

הרגעים המיוחדים הזכורים לטוב קשורים תמיד במופעים, או יותר נכון – בחזרות שלקראת המופעים. ערבים ארוכים שצוללים לשעות הקטנות של הלילה, עד שמאבדים את השפיות ואת האיזון וההיגיון ואז מתחילות הבדיחות לזרום והשטויות שוטפות והצחוקים חסרי הרסן... ונעשה טוב על הלב ורוצים שזה יימשך ויימשך ולא ייגמר אף פעם.

ומכל התקופות הללו אני נוצרת את תקופת ההופעות ב"מסיבה של עננים" יותר מכל. הכל בתקופה זאת היה מיוחד: החזרות הארוכות-ארוכות, כשגלפז יושב בצד ומשנן למבחנים שלו בביולוגיה ומפעם לפעם מתעורר מהריכוז שלו כדי לעלות ולהרביץ קטע על הבמה, חורש ושלמה שמנסים להוציא את בני משלוותו ואנחנו, הבחורות, שמכניסות רכילויות מפה ועד שם בין הקטעים שלנו.

והנסיעות למופעים בימי שישי, לאחר שעבדנו (כל אחד בענף שלו) כמה שעות בבוקר, כדי להשקיט את המצפון הקיבוצי, ואז כולנו מקופלים בפז'ו מאחור, הברכיים לחוצות לתוך הקיבה מכיוון שמתחת לרגליים מונחות כל המזוודות והמטלטלים.

ואחר כך – ההיכרות עם האולם האזורי הבלתי מוכר: איפה בית השימוש? (שאלה ראשונה) איך נכנסים, איך יוצאים, איפה התקע למגהץ ואיפה תולים את כל התלבושות המגוהצות (והמסריחות מזיעה, ממש נורא)?

ואחר כך – ההיכרות עם בית הילדים בו נישן לאחר המופע, עם המיטות הקטנות, וחורש שמקטר ותוהה לאן ישרבב את רגליו הארוכות, וכמובן – המופע שלאחר מכן, עם כל התקלות האפשריות שרק יכולות לצוץ... זוכרים איך בנען עלה לנו פתאום כלב שחור על הבמה? וביפעת, איך כולם התפוצצו מצחוק כי הבמה הייתה ארוכה מדי ולא נגמרה ובסוף רק מני ואני נשארנו, כי כולם חטפו כאבי בטן מרוב צחוק ונעלמו מהשטח, ואיך שמיר כעס עלינו אחר כך...

וזוכרים איך חורש מילא לשלמה את המזוודה באבנים כבדות? וכו', וכו'...

ואחרי המופעים, כל הישיבות בצוותא עד השעות הקטנות של הלילה, כשמרוב עייפות אי אפשר לישון ורק רוצים להיות יחד עוד ועוד ולשמוע איך גדי חגי, החלילן שלנו, מפליא לנגן בשני קולות בשני חלילים קטנים שמצא על הכוננית בחדר הקטן שבבית הילדים בו ישנּו.

ואיך אחר כך היינו חוזרים למשק וכולם היו מקיפים אותנו ושואלים "איך היה? איך היה?" – והיינו מספרים ומתחלקים ומנסים להעביר גם לשאר את מיטב החוויות, שלא יחשבו שאנחנו סנובים ומעופפים וכיוב' מילים ששייכות לאומנים שמופיעים על במות...

אם תשאלי אותי למה אני מתגעגעת? לזה, ולעוד כאלו מופעים, שדורשים חזרות ועוד חזרות ופגישות עם חברים שנעים להיות אתם ביחד ובעצם יוצא להיפגש אתם רק בערבים כאלה, אחרת הרי כל אחד ספון בביתו עם טלוויזיתו ומשפחתו וכוס קפהו ואין יוצא ואין בא, מלבד לשעות העבודה, שלרוב הן שעות של שיגרה ושיגרה ועוד פעם שיגרה... עד שצריך לשבור אותה ולזכור שיש עוד רגעים של כייף ושל טוב ושל יחד ושל חום בלב ושמחה.

אז מה עוד צריך הבן-אדם?

"מתוך המופע הזכור לטוב "מסיבה של עננים

~~~~~~~~~~

דני מספר: "אני נהייתי סבא דני, אבל אביבה לא הפכה לסבתא. מבחינת הילדות היא אביבה החברה שלהן. הקשרים שיצרה עם הבנות היו מופלאים. הן הביאו אור ואהבה לחיינו ואביבה התמוגגה על כל רגע איתן".

בתל-אביב עבדה זמן מה כיועצת יופי של חברת קוסמטיקה, אחר כך עבדה באולפן "דמיון" להפקת סרטים, עם יוֹשְׁפֶּה. היא מאוד נהנתה בעבודתה זו. סוף-סוף עבדה בתחום אותו למדה ואהבה כל כך.

עם שוב המשפחה לעין גדי שובצה אביבה לעבודה ב"עין גל" שם עבדה עד שנאלצה לפרוש עקב מחלתה.

במאי 98' חלתה לראשונה. התגלה מוקד סרטני קטן שהורחק. בנובמבר 98' התברר שהנגע חזר. מאז ועד הסוף עברה אביבה את כל מדורי הסבל, עם התגברויות והתאוששויות ותקווה שהנה הכל בסדר והנגע מוגר – ועם האכזבות הקשות עת התגלה נגע חדש... בתקופות אלו היא עברה טיפולי רדיותרפיה וכימותרפיה, טיפולים תרופתיים קונבנציונאליים, ונעזרה גם ברפואה משלימה ובהילינג.

הטיפולים אינם קלים, תופעות הלוואי קשות. אביבה לא הרימה ידיים, אדרבא, היא חרקה שיניים והמשיכה לתפקד ככל שרק יכלה, ואולי מעל ליכולת. היא לא נפלה ברוחה ואפילו ניסתה לעודד את הסובבים אותה. למעשה אביבה טיפלה בעצמה ובסובבים אותה בדרכיה היא: אמונה, תקווה, אופטימיות, ומילאה את חייה ככל שיכלה באותם דברים שתמיד שימחו אותה: מוזיקה, סרטים, ספרים, שירה, חבורת זמר, טיולים, חברים, קשר עם הבנות, הנכדות ועם אחיותיה.

"בדיקות שעברה בנובמבר 99", אומר דני, "בהן סרקו אותה ובדקו (כמעט) כל תא בגופה, בישרו לה שהכבד שלה נקי מתאים סרטניים ושהיא בריאה. היא הייתה מאושרת, היא צחקה ושמחה ובישרה לכולם, וחגגה. הרמנו כוסית-לחיים עם חבורת הזמר, שהייתה עבורה כמו משפחה מורחבת... בתמונות מימים אלו היא נראית זוהרת ומאושרת ויפה כל כך... וכל הזמן הזה אני מפרפר מפחד שמא השמחה מוקדמת מדי...

השמחה נמשכה חודשיים בלבד, עד סוף דצמבר 99', כשהתגלה הגידול במוח.

ושוב החל מעגל הטיפולים...

אביבה שמרה על נעימות וחיוך גם כשאזל כוחה, גם ברגעים הקשים ביותר לא שמענו ממנה תלונות. היא נלחמה עד כלות כוחותיה.

היא עזבה את העולם בשקט..."

"יש בי תחושת החמצה. היו לאביבה שני חלומות שלא הגשמנו. היה בה געגוע עז לשוב לבקר בניו-יורק שכל כך אהבה. היא גם מאוד רצתה לטייל באירופה, בעיקר באיטליה ופראג. היא חלמה על פראג. איכשהו הדברים נדחו שוב ושוב, ולבסוף כבר היה מאוחר מדי... כמו כן רצתה להפיק דיסק נוסף עם ביצועים שלה למבחר שירים שהיא אהבה, וגם לכך כבר לא היו כוח וזמן..."

נקודות השיא בחייה קשורות לשירה. היא שרה בעין גדי בכל אירוע וחג, היא הייתה חברה וסולנית בחבורת הזמר, היא הוזמנה להופיע בארץ באירועים שונים, לפעמים לבד, לפעמים עם מני. היו "ערב על הדשא" עם אליהו הכהן, "יזכור", מועדון הזמר של שרה'לה שרון, והזדמנויות נוספות. היה לה גם ראיון עם שירים ברדיו לפני כשנה.

היא השתתפה ב"מסיבה של עננים" שהחלה כמופע צנוע לרגל יום הילד בעין גדי, שהצליח מעל לכל המשוער, והחבורה יצאה עם מופע זה לסיבוב בכל הארץ, ואף הופק תקליט מסחרי, שנמכר ומהווה כיום מזכרת מימים יפים.

והיו גם מסעות לחו"ל, שגרמו לה להתרגשות רבה ונשארו בזיכרון כחוויות בלתי נשכחות:

בשנת 75' יצאה למשלחת שירה לארה"ב, עם אִילְקָה, יואב נחשון (מגבע), זמרת בשם מישל ועם חיים (הֶנִיק) ברקני. יותר מחודשיים וחצי הסתובבו ברחבי ארה"ב מביאים את בשורת הזמר העברי ליהודי הגולה. שם נולד הקשר עם חיים ברקני, שהתהדק בעתיד.

בשנת 81 יצאה כזמרת יחידה עם להקת ריקודי צוותא הגליל העליון למסע בן 10 ימים בפורטוגל וחזרה משם עם חוויות עמוקות. היא הופיעה באצטדיון כדורגל ענק, מול עשרות אלפי אנשים, לבד על במת ענק עם פרוז'קטורים מכל עבר והייתה מאוד נרגשת.

בהזמנת יואב גבעתי, ראש המועצה, היא נסעה עם מני גל לבאד-קיסינגן לסבב הופעות במֶרְץ 97', עת כוננו ברית מועצות תאומות בין באד-קיסינגן למועצה האזורית תמר, וכן לסבב הופעות נוסף בניו-ג'רסי, ארה"ב בשנת 98'.

ובמֶרְץ 99', בתקופת מחלתה, כשכבר הרגישה די רע, וסבלה מתופעות הלוואי של הטיפולים, לא ויתרה והחליטה לנסוע עם חבורת הזמר של עין גדי לסיבוב הופעות של שבוע בגרמניה והונגריה, אליו יצאה החבורה בשליחות המועצה האזורית.

על נסיעה זו אומר דני: "מזל שנסעה. כל כך התלבטנו אם היא מסוגלת לכך. התייעצנו עם הרופאה והיא אמרה שניתן לתכנן את הטיפולים כך שיאפשרו לאביבה לנסוע ולחזור בזמן לטיפול הבא. קשה להסביר עד כמה נסיעה זו תרמה לה, חיזקה אותה, הוסיפה לה אושר ותקווה ושמחה. אני כל כך שמח שהיא לא נכנעה ללבטים ולחרדות שלי..."

בשנת 93' הקליטה אביבה מבחר שירים שהולחנו על ידי חיים ברקני. לקלטת היא קראה "לחלום, לשיר". היא נשמעת שם במיטבה, אלא שקלטות אינן שומרות על איכות לאורך זמן ולכן, בשנת 99' הופק דיסק הנושא את אותו שם. גם בדיסק שהוצא על ידי מחלקת השיווק של "ארץ עין גדי" היא לוקחת חלק. היא נותנת שם ביצוע יפה של השיר המפורסם "עין גדי".

ב"קול הרינה" האחרון, ביוני 2000, הופיעה עם החבורה, וביצעה דואט יפה עם מיכל קהת, לפי עיבוד שכתב גדעון אפרתי במיוחד לאירוע של השיר "שני עננים".

ההופעה האחרונה בה לקחה חלק הייתה בראש השנה האחרון, עת ישבה עם דני למרגלות הבמה ושרה עם חבורת הזמר.

גם כשנראה שאין בה עוד כוח – המשיכה להתמיד ולהגיע לחזרות של חבורת הזמר ושאבה משם עוד כמה רגעי שירה, עוד קצת שמחה.

היא שימחה את חברותיה שישבו אתה בימיה האחרונים כשמדי פעם נעתרה לבקשתן ושרה להן שיר...

אביבה נפטרה ב-1.1.2001 ("כמו מלכה", כפי שהתבטאה דלית) ונטמנה בבית העלמין בעין גדי, אשר אהבה, ושאהבה אותה.

ועכשיו, כמו שנכתב בשיר שהוקרא על קברה, עכשיו היא שרה במקהלה אחרת...

יהי זכרה האהוב שמור עמנו.

באפריל 2001, כארבעה חודשים לאחר פטירתה נולד הנכד השלישי שלה, משה-אביב, בן לסיגל ואלי.
באוקטובר 2004 נישאה אביגיל (דלית) לתום גבע, וביולי 2006 נולדה מור, נכדה נוספת לאביבה.