![]()
את הדברים הבאים קרא בלוויה נואי, נכד של רוני, בנם של נמיק ועמית.השורות הקצרות, הרגישות והמרגשות נכתבו על ידי רוני בימיה האחרונים:
עוד מעט יהיו במקומי רגבים חומים, אדמה.
ולמעלה קצת עננים קלים וציפורים, עפרוני מצויץ בנה קן חפור על האדמה והטיל בו ביצים לבנות עם נקודות חומות.
אין קץ ליופי.
באים האהובים שלי, גרעין נשמתי,
הנכדים שלי,
הילדים שלי.
אין קץ ליופי.
מרוני
=============================
2.4.2014
רוני יקרה ואהובה וחסרה!
זמן כה רב ראינו אותך דועכת מול עינינו והקונפליקט המתבקש הכה בנו - מצד אחד ייחלנו לך שלא תסבלי יותר ומאידך - איחלנו לעצמנו שלא תעזבי אותנו, עדיין לא.
מילדותי המוקדמת השיקו חיי משפחתי ומשפחתך זו לזו. היינו שענים פעם, בימי קדם, בילדות צוהלת של רגליים יחפות בדשא.
אורית ואני חברות, נמיק ואיריס חברות, היית גננת שלי ואחר כך מורה, היית לי לאמא שנייה, לכולנו, לכל ילדי הכיתה. גם שמך כשם אמי ונפשותינו נקשרו מאז בעבותות שאין להתירן. הרבה שמחות והרבה עצב חלקנו.
כילדים קטנים היינו קמים השכם בבוקר ובאים אלייך הביתה, מעירים אותך ומחכים שתתלבשי ותביאי אותנו לגן.
בטיולים שנתיים, בברכת לילה טוב, בהשכמה - את היית לנו ובמשך כל היום מלמדת, מספרת, שרה לנו, מטיילת אתנו, משמחת ומנחמת.
מאוחר יותר כשהתעמקת לכתוב, אמרת לי לא פעם - קראי את הספר החדש שלי, תמצאי את עצמך שם.
גם את הילדות שלנו הבאנו אלייך, איריס ואני, שתספרי להן, שתדברי איתן. הן אהבו כל כך ללכת אלייך.
לא אדבר כעת על העצב הנורא ההוא שהיינו שותפות לו.
אדבר כעת רק עלייך רוני אהובה שלי.
פרק כל כך משמעותי בחיי בא אל תומו העצוב.
נתגעגע אלייך ונזכור אותך תמיד, אני (אורלי) וכל "ילדי הבריכה הנסתרת".
אורלי רז
===================================
2.4.2014
לרוני חברתי - כתבה רבקלה שגיא
רוני שלי!
שכנות היינו דלת מול דלת, דאגת שהצמחייה הגדלה בגינתנו המשותפת לא תסתיר את אותו צוהר שדרכו יכולנו מיד עם בואו של יום חדש לומר בקר טוב ולדרוש זו בשלומה של זו, להתבונן יחד באהבה ובחמלה על כל כלנית, רקפת, נורית שעלו וצמחו בגינתך. כל עלה חדש שבצבץ מתוך האדמה קידמת בברכה, בשמחה ובהתפעלות. ליווית בכל נימי נפשך את כל שלבי צמיחתם וכל יום גילית משהו חדש.
כך גם אוסף האבנים שבכניסה לביתך שאותם הבאת מטיוליך בשבילי עין גדי. כל אבן ואבן והסיפור שלה, הליטוף מידייך העדינות.
הצופית הבאה ללגום כמה טיפות מים מכלי הזכוכית שהכנת לה גם היא זכתה למבטך הרך והמלטף.
גינת הירק שמעבר לחלונך - סיפור אהבה מופלא עם הבצל, הפטרוזיליה, הגזר ושאר הירקות.
ועולם עצום ומלא של כתיבת ספרים לכולנו.
את ואני יושבות כל-כך הרבה שעות יחד אחת מול השנייה ולעיתים גם מלטפות זו את ידה של זו, ומספרות ומספרות כל אחת על עולמה שלה. ואת בהקשבת אין קץ, ואת בנתינת כולך כאילו אין עולם בחוץ כאילו מחלה לא מכרסמת בתוכך, רק שתינו – העולם עומד מלכת והקרבה והיחד כל-כך עוצמתיים.
רוני –
אדם יקר ואהוב כל-כך. כולך יופי, גדלות נפש, עדינות.
המחלה הנוראית לכדה אותך אחרי שנים שבהם סעדת את יואב במסירות אין קץ ואת בכוחותיך הנאצלים נלחמת בה ללא ויתור, נאחזת בחיים בכל מאודך.
זכיתי בקרבתך. זכיתי בחברת אמת.
יהיה זכרך ברוך!
אורית, נעמיק, אסף והמשפחות
בכל מאודי ואהבתי לכם מחבקת חזק ואתכם לעד.
אוהבת ללא סוף!
רבקלה שגיא
===============================
רוני, מי יכתוב לך חוברת זיכרון, כשאת לא כאן?
את ידעת לעשות זאת כל כך ברגישות. הצלחת לקלוע לנפש האדם, ועשית זאת רק כשהכרת אותו לפני ולפנים.
לאמיתו של דבר אני חושב שהגיגייך הרבים, הבאים לידי ביטוי בספרים שכתבת לבוגרים ולנערים, הם בעצם המעידים עליך, והם יישארו לאות ולזיכרון.
רוני, לא היתה חברה כמוך. כל מי שהכירך חש עצמו מקורב אליך.
רותי ואנוכי הכרנוך עוד כשכיהנת כמורה לבננו גיורא. כבר אז ידענו את הייחוד שבך כמורה וכבן אדם. עם צוק העתים הערכנו אותך ואהבנוך ביתר שאת. הכרנו את גדלות הנפש שלך, את יכולת ההתמודדות ואת רצון החיים העז כשנלחמת ללא לאות בצרות שנפלו עליך. תחילה נלחמת יחד עם יואב על חייו, ובאותו הזמן לא הרשית לעצמך להיות חולה. עם לכתו התעוררה המחלה שבך. שנים התמודדת בגבורה ובנחישות. כל אותו הזמן נשארת אם מסורה וסבתא אוהבת ודואגת לנכדייך ולכל משפחתך. יחד עם זאת לא זנחת את חברייך ומקורבייך. תמיד השתאינו מיכולתך הכנה והאמיתית להתעניין בבן שיחך, בבניו ובנכדיו לפרטי פרטים, גם בעת שגופך דווה ונאנקת מכאבים.
אתך לא ישבו במושב לצים. הרכילות ממך והלאה. כל כולך נשמה. מסביבך ספרים של סופרים אהובים ומעמיקים וכן אלבומי ציורים, רק מן המיטב שבמיטב.
בימיך האחרונים, כשבקשת את נפשך למות, לא ידעתי כיצד לנהוג. הצלחתי לשמח אותך בדבר אחד - הקראתי לך סיפור קצר של דמון רניון. הלקח הסופי של אותו סיפור היה שהאהבה מנצחת. היה נדמה לי שהעלית חיוך קל על שפתייך, אם כי מאומץ ורווי כאב, כי הכל רתח בתוך גופך. כך נפרדתי ממך ללא אומר.
ההערכה והאהבה אליך והטעם האחרון של הספרות, שהיתה מרכז חייך, מלווים אותי וצפונים בזכרוני.
אלי רון
==============================
יום חמישי 03 אפריל 2014
ג' ניסן תשע"ד
דברי פרידה מרוני גבעתי ז"ל
מאת רותי ליאור
"על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת" אבות פרק ד'.
רוני, נאספנו כאן ליד קברך שזה עתה נכרה להשמיע דברי פרידה אחרונים. קהילה שלמה מרכינה ראש על לכתך. נאבקת שנים ארוכות במחלתך ולא ויתרת, היית גיבורה במאבק על החיים. בכאב גדול באנו היום לטמון אותך בן רגבי אדמתנו, שעליה חיית מעל חמישה עשורים.
נזכור כי לקחת עם כולנו חלק בבניית המקום הזה. על ספרך "ילדי הבריכה הנסתרת" גדל דור שלם של ילדי עין גדי. ולא אזכיר כאן את כל רשימת הספרים המיוחדים שראו אור במרוצת השנים ועל חלקם קיבלת פרסים, שהיית ראויה להם.
יהא בשרך עפר ופרחים, יימוג עם זמרת הציפורים. נפשך שבעת הכאב ויגעת המצוקה מצאה לה נחמה בתנומת אהבה מתוקה, כשהיא עטופה סדינים צחים ונישאת בידי מלאכים.
נאספת היום אל האדמה שכה אהבת. טיפחת בית יפה עם יואב ז"ל והמשכת לטפחו גם לאחר מותו. ביום שבנותייך לקחוך לירושלים אל מותך, נפרדת מביתך אמרת בקול חלושה: "שלום בית יפה שלי".
את ודאי ידעת שאלו היו מילות פרידה מן הבית ומן החיים.
רוני, בית עין גדי נאסף כאן היום להיפרד ממך ולהביע תנחומים כנים לילדייך, לנכדייך ולכל בני המשפחה.
ימתקו לך רגבי אדמתנו אליה נאספת היום. האדמה הזו אשר חוננת והרווית תשיב לחיקך אהבה.
יהי זכרך ברוך!
==============================
לרוני - מטוסיה
נפרדת מעולמנו בו שכנו לאחרונה בחייך, רוני, צללים מכבידים וכואבים.
נחמה מלווה אותי שהגיעה העת לרוגע ושלוה.
תמיד אזכור אותך רוני בפגישתנו הראשונה בקן התנועה המאוחדת בבאר שבע.
הגעת להדריך חניכים שהיו אולי שנה או שנתיים צעירים ממך ואת כה צעירה,
נראית כמו אחת מהחבורה.
נשביתי מיד ביופיין של עיניך, צבע תכלת כל כך מיוחד.
עברו כמה שנים ודרכנו נפגשו בעין גדי, סיפרתי לך, שאף פעם לא שכחתי את צבע עיניך.
הקשר שהיה בינינו יקר לליבי וזיכרונו שמור עמי.
אני מדמה לי אותך רוני, כמו "הילדה אילת" של המשוררת
קדיה מולודובסקי. נדמה לי שגם לך הייתה כל חייך "שמשייה כחלחלת", שמשייה שידעת לפרוס מעל ראשך בכל עת שרצית להפליג לעולמות אחרים,
בקשת לעתים לברוח, להתבודד, לשמוע את קולך הפנימי ו"השמשייה הכחלחלת " שצבעה כצבע עיניך שמרה והגנה עלייך ואפשרה לך ליצור , להביע את עצמך ולשתף את קוראייך בהצצה זעירה לעולמך.
וכמו אילת, עכשיו את מפליגה "למרחקים , למרחקים , אל ארץ לא נודעת."
יהי זכרך ברוך
טוסיה
==============================
דברים שכתב אסף לאזכרה במלאת שלושים לפטירת רוני:
הנה אמא, צעירה ויפה, בשמלה לבנה עם נקודות אדומות, משחקת בדמינגטון
מאחורי הבית בשכונה ג'. כדור הנוצה מתרומם גבוה-גבוה, אמא מניפה את המחבט...
מפספסת... נופלת אחורה על הדשא... צוחקת... כולנו צוחקים...
מה עם אמא? דלת חדר השינה של ההורים פתוחה, אבל החדר חשוך. היא שם?
היא ישנה? היא שם, שותקת. מה קורה לה? על מה היא חושבת?
הנה אמא, נכנסת הביתה, שובל של ערב חורפי מזנב אחריה פנימה. בחוץ רוח
ואבק. ביד אחת מחזיקה בצלחת פלסטיק עם סלטים, סלט וולדורף, סלט כרוב לבן עם שומשום
קלוי, סלט תפוחי אדמה עם שמיר. אנחנו יושבים ואוכלים, מדברים בשקט, לועסים.
הנה אמא, יושבת על שפת מיטת הברזל באוהל הצבאי, מקשיבה, מנסה להבין.
חופרת בנפשה, חופרת בחייה, מחפשת את המילים, לספר על דברים שעברה בעצמה, לעודד,
לחזק. "תזכור" היא אומרת, "תמיד יש עוד... גם כשתראה שאין עוד
תקווה, תמיד עוד דרך..."
הנה אמא, כמו דמות בציור מטושטש של וורמיר, בדרכה מחדר האוכל, פוסעת
לאיטה, בשקט, מכונסת בעצמה, כאילו פוסעת באוויר. על מה היא חושבת?
הנה אמא, בוכה. גבה מופנה לדלת משרדו של ד"ר אשכנזי בבית החולים.
דוחה את ידי המושטת. עכשיו שותקים. היא אוספת את המחשבות, מעבדת את הנסיבות, עוברת
למצב של נחישות. צריך לאסוף כוחות, להתכונן לימים האחרונים עם אבא.
הנה אמא, מתפקעת מצחוק. אילן ואני מתווכחים, נעמיק ואורית מוסיפות שמן
למדורה, כמו פרק מסיטקום אמריקאי. כמה טוב לצחוק. כולם ביחד. צוחקים. בערב תגיד - "תגיד,
מתי ניסע שוב להתבונן בעדר הצבאים בנחל צאלים?"
הנה אמא, מתהלכת רכונה, מחפשת "אבנים מיוחדות" לאורך גדר
הקיבוץ בוואדי השועלים, להוסיף לאוסף האבנים בבית. "אמא, יש פה אין סוף אבנים
ומי בכלל אוסף אבנים? איזה מין אוסף זה?"... "רק אחת או שתיים" היא
אומרת. מתכופפת, מרימה עוד אבן ומוסיפה לערמונת. ממשיכים לטפס במעלה הוואדי.
"תגיד", היא אומרת, "מתי כבר תחיו ביחד?"
הנה אמא, לבושה בטרנינג כחול, חובשת מטפחת תכלת על ראשה, כמו לוחמת
נינג'ה מסרט מצויר ומתכוננת לעוד נסיעה לבית החולים. אוספת את הניירות, אורזת את
התיק הירוק המיתולוגי שעבר כבר כל כך הרבה נסיעות ומכיר כל פינה בבית החולים,
מכינה סנדוויץ' עם מרגרינה ומלפפון על לחם תפל של עינן. מאיפה הכוח?
בבית החולים שוכבת תשושה. צריך אינפוזיה אומרת האחות. ניסים מגיע,
בשקט בשקט, מוצא וריד. לאט לאט מתאוששת. עיניה נפקחות, ערניות. מתיישבת במיטה.
אוכלת שניצל שלם! פירה, סלט תפוחי אדמה. "מה קורה פה, אמא, מאיפה בא התיאבון
הזה?"
בדרך חזרה הרצל עוצר בפלאפל "שבח". חצי מנה לאמא, בלי צ'יפס.
שקט. פתאום נגמר. בלבול. רגשות אשם. געגועים. סליל של זיכרונות מתפזר
ברוח, ניתלה לאורך גדר המערכת... מעץ לעץ, משיח לשיח, מאבן לאבן...
ומה עכשיו?
===================================
דבריה של רותי רון, שנכתבו לאזכרת השלושים:
לרוני חברתי הטובה!
הקשרים הראשונים בינינו נוצרו כאשר היית המחנכת של גיורא, בננו הבכור. לווית אותו במקצועיות, ברגישות ובאהבה. בעזרתך הוא התגבר על הקשיים שהיו לו בתחילת דרכו כתלמיד, פרש כנפיים והמריא אל על.
את תומר ונמיק שלך גידלנו יחד. בין השניים נוצר קשר מיוחד ומופלא.
עם האסונות שפקדו אותנו, כשאיבדנו את שניהם, הקשר אתך הלך והתחזק. ערכת את החוברות לזכרם. היית יחד אתנו, תומכת ומבינה. היית לנו לעזר רב בימי ה"שבעה" ולאחר מכן באזכרות. לא שכחת אותם ולו לרגע. תמיד בשיחותינו הרבות חזרת והזכרת אותם. סיפרת על הספרים שקראו. על כך כתבת: "...גיורא חיפש בכיוונים שונים. העולם כולו סיקרן אותו. רצה להכיר, לטעום, לדעת, לנסות. אצל תומר הסקרנות פנתה יותר אל ההגות והספרות היפה. יותר רוחני ומופשט".
מידי שנה היית מתנדבת בצוות המזכירות ב"מרוץ עין-גדי" שנערך לזכרם. וכשלא יכולת עוד הצטערת והתנצלת.
היו בינינו גם קשרים "מקצועיים"- את כסופרת ואני כספרנית. תמיד התעניינת במה שקורה בספריה וכאבת את כאבי על מיעוט הקוראים. אני הייתי שותפה לשמחתך והתרגשותך עם כל ספר חדש מפרי עטך שיצא לאור.
יחד ארגנו כמה פעמים את "שבוע הספר" עבור בית הספר היסודי. שבוע זה היה מוקדש כולו לספר וליוצריו. הקמנו את "מרכז הספר", בו היו תערוכות ספרים, משחקי שולחן העוסקים בספרים, פינות יצירה, חידונים ועוד ועוד. האולם היה מקושט בהתאם לנושא הנבחר- אגדות, ספרי הרפתקאות, ילדי העולם וכו'.
בעבודה אתך לקראת אירוע זה התגלו לי תכונותיך המיוחדות- דייקנות, אחריות, יוזמה, מקוריות ומעוף. לא היה דבר, קטן או גדול, שלא חשבת עליו. פרסמת מודעות, הודעת לש.ג. על בואה של סופרת אורחת, דאגת שתמיד יהיה מבוגר אחראי באולם, טאטאת את הרצפה במידת הצורך והכנת הצגה עם צוות המורים.
אני הייתי יד ימינך, המבצעת, ותמיד התפעלתי מהיכולת שלך לתת את כולך לאירוע, בכישרון ובאהבה למילה הכתובה ולילדים. מפעל יפה זה נפסק עם יציאת ביה"ס היסודי מעין-גדי.
יחד אתי ציפית זמן רב להרחבת משפחתנו. את היית הראשונה בקיבוץ שהתבשרת על הולדת מאיה, נכדתנו הבכורה. נפגשנו בצעדת הבוקר שלנו, אני צועקת לך מרחוק "יש!" ואת רצה ומחבקת אותי. מאז היית שותפה ממרחק בגידולם של ארבעת נכדינו. הכרת כל אחד ואחת מהם, בעיקר מסיפורים אודותם. שמעת ממני על הבעיות, על השמחות וה"חוכמות". גם בהיותך על ערש דווי לא שכחת אותם. כשהייתי נפרדת ממך לשלום, ואת כואבת ומיוסרת, לא נתת לי ללכת: "רגע, לא סיפרת לי שום דבר על הנכדים!"
את מצדך סיפרת לי רבות על נכדייך. כולם מיוחדים במינם. יצרת אתם קשר מעורר קנאה. תמיד סיפרת לי כמה יפה המשפחה מטפלת בך ותומכת בך, והוספת כמתנצלת: "אבל הכי טוב להיות בבית!"
הבית הוא הגינה, הצופיות שבחצר, האבנים המיוחדות שאספת וכל הטבע שמסביב. הבית תמיד צריך להיות נקי ומסודר. הבית הוא החברים הרבים שאהבו אותך. להיות בבית משמעו בעיקר- "להיות עם יואב".
רוני- אני מתגעגעת...
==================================
דברי אלישבע באזכרה:
לפעמים הכנו ואכלנו יחד ארוחת ערב. סלט ירקות קטן, ביצה ויוגורט. פרוסת לחם עם קוטג' או דייסה קלה.
לפעמים רק דברנו. על ספרים, על אבנים ששתינו אהבנו לאסוף, על טיפולים, על טיולים ונסיעות ועל המשפחות שלנו. ועל חלומות. גם הבאני זו לזו אבנים שמצאנו קרוב לבית או בארצות אחרות. רוני אהבה אבנים בצורת לב. במיוחד את אלו שהטבע יצר כך.
לפעמים יצאנו לגינה לראות פריחה של צמח מיוחד.
היו לנו די הרבה נקודות השקה משותפות בחיינו כאן: בעבודה בבית הספר באותו תחום, בנושאים ששתינו אהבנו והתעניינו בהם, ספרות ואמנות וציור וכתיבה. וגם באירועי חיים וגורל.
רוני ידעה להתעניין ולהקשיב ולשתף. ואני אהבתי להקשיב לה וללמוד ממנה. וגם לשתף אותה בדברים שלי.
היא הייתה אחראית מאוד ומסודרת ושמה לב לפרטים והקפידה לרשום כל מה שנראה לה חשוב. אבל הייתה באותה מידה לפחות, גם פתוחה וגמישה, מתחשבת באחרים וחושבת על אחרים ומקבלת גישות של אחרים ומנהגים.
את חדר הילדים שכבר עזבו את הבית, הפכה לארכיון מיוחד שנשמרו בו לא רק תמונות משפחה ומכתבים אלא גם פתקים קטנים ומחוות זעירות. אחר כך זה היה גם החדר של ג'ודית.
כשידעה שיבוא מישהו עם ילדים קטנים הכינה מבעוד מועד משחקים ודברי מתיקה או ספרים עבורם.
היא ידעה מה אוהבות הבנות שבאות לעזור לה או הנכדים והכינה עבורם דברים בהתאם.
הרבה סופרים ידידים, היו שולחים לה את ספריהם החדשים והיא קראה והגיבה.
בחנוכה הזמינה חברים. הדלקנו חנוכיה שהכינה מבעוד מועד ושרנו ורוני הקריאה את זה קרה בחנוכה של אלתרמן ואלי רון זכר הכל בעל פה והשתתף. גם חג המולד חל אז ורוני קנתה אשוח קטן וקישטה אותו עבור ג'ודית ומצאה לו מקום מכובד בחדר אבל לא גבוה מהחנוכיה. על יד האשוח היו גרבים עם מתנות לילדים שיבואו לבקר והיו גם אורות מנצנצים והיה הרבה אור מהנרות ומהאשוח ומן הלבבות של כולם.
ג'ודית באה כדי לעזור לרוני. אבל רוני גם עזרה לה: הייתה ערה לרגשותיה ותחושותיה של בחורה צעירה שעזבה בית ומולדת ובאה לארץ זרה. היא נתנה לה תחושת בית תומך ואהבה. ודאגה לה כאם וכחברה. והשתדלה להבין את קשייה, להכיר את העולם ממנו באה ואת משפחתה ומנהגיה ולתת לה הרגשה טובה.
אסיים בקוריוז קטן שמשקף את התנהגותה של רוני לכל מי שבא להיות במחיצתה.
רוני, שהייתה מאוד נקייה ומסודרת, הייתה יחד עם זאת מאוד זאת צנועה בלבושה ולא מתגנדרת.
להפתעתי מצאתי אותה מדי פעם פתאום עם לק אפילו שחור או ירוק נועז על הציפורניים.
כשהופתעתי, והיא, כמובן, מיד חשה בזה, אמרה שג'ודית למדה קוסמטיקה. "זה המקצוע שלה". היא אמרה בכל הכבוד הראוי.
ואפשרה לה לפנק אותה ולתת ביטוי למה שהיא יודעת לעשות.
עדינות ושקט, יופי צנוע ואוירה של נועם ורוגע גם כשמדברים על חששות וטעם מר וכאבים והתייחסות רגישה לכל זולת אפיינו את השהייה בבית של רוני ובמחיצתה גם בימים האחרונים והקשים עוד יותר..
אלישבע רוזנבוים
