| הרווחתי סיפור כתבה: שרהלה אלבר |
 שעת בוקר מוקדמת. 5:55, ליתר דיוק. בוקר חורפי מעט. התנומה עוד שוכנת בגוף, אבל הגוף מוצא עצמו מונח מכורבל במעיל וצעיף בתחנת האוטובוס השוממת, מתנחם בידיעה שעוד רגע והוא יניח עצמו על הספסל וימשיך לנמנם כשעה בעודו מובל לבירה הקרה. שקט של בוקר משרה הבטחה של רוגע. מבעד למבט המצועף נשקף הנוף הזה המרהיב של טרם זריחה על ראי המים. נראה שהשמש זוממת להסתנן בינות לקרעי העננים הוורדרדים שבאופק ולתת הופעה אלוהית שכזאת, לה זוכים רק החרוצים, משכימי הקום, שבעוונותיי איני נמנית עליהם... אני מתקשה להחליט – להיפקח אל היופי או להיעצם את השינה... לפתע בוקעת קריאת הגבר המבשרת "בוקר טוב!" בצהלה עליזה ורועמת. מבלי להביט – אני רואה את הקול הזה מפציע מבעד לשפם-זקן המפורסמים ואני מבינה שבוקר טוב הוא עניין יחסי... "היי מיידלה, לאן את נוסעת?" זהו. הלך עליי. כפי שאבא שלי נהג לומר תמיד: האדם מתכנן – הגורל קובע... אני מקווה לעוד נוסע או שניים שיסיטו את השיחות אליהם ואולי יהיה עוד סיכוי להתמכרות המיוחלת לזריחה או לשינה – אבל גורלי נחרץ. הדלת נסגרת ואנחנו שלושה בלבד – הנהג, צרלי ואני. "תשמעי מה קרה לי אתמול. נסעתי לרופא שיניים בירושלים, אבל בדרך נזכרתי ששכחתי את הצילומים בבית. אז מה עושים? מסתובבים בעיר. אני מסתובב פה ושם, מחפש, מפשפש - ופתאום אני רואה מבצע נהדר. סט סכינים מקרמיקה. היו למוכר רק 5 סטים כאלה במבצע. קניתי את כולם". "רגע, בשביל מה אתה צריך סכין מקרמיקה?" "אה, זה נהדר, חותכים עם זה את החסה והיא לא משחירה". "טוב, אבל למה לך סט כזה, ומה בכלל אתה הולך לעשות עם 5 סטים כאלה?" "קניתי לכל המשפחה, אבל עשיתי חשבון שזה לא יספיק אז שאלתי את המוכר אם יהיו לו עוד, הוא אמר שמחר יגיעו עוד. אז אמרתי לו: שמע, אני גר בעין גדי. היום הייתי בדרך לרופא שיניים בירושלים ושכחתי את הצילומים בבית, אז התחלתי לשוטט בעיר ומצאתי אותך כאן. מחר אני צריך שוב לעלות לירושלים לרופא השיניים, הפעם עם הצילומים, ואחרי זה אבוא לקנות עוד סטים. גם אני. |