Rapoo- It solutions & Corporate template

קיבוץ - סוף
גאווה לֶעָבָר פִּכּחוֹן לעתיד
 
הקיבוץ הגיע לסוף דרכו. יש לראות את התהליך הזה בראיה היסטורית מפוכחת וריאלית ולא בהרגשת כשלון וטרגדיה; להביט בגאווה בֶּעָבָר ולבחון בְּפִכּחוֹן את ההווה והעתיד.
רוב הקיבוצים בארץ נמצאים כבר למעלה מעשר שנים במשבר כלכלי, חברתי וכתוצאה מכך גם דמוגרפי קשה ביותר שכיום ברור כי כבר לא יוכלו לצאת ממנו.
את העיסוק הכלכלי-משפטי בשיוך נכסים, חלוקת מניות וחישוב שכר דיפרנציאלי אותיר לאחרים. אני אתייחס להיבט הרוחני והרגשי.
 
מייסדי הקיבוץ הניפו שני דגלים - את הדגל הציוני חלוצי של יישוב הארץ ובנינה ואת דגל הצדק החברתי, השיתוף והשוויון. היה זה אותו רגע מופלא, הקורה רק לעתים רחוקות בהיסטוריה, בהם מאוויו של היחיד משתלבים עם מאוויים ורעיונות לאומיים, תוך שהם יוצקים לתוכם תכנים חברתיים אוניברסליים.
מייסדי הקיבוץ השכילו לזהות את התהליכים החשובים של דורם, להשתלב בהם ולממש את עצמם באמצעות הגשמתם.
 
שני דברים עלולים לקרות לחלומותיהם של בני אדם: הם מתגשמים או שהם מתנפצים. לקיבוץ קרו שניהם. התגשם החלום של בניית הארץ וקביעת גבולותיה והתנפץ החלום לשנות את טבע האדם, אולי כי לא היה ריאלי מהתחלה.
לאחר הקמת המדינה נקבעו גבולותיה וערך ההתיישבות ככובשת הארץ וקובעת גבולותיה הלך וירד. כיום זוהי נחלתם של אנשי "גוש אמונים" בלבד.
החלום שהתנפץ שייך לערכים המכוננים של הקיבוץ כלפי פנים; כפי שהם חרוטים בתמצות באבן גלעד הקיבוצים: "…ברית האחווה, השיתוף והשוויון - בעבודה, בנכסים ובחיים". רוב הערכים האלה התרסקו אל סלע המציאות. הם התנוונו, התעוותו והסתאבו במרוצת השנים. כיום הם אנכרוניסטיים, בלתי רלבנטיים ואין שום טעם להאבק על קיומם. חלום כל כך יפה, ראו גם הוא אבד.
 
עלינו להודות כי לא הצלחנו לברוא אדם חדש וכי לא ניתן לשנות את טבע האדם. גם אנו, חברי הקיבוצים, הננו בני אנוש על כל חולשותיהם ומאווייהם. בני תמותה רגילים הדואגים בראש וראשונה למשפחתם, שואפים לכסף ורמת חיים ורוצים להוריש רכוש לילדיהם (וואו! אני לא מאמינה שאמרתי את זה!) .
 
מי שהמציא את הקיבוץ לא חשב עד הסוף. הקיבוץ התאים לחבורת צעירים חסרי דאגות אך לא לחברה אנושית רב-דורית ומורכבת. הלהט האידיאולוגי של בני הדור השני והשלישי הנמצאים היום בקיבוץ, ואלה שהצטרפו מבחוץ, כבר דהה מזמן. רובם נשארים מטעמי נוחות ואיכות חיים או כי אינם יכולים להשיג רמת חיים גבוהה יותר בחוץ.
 
הקיבוץ אינו ציווי אלוהי או דבר ה' למשה בסיני. ברגע שהוא מפסיק לתת תשובה הולמת לרוב האנשים החיים בו, כשרוב בניו אינם חוזרים, מבחינה היסטורית הוא הגשים את יעודו וערכיו המכוננים אינם מתקיימים עוד - הוא סיים את חייו. זו דרך העולם.
 
כבר למעלה מעשור אני כואבת, חושבת וכותבת את הסיפֵּר הקיבוצי הזה. מלבבי חצבתיו . תהליך הפרידה מהקיבוץ היה עבורי ממושך ומיוסר, קשה וכואב מייאש ועצוב. ועודני שטופת דמע וקסם .
היום הגעתי לשלב של סיום עיבוד האבל על אובדנו. אני כותבת עכשיו את הפרק האחרון. ואני קוראת לו "קיבוץ סוף". אין פה מנצחים ומנוצחים, רעים וטובים. הוא פשוט סיים את חייו.
אני מסוגלת כעת לומר בפה מלא, ללא מורא, בלי מבוכה ובלי טיח, ביושר, בבהירות, בשקיפות ובביטחון: "הקיבוץ סיים את חייו!".
אבל דווקא היום אני מרגישה, יותר מתמיד, בצורך וברצון לסכם את הרֶזוּמֶה הקיבוצי שלי. שלנו. לערוך מעין ספירת מלאי. מאזן רווח והפסד. לארגן לי הישרדות רגשית שכזאת.
אני רוצה לסכם בגאווה את הֶעָבָר ולומר לכולנו - לותיקים מייסדי הקיבוץ שעוד חיים עמנו, ולנו בני הדור השני והשלישי - כי זכינו להיות שותפים למהלך היסטורי כביר.
היינו חדורי שליחות לאומית וחברתית והיו לנו חיים מלאי תוכן וחזון. ידענו לחיות חיים של ויתור, דלות חומרית וקשיים פיזיים; חיים של הסתפקות במועט בתנאים חברתיים מלחיצים; חיים של בדידות, ניתוק וסכנות ביטחוניות, ביישובי ספר לאורך גבולות המדינה. היינו עשירים במעשים ובערכים וחסרי-כל ברכוש אישי. הישוב בארץ ראה בנו אליטה ורחש לנו הערכה וכבוד רב למרות דלותנו החומרית.
 
היה משהו קסום ב'יחד' הקיבוצי הזה שנתן לך את ההרגשה המופלאה שאתה חלק ממשהו חשוב ונשגב, שאתה חלק מקהילה לה אתה תורם מעצמך והיא מעשירה אותך רגשית ורוחנית.
 
כאשר אני שואלת את עצמי מהם הזיכרונות הקיבוציים החזקים והמרגשים ביותר שלי? מה הכי אהבתי בחיי בקיבוץ? או אז תמיד צפים ועולים בי שני מעמדים הקשורים בערך העודף של ה'יחד' הזה, אותם אני אוצרת מימי ילדותי בבית זרע, הקיבוץ בו נולדתי, ומהשנים הראשונות בעין גדי: את מעגלי ההורה ואת השירה היוקדת בצוותא: "שורו, הביטו וראו, מה גדול היום הזה" . התעלות רוחנית שכזאת, מי ידמה לה ומה ישווה לה. אלו חוויות שלא רבים זוכים להן ואותן איש לא יוכל לקחת מעמנו.
 
כיום אני רוצה להישיר מבט אל נכדַי ולהגיד להם, ולכל הדור בארץ אשר לא ידע, כי אנו חברי הקיבוצים השתתפנו במעשה הציוני הנשגב של לידתה ובניינה של אומה תוך ששאפנו תמיד להיות הראשונים והטובים ביותר ולעתים גם הצלחנו להיות כאלה. כי הושטנו ידינו תמיד כדי לתת ולא כדי לקחת. כי לקחנו חלק באחד הניסיונות המרתקים ביותר של החברה האנושית בכלל ושל ארץ ישראל המתחדשת בפרט. קשה לדמות מה היו פניה של המדינה, ערכיה וגבולותיה בלי התנועה הקיבוצית.
 
וכך, קרוב למאה שנה מיסוד הקיבוץ הראשון, נמצאת צורת החיים הקיבוצית בתהליכי שנוי מפליגים והיא קרובה מאד לסיומה. בעוד שנים מספר יהפכו רוב הקיבוצים לישובים קהילתיים כאלה או אחרים. יש לראות את התהליך הזה כרצף היסטורי-אבולוציוני, להתבונן בו בראייה מפוכחת וריאלית ולא בהרגשת כשלון וטרגדיה. יש להכיר בכך כי הקיבוץ הגיע לסופו ולנהל את תקופת המעבר הזו מהר, חכם, יעיל, באופן אחראי ומעל לכל - בדרך חברית והוגנת.
 
אבא ואמא יקרים שלי וכל דור הראשונים אשר הלך לעולמו וקבע את טעם חיינו בארץ הזאת - חברי דגניה, כנרת, אילת השחר, בית זרע עין שמר ובית אלפא - הייתי רוצה להבטיח לכם כי את חגיגות מאה השנים לתנועה הקיבוצית, שיחולו בשנת 2010, נחוג בראש מורם ובקומה זקופה. שנביט בֶּעָבָר בגאווה ונסכם את חיינו בהרגשה וידיעה כי עשינו משהו בשביל המדינה. כי השארנו חותם. כי הלכנו בעקבותיכם וחווינו את 'סוד היחד' שבלעדיו דבר לא היה אפשרי. להבטיח לכם כי נשתדל לסיים את הסאגה המפוארת הזו ששמה קיבוץ בצורה חברית ככל האפשר.
אם יהא זה שנית, אל יהא זה אחרת.
נולדתי, גדלתי, בחרתי, נִשֵאתי, ילדתי, בגרתי, זקנתי ונקברתי בקיבוץ. אין לי מקום אחר.
 
אילה גלעד
קיבוץ עין גדי
התפרסם ב"הקיבוץ", 24 במאי 2001

eingedi abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות