עשרים שנה לנפילת שרון בן אריה ז"ל
ביזמת קבוצת חברות של שרון, ובאמצעות רשת הפייסבוק, התאספו חברים ובני משפחה של שרון ז"ל למפגש לזכרו.
חבריו של שרון, שחלקם הגיעו מרחוק, באו להיפגש ולהעלות זיכרונות.
סרט שהכינו עירית וממה לא הותיר עין יבשה אחת במועדון...
והיו גם סיפורים ואנקדוטות, ושחוק עצוב ובכי מחויך...
את המפגש יזמו והפיקו: סיון טמיר-משגב, שלומית טרק-כהנא, ליאת צ'חנובר ורעיה אלבר-אהרוני.
לפניכם קטעים שקראה שלומית טרק-כהנא במפגש
אוגוסט 20102
לכל אחד יש את השרון שלו.
אנחנו, כילדים שגדלו יחד, זוכרים את שרון שלנו.
שרול היה ילד חמוד ואגרסיבי, דבר שהתבטא בעיקר בימות הקיץ בבריכה. אחד מתחביביו היה להטביע את הבנות. היה מסתער פתאום תוך זריקת משפט כמו "בואי נראה כמה אוויר יש לך" ומתחיל להטביע – עמוק. וכל היה מחזיק אותנו מתחת למים ולא היה אכפת לו שפרפרנו, נחנקנו והכחלנו. לפעמים בשלב הזה היה שולף אותנו החוצה רק כדי להיווכח שאנחנו עדיין בחיים, ואז – הטביע שוב...
וזה כמובן היה בצחוק.
אנחנו כמובן כעסנו, אבל – כמה זמן אפשר לכעוס על שרון?...
באחד החופשים הגדולים, ביסודי, היה חוג סריגה. ושרון, למרות שהיה ידוע כילד פראי וגברי – הצטרף לחוג. הבנים היו צוחקים עליו "בן בחברת בנות" אבל שרון לא התייחס והמשיך לסרוג את הצעיף.
דורון היה הדיקטטור בחבורה ושרון לא פיגר אחריו בהרבה. אחת ממשימות בר המצווה הייתה גלישה ממצוקים. כל הבנים והבנות, עד אחרון הפחדנים גלשו – מלבד שני הגיבורים הגדולים שעמדו חיוורי פנים בראש הצוק וסרבו בכל תוקף לגלוש. את כבודו האבוד החזיר שרון מספר שנים לאחר מכן, בטיול גלישה בסוף כיתה י"ב.
זה חלק מהשרון שלנו.
כי שרון קשור בתודעתנו בשמחה, באופטימיות, בתעלולים, כי את שרון אנחנו זוכרים תמיד מחייך.
בני כיתת – כית "צלף"
7.4.96
ב- 6.4.92 הבנים עוד חיו מיציאה ליציאה והבנות כבר חיו מדיסקו לדיסקו – שיכורות מחופש.
ארבע שנים אחרי, זה לא שהגענו רחוק כל-כך, אבל בכל זאת, קיימת המחשבה הדימיונית איפה שיינו מוצאים אותך, ואילו תחנות היית בוחר –
כמו למשל צילום מחוייך מפסגתו של איזה הר, או בתוך הירוק של איזה ג'ונגל.
ואחרי זה – מציאת מקום מתאים להניח עליו את שתי ידיך הימניות.
והלאה לא ננחש, כי אנחנו בעצמנו עדיין מגששים.
אבל פעם בשנה ניפגש כאן, ומעבר לזיכרונות על מה שהיה, תתגנב גם המחשבה על מה שיכול היה...
"אולי רחוק אבל רואים אותך כמו לא הלכת מעולם
ובלי להיות אתך הולכים אתך כמו לא הלכת מעולם
וכבר שוכחים מה קרה ואיך
כבר לא קוראים לך, חושבים את שמך
ובלעדיך הולכים איתך לעולם.
הזמן עובר אבל עוקף אותך כמו לא הלכת מעולם
והחלום פתאום חושף אותך כמו לא הלכת מעולם
אנחנו עסוקים כבר בדברים אחרים
אבל פתאום כאילו מתעוררים
ובלעדיך הולכים אתך".
18.8.12
ועכשיו, אחרי 20 שנה
אנחנו באמצע החיים ועדיין חושבים עליך.
על מה שיכולת לעשות ולא עשית
על המשפחה שלא הקמת
החוויות שלא חווית
החלומות שלא הגשמת
על המשפחה הגדולה שלך שלעולם לא תכיר
ועל כל הפירורים הקטנים שמהם עשויים
החיים שלעולם כבר לא תחייה.
הלב מתכווץ והבטן מתהפכת.
שרון – אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך.
החבר'ה
