דברים שהוקראו באזכרה לזכר שרון בן-אריה ז"ל, במלאת 10 שנים לנפילתו
שרון יקר!
עברו 10 שנים מיום לכתך.
בני הבכור.
10 שנים בלי.
אובדנך הולם בי בדברים הקטנים והגדולים כאחד.
באלפי אירועים יום יומיים, שיר שמזמזם מישהו והוא דווקא שיר שאהבת. המוני דברים שמזכירים לי לטוב או לרע, בכל יום ובכל שעה את מה שאין. המפגש עמם הוא העימות איתך.
היום מלא מפגשים שכאלה, אפילו אחרי 10 שנים, ומקבל משמעות מיוחדת שבתוכה שזור כאב הפרידה והחוסר.
בכל פעם ובכל שנה מקבלים המפגשים האלה פנים חדשות וההתמודדות עמם קצת שונה, לא הכל מובן מאליו גם אחרי 10 שנים.
הכאב הוא נורא, הוא ממלא וקורע ואיש אינו יכול לחוש אותו במקומי, או להקל מעוצמתו..
הכמיהה והרצון להיפגש איתך, שרון, לחזור אחורה אל העבר, אל מה שהיה לפני האסון, הגעגועים עזים ומכאיבים, דמיונות והזיות מביאים לרגעים מתוקים של אשליות, שבעקבותיהם באה תמיד ההתפכחות והנפילה למציאות.
ומציאות זו שוב טפחה על פניי כשאמנון נפטר, עמוד החוזק שתמך ועזר במשך שנים אלו, עזר לי לשלב את האובדן בהמשך חיינו.
אמנון שכל כך אהבת הגיע אליך והתחבר אליך כעת, יותר מוקדם משציפית.
תמשיכו להיות לי חברים טובים גם שם למעלה – ואנחנו נמשיך לאהוב, לזכור, להתגעגע... ולהמשיך הלאה.
אוהבת אותך – אתכם
אמא
***************
אני שוכבת במיטה ושומעת את הפגזים נופלים וחושבת על החיילים הנמצאים אי-שם, ועל משפחותיהם ואני הולכת לעבודה ומקבלת חייל אחרי חייל, אחד פצוע קל, אחד קצת יותר קשה וכאלה שכבר אין הרבה מה לעשות וחושבת על החיילים ששם, ועל המשפחות שאי-שם, וחושבת בעיקר עליך.
ומתחילה, אחרי 10 שנים, להבין באילו תנאים שירתת שלוש שנים.
שלוש שנים של מלחמה, של מתח חוסר וודאות מה יוליד רגע ויום.
אחרי 10 שנים אני ואמא ישבנו ועברנו שוב על החפצים האישיים שלך, ומצאנו טופס שקיבלנו מהצבא, רשימת חפצים. אותם חפצים שהיו עליך כשנהרגת. ואני מקבלת את אותם חיילים ולבי רחום על אותן משפחות שהולכות לקבל את טופס החזרת החפצים הזה, ולא יכולות לתאר לעצמן איזה כאב וסבל הן הולכות לעבור מיום נורא זה ועד הסוף, איזה כאב נוראי, קשה מנשוא.
לא נותר בי אלא להעריץ אותך על היכולת שלך לעמוד באותם תנאים קשים ולשרת שם בגבורה כל כך גדולה, הראויה להערצה, ולומר לך עד כמה אני גאה בך.
מילים לא יוכלו לתאר את הכאב הגדול, הגעגועים והעצב הרב שיש בי ולכן אחסוך אותן ואקווה שלא עוד רבים יצטרכו לעבור את הכאב הנורא הזה.
מקווה ששם למעלה באמת יש עולם יותר טוב ושאתה מצליח לנוח שם, אחרי כל אותן שנים קשות בהן שמרת עלינו.
אוהבת ומתגעגעת מאוד
דנה
*******************
שרון,
10 שנים, 3650 ימים ואין ספור שעות בלעדיך.
קשה להבין שהזמן עובר ואתה לא עובר אתו.
בכל יום, כמעט, אני חושבת עליך. בלי לשים לב – אתה נמצא לי בראש. כשאני הולכת ברחוב, כשאני בעבודה, כשאני מול המחשב וכשאני כאילו לא חושבת על כלום.
אני חולמת עליך הרבה. לפעמים אתה בא לדיסקו, שותה קצת, רוקד וממהר הביתה להגיד שלום למשפחה.
לפעמים אתה מצטרף לטיול השנתי של הכיתה ולפעמים, סתם פתאום, אתה מתיישב אתנו.
אבל תמיד אתה ממהר לחזור, כי יש לך זמן מוקצב, שבו אתה יכול להיות אתנו, החיים.
כשאני מתעוררת בבוקר אני יודעת שנפגשנו, שהנשמה שלך באה לביקור.
לא מזמן, שוב באת אליי בחלום, אבל הפעם, שלא כמו בחלומות הקודמים, לא הגעת מעולם המתים. זה היה כאילו שבאת, אחרי המון-המון זמן שלא נפגשנו ולא מיהרת לחזור לשום מקום. אני קפצתי עליך בהתלהבות ואתה אמרת לי "שלומצי תרגעי, מה את מתלהבת אפשר לחשוב..." ואני עניתי "תשתוק, מפגר – התגעגעתי אליך וזכותי לקפוץ ולחבק אותך".
בבוקר קמתי עם חיוך גדול והרגשה נפלאה שממש-ממש נפגשנו.
יומיים אחר כך אמנון נפטר. ניסיתי להבין את החלום ולמה הפעם לא באת מן המתים אלא סתם חזרת אחרי הרבה זמן, ואין לי הסבר.
אולי זה קשור לאמנון ואולי לא. מה שבטוח שעכשיו שניכם למעלה ביחד.
10 שנים, 3650 ימים ואין ספור שעות בלעדיך.
קשה להבין שהזמן עובר ואתה לא עובר אתו.
אוהבת אותך,
שלומית
