חברי ילדות ואחרים

 

 

"הזיכרונות הראשונים שלי עם גרימי חוזרים לגן הילדים. גן צילה והסייעת רבקה. הגן ברחוב ג' פינת הרחוב ה'ראשי' מרחק 10 דקות הליכה מביתנו. אני ברחוב ג' 91 וגרימי מעבר לסמטה הקטנה המובילה לרחוב כ"ג. ב'תמונת מחזור' משנת 1941 אנחנו בני 5 ואפשר לזהות אותו מיד. תוי הפנים ישארו גם בבגרותו.

בגן היינו שווי כוחות: שיחקנו בחול, שרנו ובכינו. הכל ביחד. גם אחר כך המשכנו באותו מסלול יחד; בבתי הספר, והעיקר, בתנועה. 'הנוער העובד' בסניף שבפינת רחוב א'.

די מהר התברר שצבי גרימצ'נסקי בולט משכמו ומעלה. מצטיין ובולט בפער גדול בכישרונותיו מעל כולנו. בבית הספר קלט את חומרי הלימוד לעומקם, הרבה לפנינו, ולפעמים אף לפני המורים... כך, במקצועות הריאליים וגם בהומניים.

תמיד הפליא אותי איך בצניעות טבעית גרימי לא ייחס כל חשיבות למעלותיו החריגות. בסך הכל שאף תמיד להיות אחד מהחברה, כפי שאמנם היה. לא קשה לי לדלות אנקדוטות הקשורות בו מפירורי הזיכרון של אז. כך למשל, בכתה ד' עם קצת הומור, הנהיג גרימי את חבורת 'חבלה' - ראשי תיבות (בערך) של 'חבורת בנים ללא הבנות', וסחף אחריו את כל הגברברים. אני הייתי היחיד שלא הצטרף. בכתה ז' או ח' במסיבת הכתה קם והקריא סיפור על אלטלנה. הנושא היה 'מוקצה' בקרית חיים המפאיניקית.

המורה קורץ איבד את שלוותו כי גרימי חלק עליו. חשוב לדייק!

בתנועה, מובן מאליו, גרימי בלט בחשיבה מעמיקה, בשיחות, בפעולות החברתיות ובמסיבות. מגיל צעיר הראיה החברתית שלו התגבשה להשקפת עולם ברורה וסדורה, וזו עמדה תמיד בראש מעיניו, הכתיבה את התנהלותו והייתה חשובה בעיניו לאין ערוך יותר מאשר פיתוח קריירה שהלמה את יכולותיו יוצאות הדופן.

כל השנים חשבתי שהמקום הטבעי לאיש כמוהו הוא בחזית המדע. שכן רק שם יבואו אלו לידי ביטוי. חשבתי ש'ויתור' שלו על כך הוא החמצה גדולה. שנים רבות לאחר מכן כשמצאתי דוקא את עצמי במדע, הבעתי בפניו את הרגשתי הזו. הוא חייך בסלחנות כאילו לא יודע על מה אני מדבר. הרי הוא המאושר באדם מלא סיפוק במשפחתו, באורח חייו היפים בעמלו ובהישגיו. באופן טבעי הלך בדרך 'ההגשמה' כפי שקראנו לזה אז, שהלמה את השקפותיו ורגשותיו, וכך מצא את עצמו שותף פעיל בהקמת הקיבוץ ובפיתוחו. כשהשלים לימודים אקדמיים בחר כמובן בנושאים המותאמים לצרכי המשק וראה ברכה רבה בעמלו - נסתתמו טענותי.

בתקופת בחינות הבגרות נתגלתה אצלו בעיה רפואית שמנעה ממנו לגשת לבחינות במועדן ובהמשך גם להתגייס איתנו לנח"ל. גרימי לא נופל ברוחו. לא בלכסיקון שלו. תלאות הגוף לא ממש 'הזיזו לו' גם בתקופות מאוחרות יותר הן לא הסיטו אותו מתפקוד מלא ברוח טובה אופטימית ונחושה.

כשנשלחתי ל'אחוזים' בנח"ל נותקתי למעשה מהגרעין ונפרדו דרכינו. נפגשנו רק בפעמים הלא רבות בהן ביקרתי בקיבוץ. ובכל זאת, לאורך כל השנים גרימי נשאר עבורי איש מופת יחיד ומיוחד. אני אוהב ומעריץ אותו מאז ילדותנו ונעורינו המשותפים. לכתו פערה חלל גדול וכואב בליבי".

יוסל'ה

 

אילה חביבתי,

הצער גדול. גרימי נאסף אל אבותיו.

נוהגים להתבטא במלים “טכניות”, “הגיוניות”...

כמו: “מזל שלא סבל הרבה זמן”...

אבל החֶסֶר, האֵין, הקֵץ, האובדן, – ממשיכים להטריד.

ובאים הגעגועים - - -

במה אנחם אותך?

שתזכרי לאורך זמן את הביחד שלכם וכמה חייכם היו מלאים.

אילה, יקרה, אַת אשה חזקה, נמרצת, מַרְבָּה בעשייה מבורכת.

אני בטוחה, שלכבודך ולכבודו של גרימי תמצאי את דרך

הנחמה המתאימה לך.

היי אמיצה. השתדלי להנות מהילדים ומדור-ההמשך הצעיר.

יש לך הרבה מה להעניק להם.

איתך,

אוהבת ומתגעגעת

דבוישה

 

רינה שפירא – רינה היא אחותו של משה נצר, אבא של רחלי כלתו של גרימי. גרימי היה בקשר מיילים איתה סביב השירים הרוסיים.

ת ו ד ה !! גדולה אילה,

על השיח שלנו, שהוסיף לקווי גרימי שלוקטו אצלי מעת לעת, עוד כמה שלא הכרתי - ואהבתי אהבתי גם אותם.

תודה גדולה על הקטעים ששלחת, שמילאו עוד חסרים, ומצאתי אותם משתלבים כל כך כל כך באישיותו המיוחדת של גרימי שהכרתי, ומעצימים אותה עוד ועוד.

גרימי - הוא ושיחותינו ואשר ספגתי מהן, יילכו עימי - אני יודעת, אני כבר יודעת - באשר אני כשאשיר שיר רוסי מתורגם כך וגם אחרת.

כשאזכר בימי כולנו בתנועת הנוער, בקיבוץ.

כשאזכר בארץ ישראל ההיא ההיא היפה שאהבנו לאהוב.

יודעת שההליכה הזו לאור הזיכרונות תמשיך להעצים ולנטוע תקוות חדשות שהרי דמותו של גרימי היא היא הבוהקת שם ממול עימנו.

היי בהכי שניתן

המשיכי אילה בלהיות את ...עם גרימי בביחד ,בלבד ,בלבד עם...

משלך\כם אוהבת

רנה

 

לאיילה ולכל המשפחה,

עומדים כולנו בראש מורכן ועצוב להיפרד ממנו ולתמיד. גרימי האדם הנחמד, האהוב, המבריק עם חוש הומור נפלא, שתמיד כשהגיע למרפאה זה היה מועד שמח ומרענן.

אף פעם לא התלונן, גם כשהיה על מה.

כל כך מעט מילים לאיש כל כך טוב.

חסי