שיר סגירה

שִיר סגירה

נכתב עם סגירת ביה"ס "עיינות מדבר" לאחר 43 שנים

כל שנה, בדיוק בראשון לספטמבר,

עוברים ענני חסידות סובבים כטורנדו שועט,

ומוסרים את פקודת הפתיחה בשערי בית הספר

כל שנה, בדיוק במועד.

כל שנה, נכרתות להן כמה כפות

מן הדקל באמצע הגן

וכפלא הופכות הן לקשת, אחר כך לשער עבות,

והנה בו עוברים בנהרה תינוקות בית רבן.

ובצעד אחד מרוגש, מבעד לקוצי הענף

הם עוברים מעולם לעולם,

כשמעל רוחשים מאות בני כנף -

ובצד השני - כל חוכמות התבל למולם.

כל שנה, כך שנה בשנה, ארבעים ושלוש במספר,

באותו ריטואל, באותו רעד לב, באותם חרוזים,

משתנות הפנים, מתחלף לו הדור,אך בעצם אותו הדבר -

עפרון, מחדד ומוחק בקלמר ארוזים.

ונדמה שבית ספר קיים מיני עד,

ונדמה שלעד יעמוד.

ואין מי שיחשוב שיבוא יום אחד

ויגיע הרגע – לא עוד.

אבל השנה לא אמרו פה שלום כתה אלף,

והמיית הילדים נשמעה מרחוק, כביכול כרגיל.

וצלצול, ומורות לחוצות, ושרת, ומנהלת,

אבל פה, מה נשאר - רק בית ספר במיל.

ורק חסידה מזדקנת אחת, נחתה בטעות על הדשא,

וצפתה בעצבות איך נבזז וחולק השלל,

ובכל זאת הייתה שוב ושוב מבקשת,

את השער ואת כתה אלף, ובית, ובכלל...

יענק'לה גלפז
ערה"ש תשס"ח