שניים ממשוררי החצר של עין גדי -
דודו אברהמי ז"ל
ויענק'לה גלפז יבל"א -
התייחסו בשיר וחרוז ליוכבד

ככה זה התחיל
דודו אברהמי

השיר נכתב לבת המצווה של עירית

כשעין גדי הייתה בקצווי המולדת

והדרך הייתה פתלתלה, חתרורית,

ידע גם הבעל, ידעה כל יולדת

לסיים הריונה בסביבה קצת עירית.

ולכן כשאימא יוכבד השמינה

כבר עמדה בפניה בעיה עיקרית:

איזהו קיבוץ במרכז בו נמתינה?

בחרו ב"עינת", הבחירה לא מקרית.

ובעיר הקרובה, תיאטרון אז מופיע

מציגים: "שולמית", הצגה מקורית.

ומשם לעינת – רק בטרמפים נגיע

כי רוחנו עזה, ונפשנו שירית.

ומודים לנהג משאית ידידנו

וחושבים מחשבות על ראשית ואחרית,

וכבר יש צירים של ממש, לא עלינו

ובשבע וחצי בבוקר – עירית!

נעמסה הפעוטה על הרכב הנוח

(כי המק אז נחשב תחבורה ציבורית)

ובדרך שוטף המבול ברוב כוח

כאילו שכח אלוהים את הברית.

ה"די-פור" כבר נחלץ לחילוץ החולצת

להושיע יולדת עם בת שברירית

והגיעו על ג'יפ בנסיעה מקפצת

לאחר ח"י שעות, נסיעה סהרורית.

וקדימה – לידי המטפלת נופלת

ילדה חמישית (מבחינה מספרית)

כי זאת יש לזכור: קדמו לה בחלד

עינת ואייל ועמיר וצוקית.

אך אותם ארבעה לא נותרו פה עמנו

בעין גדי שלנו, יפה, מדברית.

ולכן הבכורה לה, ויום זה חג לנו

ציון דרך הוא, בת מצווה לעירית.

אֲנִי לֹא כָּל כָּךְ זָקֵן, וְלֹא כָּל כָּךְ וָתִיק,

אַךְ יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁלִּפְעָמִים עוֹשִׂים לִי אֵיזֶה טִיק.

כְּמוֹ יוֹם שֶׁשַּׁי אַחֵר הַצָּהֳרַיִם, אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים...

הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁל שָׁלוֹם מַגִּיעַ מִבְּאֵר שֶׁבַע –

לִפְעָמִים בְּאַרְבַּע וָחֵצִי, אִם הוּא נָסַע מַהֵר אֲפִלּוּ בְּאַרְבַּע וָרֶבַע,

וְאָז כְּמוֹ לְפִי סִימָן מֻסְכָּם מֵרֹאשׁ –

מַתְחִילִים הַחֲבֵרִים אֶל הַדֶּשֶׁא לִגְלֹשׁ,

כְּדֵי לִרְאוֹת לְמִי הִגִּיעוּ אוֹרְחִים וּמַדּוּעַ,

וְלִפְגֹּשׁ אַתְּ הַלּוֹמְדִים שֶׁלֹּא הָיוּ פֹּה כֹּל הַשָּׁבוּעַ.

מִשְׁפָּחוֹת וִילָדִים יוֹרְדִים לַמִּדְרוֹן,

קִבּוּץ קָטָן, שָׁלֵם, בְּלֹבֶן צַוָּארוֹן.

וַאֲפִלּוּ הָרַוָּקִים לֹא הָלְכוּ לַחְרוֹפּ עַד הָעֶרֶב,

וְגָמְרוּ לִשְׁטֹף אֶת הַחֶדֶר, וְהֶחֱלִיפוּ תַּחְתּוֹן וְגֶרֶב,

וְהוֹצִיאוּ מִן הָאָרוֹן אֶת הַחֻלְצָה הַלְּבָנָה,

וְכָכָה הֵם עָשׂוּ קַבָּלַת שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה.

וְכָךְ עַל הַדֶּשֶׁא, מִטַּף וְעַד נֹעַר

מַחְכִּים שיוֹכֶבֶד תִּגְמֹר לְחַלֵּק אֶת הַדֹּאַר.

כִּי הַיּוֹם הִיא מְחַלֶּקֶת "מַעֲרִיב" שֶׁל שַׁבָּת.

לְכֹל אַרְבַּע דִּירוֹת בְּבַיִת יֵשׁ עִתּוֹן אֶחָד.

וְהַיּוֹם תּוֹרָן שֶׁל הַדִּירוֹת לְצַד הַהַר לְמַטָּה

וְרַק שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּלְבּוּל ויוֹכֶבֶד לֹא תַכְזִיב,

כִּי זֹאת הַהִזְדַּמְּנוּת הַיְּחִידָה בְּחֹדֶשׁ לִקְרֹא "מַעֲרִיב".

וּבֵינְתַיִם פּוֹרְסִים חַלָּה חַמָּה וְרֵיחָנִית,

וּבוֹצְעִים אֶת הַפְּרוּסוֹת לְאַט לְאַט, וּמַטְבִּיעִים בַּפֶּה,

וְהִיא נְמֵסָה בֵּין הַלָּשׁוֹן וְהַחֵךְ, וְהָרֵיחַ מֵהָרֹאשׁ לֹא מַרְפֶּה,

וְהַשַּׁבָּת צוֹנַחַת לָהּ מְהַנָגַ'אר וְהַצְּרוּיָה,

וּמְכַסֶּה אֶת הַקִּבּוּץ כְּמוֹ בִּשְׂמִיכָה רְפוּיָה.

וְכָךְ בְּחֻלְצָה לְבָנָה וּבִפְרוּסַת חָלָה טְרִיָה –

אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים קַבָּלַת שַׁבָּת שְׁנִיָּה.

וְאַחֲרֵי שֶיּוֹכֶבֶד גּוֹמֶרֶת וְאוֹסֶפֶת אֶת הַחֲבָלִים,

וּמֻתָּר אֶל הַתָּא לָגֶשֶׁת, וּלְהַחֲלִיף אִתָּהּ גַּם כַּמָּה מִלִּים,

וְרוֹאִים שֶׁהַ"מַעֲרִיב" נִמְצָא בַּתָּא שֶׁל הַשָּׁכֵן,

וְאֶצְלְךָ בַּתָּא יֵשׁ מַכְסִימוּם "דָּבָר" אוֹ "בַּמַּחֲנֶה" מִסְכֵּן,

וְלוֹקְחִים עוֹד חֲצִי חַלָּה לַחֶדֶר, לְטוֹסְטִים וְקָפֶה,

וּמִתְרַּוְּחִים עַל הַכֻּרְסָא יָפֶה יָפֶה,

וּבַחוּץ הָעֶרֶב מִתְעַבֶּה לְאַט וַחֲרִישִׁי,

וְאָז הוֹלְכִים לְקַבָּלַת שַׁבָּת שְׁלִישִׁית.