|
| ||
|
יוסי נולד ב -9.1.1938 בפראג שבצ'כוסלובקיה. בעקבות סיבוכים הקשורים בלידתה של אחותו הבכורה נאלצה אמו לחזור לבית הוריה בעקבות הריונה עם יוסי. בגיל שנה וחצי חזרו הוא ומשפחתו ישר לפרדס-חנה ושם גרו עד שיוסי הגיע לכיתה א'. בתקופה זו שירת אביו בצבא הבריטי ונעדר מהבית לתקופות ארוכות. תקופת פרדס-חנה נסתיימה במעבר לשפייה. מספר מחברי הגרעין של אמו של יוסי קשרו עצמם למקום וכאשר נתפנתה משרה היא באה בעקבותם. בשפייה עבדו הוריו, אביו כמורה ולאחר מכן בתור אב בית ואמו כמטפלת ראשית מסורה ואהובה. בשנת 1953 עבר יוסי עם משפחתו לחדרה לשכונת בית-אליעזר. עזיבת שפייה הייתה על מנת לאפשר המשך לימודים ופעילויותיו של יוסי התפצלו בתקופה זו למספר כיוונים – א) עיסוק בספורט – ריצות וכדורגל ב) פעילות בקרב הילדים בשכונה ג) לימודים. ליוסי היה ברור, עם המעבר לחדרה, שבסוג חיים שכזה לא ירצה להמשיך. היעד היה לבחור במסגרת "שתוביל" אותו לקיבוץ. בכיתה י' ביציאתו למחנה עבודה, במשמר דוד, הכיר חבר'ה מחדרה וקריית-חיים וקבע לעצמו שהם טובים על מנת להמשיך איתם ומכאן החל התהליך שהוביל אותו לחייו הקיבוציים. יציאה לפני הצבא עם הגרעין לעמיעד, מסלול נח"ל-משק - הכשרה, יציאה לאימון מתקדם כמתנדב וחזרה לחיי הקיבוץ היו מנת חלקו של יוסי עם תום לימודיו התיכוניים. עם חזרתו לקיבוץ, הוחלט שליו כעל שליח חל"ת, ולאחר מכן מדריך מטעם הקיבוץ. מבין ההצעות שהוצעו לו בחר ברמלה: ישוב חדש, קן תנועתי על סף חידלון, אתגר. קרוב לשנתיים עבד ברמלה והכיר את רותי, חניכתו בקן ולאחר מכן אשתו ואם ילדיו. ב – 1962 התקיימה חתונתו עם רותי לאחר שלוש שנות היכרות וכעבור שנתיים ב – 1964 נולדה ענת ואחריה נולדו טל, נועה וחן. פעילות נמרצת של ליווי תהליך ההפרדה של אכסניית-נוער, שמורת הטבע ובית-ספר שדה והקמת מחסן מזון, שרבים חבריו חשבו שזה עוד אחד משגעונותיו של חבר חולמני. עד מהרה התבררו תוצאותיו של מחסן מזון הן מבחינה כספית והן מבחינת היעילות לקבוץ. מתקופת פעילות נמרצת זו יצא יוסי לכבוש את ספסל הלימודים באוניברסיטה בחוג של פסיכולוגיה –סוציולוגיה שהיה המחזור הראשון באוניברסיטת בן- גוריון בבאר שבע. וסיים תואר ראשון בהצלחה רבה. המשך לימודיו לתואר שני בירושלים בפסיכולוגיה תעשייתית היה ברור ומובן לכל סובביו. ב -1978 יצאו יוסי וארבעת בנותיו לשליחות במסגרת תנועת "הבונים" בקייפטאון שבדרום אפריקה. הפעילות התנועתית, ההתחככות עם הנוער יהודי ציוני ובני משפחתם והערכה המיידית שקיבל מהם, ההצלחה בהפעלת התנועה, רעיונותיו הלא שגרתיים, היכולת האינטלקטואלית ואהבתו לזולת באו לידי ביטוי בעוצמות גדולות. היו אלה שנתיים קסומות עבור יוסי ומשפחתו. עם חזרתם לארץ נולד ליוסי ורותי בן – שי - הנסיך לבית ליאור לאחר ארבע בנות. כאשר שי היה בן שלוש בלבד, חלה יוסי במחלה קשה ולאחר שנתיים רצופות של מאבק אינסופי כמעט, ביום חמישי 3.12.1987 נדם לבו. יוסי לא זכה לממש את חזונו – הקמת מטבח מרכזי בעין גדי. קורות חיי נכתב על ידי יוסי לקראת השליחות בדרום אפריקה הורי עלו לארץ ב-1935. אחותי נולדה ברחובות שנה לאחר מכן. הסיבוכים
שהיו קשורים בלידתה אילצו את אימי לחזור לקראת סוף הריונה עמי לצ'כיה, שם נולדתי.
בהיותי בן שנה וחצי עלינו לארץ. (בארץ: שלטון הבריטים וב- 1939 אמו של יוסי מקבלת
עבורו סרטיפיקט). זיכרונות הילדות הראשונים שלי קושרים אותי לפרדס חנה, או ליתר דיוק
למגד, שם הייתי עד גיל 6 . אזור מגורים של יוצאי גרמניה בשולי המושבה. השכונה עצמה
הייתה מקום מסודר יחסית – הייתה חנות מכולת, גן ילדים בקרבת מקום, וגנון מרוחק
מעט. שכנו בבית פועלים – מבנה מאורך, בנוי אבן עם מרפסת מקורה המקשרת בין החדרים
והדירות לבין השירותים, המקלחת והמטבח, שהיו משותפים ל-8 המשפחות שגרו בבניין. את
המטבח פרטי שלנו אני זוכר היטב: בקצהו הצפוני של הבניין היה צריף פח שבו אימי
מיקמה את המטבח. הזיכרונות שמלווים אותי משם הם זיכרונות של "ההם"
ו"אנחנו" לאורך הדרך מהגן לבית הפועלים – הווילות של אלו "שיש
להם", ולילות הירח שנשקפו מבית הפועלים, ילל התנים, שיירות גמלים שהפחידו,
"הכלניות" שהיו נחמדים אלינו, הטנקים הבריטים שהיו עוברים ליד הגן ועל
כל אלו – החיילים האוסטרליים עם כובעים מעוררי הערצה. זיכרון שמלווה אותי עד היום, מתקופת מגורי במגד, היו הפרידות מאבי,
שהתנדב לצבא הבריטי בתחילת 1940. כל ביקור שלו היה מלווה בציפייה מתוחה: מהיכן
יגיע הפעם: מאלכסנדריה, פאיד או אל עלמיין. ולאחר מכן הפרידה – הנסיעה לתחנת הרכבת
בחדרה (מה שנקרא היום תחנת מזרח) והחזרה ברגל, בכייה של אמי עם ההצהרות הלא כל כך
ילדותיות של אחותי ושלי, שאנו נעזור לה ושזה יהיה בסדר. תקופת פרדס חנה נסתיימה
במעבר לשפייה. מספר מחברי הגרעין של אימי קשרו עצמם למקום וכאשר נתפנתה משרה היא
באה בעיקבותם. אמי הייתה טבחית בשפייה. לעומת עבודת עוזרת הבית שעשתה במגד שפר
עליה גורלה. כ-9 שנים חייתי בשפייה עם אמי ואחותי. בסוף 1945 הצטרף אלינו אבי. .. במוסד כמו שפיה יש לילד כל אשר יחפוץ: חברים, משחקים, סביבת
משחקים מעשירה, ונוף שאינו אומר דבר בגילך האמור אך מלווה אותך לאחר מכן כמשהו שלא
מעלמא הדין. ונוף קסום אכן היה למקום – בינות להרים: בתים קטנים מכוסים בגגות
רעפים, מעיין, ברושים, כרמי ענבים, ומשטחי צברים על ההווי המתלווה אליהם בכל קיץ
בזיכרון יעקב.... שפיה הייתה פנינה בהרבה מובנים: מקהלה, חוג דרמטי, תזמורת כלי
הפריטה, מסגרת העבודה והלימודים. העבודה, הפעילויות החברתיות, והלימודים רק הונחו
ע"י המבוגרים – המדריכים, כשכל מורה היה גם מדריך. סדרן עבודה של הילדים היה
כפוף לסגן המנהל שהיה אחראי לסידור העבודה – יוסף דשבסקי. אין חניך שפיה שישכח
אותו. ועדי כיתות ניהלו את הכיתות כשוועד הכפר מבין הילדים מנהל את כל הקשור
לפעיליות החברתיות מכיתה ה' ועד ח' בלבד. אפשר לקבל מכך מושג מה המשקע שנשאר לחניך
מבחינת תחושת האחריות עם 4 שעות עבודה ו-4-5 שעות לימודים. את שיטת אם הבית ואב
הבית הכניסה אמי, שהפכה בינתיים למטפלת ראשית. כאחת מוועד העובדים של הכפר יצרה את
השיטה ששינתה את מסגרת האימוץ (כיתה ז' היתה מ אמצת את כיתה ח' – למשל, צחצוח
נעליים, חלוקת חבילות, הדרכה וליווי, והגיבוש והליווי הבין כיתתי הועבר למסגרת
בית). אבי, כשחזר מהבריגדה השתלב בתחילה כמורה, ולאחר מכן כאב בית. הוא
התמסר לקליטת התימנים בשפיה. מקצועות הלימוד היו החלק הפחות חשוב אצלו, אך שאף
להקנות לילדים התימנים את יסודות החשבון. משימת לימוד הובילה אותו ליצירת עזרי
לימוד בתקופה שמושגים אלו עדיין לא היו קיימים. לימוד עולים ובעיקר תימנים תלווה את עבודתו של אבי עד צאתו לפנסיה.
גם בחדרה, המקום אליו עברנו משפיה, הוא "נקרא" לעבודת הוראה בקרב עולים,
גם במסגרת רצונית וגם במסגרת העבודה השוטפת. עסק "בהתנדבות", "
בשליחות", ובכלל התקשתה לעכל את התהליכים שאפיינו את החברה הישראלית לאחר
ה"בום" של העלייה הגדולה. בשנת 1953 עברנו לחדרה, לבית אליעזר. חדרה הייתה בשבילי תחנת מעבר
משפייה לקיבוץ. את שפיה עזבנו בגלל לימודים. בני המדריכים שרצו להמשיך ללמוד, מעל
ל-ח' כיתות, היו מועברים לפנימיות, ולזאת הורי, אחותי ואני לא היינו מוכנים. .... המגמה בקרב המיישבים באותה תקופה, כללה שיטה של חלקת אדמה
שתאפשר למשתכנים לייצר לצריכתם ירקות, בשר ופירות, מה שנקרא תקופת משקי העזר.
בחודשי החופש בין גמר כיתה ח' ותחילת הלימודים בתיכון, יצאנו ל"מחנה
עבודה" בבית בחדרה ועשינו בחר – חפירת תעלה לרוחב המגרש בעומק שנע בין 90-60
ס"מ ועם התעלה הזו טיפסנו במעלה המגרש לשם הוצאת יבלית – כלומר כמחצית
הדונם אדמה מסוננת העברנו תחת ידינו באותו קיץ. לכך נוסיף את הבית, המחסן והלול
שמאחוריו תתקבל תמונת המאמץ שרוכז במחנה עבודה זה. בסוף אוגוסט 1935 עברה כל
הכבודה לחדרה והתחילה התקופה החקלאית בחיינו: תפ"א, בוטנים, בצל, עגבניות,
מלפפונים, נטיעת עצים, גידול ברברים, אווזים, תרנגולי הודו ותרנגולות. אספקת הבשר
בכל תקופת חדרה הייתה עצמית. כל יום חמישי יצאה לשוק עם העופות לשחיטה.... היה
עניין בחיים. רצינו שאימא לא תצא לעבודה מחוץ לבית ותטפל במשק החי ובנו לפחות
בתקופה זו. החלטה זו חייבה את כולנו. אבא התפרנס מהוראת שני ילדים בתיכון, חובות
על הדירה (1900 ל"י – מסתבר שפעם לדירה לא היה ערך ולכסף ערך רב,), ירידה
בהכנסה וכו', אלה אילצו אותנו לקבל החלטות נוספות (מספר "לאווים"): אין
מים חמים זורמים עד להודעה חדשה, אין גז (בישול על פרימוס ופתיליה), אין מקרר
חשמלי. אך אז זה היה נפלא גם כך. ..... הפעילות שלי באותה תקופה התפצלה למספר כיוונים: א) עיסוק
בספורט – ריצות וכדורגל. ב) פעילות בקרב ילדי השכונה, ג) לימודים. הקשר שלי במסגרת
הלימודים והספורט היה עם חברי "השומר הצעיר", שהאוריינטציות ל"אמא
רוסיה" היו הגורם המרתיע בקשר זה. בכלל, הקיטוב בכיתת הלימוד, היה חריף –
ילדי פועלים עם סנדביצ'י הלחם והריבה שלהן לעומת ילדי העצמאיים למיניהם עם כסף רב
לקניית אוכל וממתקים בהפסקה. זה לא הפריע בזמנו אך נחרת היכן שהוא בלא מודע וצץ
מפעם לפעם ברטרוספקציה. ....בשכונה עצמה ארגנתי פעילות תנועתית של כיתות ה'-ו'. לא היינו
שייכים פורמאלית לשום גוף. לא היה לנו מבנה אך בוועד השכונה סיכמתי שהמועדון
השכונתי יהווה לנו מקום מסתור מגשם. והחלטתי שיפה יהיה לראות זאת כפעילות של
"הנוער העובד". פעלתי במסגרת הזו עד סוף שביעית, עד שהפעולה הוכרה
ע"י גורמים תנועתיים ונשלח שליח שיחליף אותי. פעילות עם הילדים חייבה מפגשים
עם גילאים מקבילים בחדרה. כך נוצר הקשר עם הנוער הלומד. מכאן החל המסלול שלי, נע
ממוקד הספורט למוקד הפעילות התנועתית. בסוף השישית יצאתי למחנה עבודה\ במשמר דוד,
הזכור לטוב. היה לי מובן מאליו, כשהגעתי לחדרה, שבסוג חיים זה לא ארצה להמשיך.
היעד שלי היה לבחור מסגרת "שתוביל" אותי לקיבוץ. במחנה עבודה זה הכרתי
חבר'ה מחדרה ומקרית חיים וקבעתי לעצמי שהם טובים מספיק עבורי כדי להמשיך אתם ולא
רק למחנה עבודה. ומכאן החל התהליך שהוביל אותי למעשה עד הלום. היציאה לפני הצבא עם הגרעין לעמיעד, בקונסטלציה בעת ההיא (מלחמת
סיני) הביאה לנו נחת מבחינת הצורך של המשק בנו. בלית ברירה הוטל המשק על כתפינו\
עם גיוסם החפוז של כל נושאי הנשק בעמיעד באותה עת. אני ריכזתי את מטע התפוחים
שלהם. עד היום נראה לי שעמיעד הפסידה "מטעניק" טוב. ....מסלול נח"ל-משק-הכשרה – לימד אותי איך לא צריכים ולאן
אסור לשלוח גרעינים – נשלחנו למעלה החמישה..... סכסוך בינם לבין משרד הביטחון על
חוב ממלחמת השחרור אילץ אותנו בבוקרו של יום בהיר לעבור למשמר דוד ובסופו של דבר
לעין גדי. קודם ליציאה לאמון מתקדם (נחל מוצנח) מפקד הנח"ל בא לשכנע אותנו
בחיוניות שרותנו בנח"ל. החזרה לצבא הייתה על בסיס הסכם שבעין גדי יישארו אותם
שאינם רוצים לחזור לצבא ו/או כאלה שהמשק זקוק להם. וכך יצאנו לאמון מתקדם
כמתנדבים. חזרנו מאימון מתקדם, כניסה לענף, ומיד המשק מחליט עלי כעל שליח
חל"ת, ואחר כך-מדריך מטעם הקיבוץ. קורס שליחים בקלמניה היה מרשים במפגש עם
עולם שלא הכרתי, ודליל מבחינת האמצעים והמאמצים שהושקעו בהדרכת המדריכים. בכלל,
ההתרשמות שלי מהמדריכים היתה קשה. מרכיב האופורטוניזם ביציאה להדרכה היה הרבה מעבר
למה שהרשיתי לעצמי לשער שקיים בתנועה. מבין ההצעות שהוצעו לי בחרתי את רמלה: ישוב חדש, קן תנועתי על סף
חידלון, אתגר, כל הסממנים, שאחד שחושב שהעולם מחכה לו כדי שיבוא להציל אותו כלולים
בו. לא הצטערתי על בחירתי זו עד היום. הטעם הטוב של אותה בחירה מלווה אותי – אשתי
רותי הייתה חניכה שלי באותו קן. קרוב לשנתיים עבדתי ברמלה ונהניתי מאד מעבודת ההדרכה. התנופה הייתה
גדולה. מקן אחד, הממוקם בפאתי העיר התרחבנו לשני קינים, כשהקבוצה הבוגרת (שישית)
נושאת על שכמה את הדרכת השכבות הבוגרות. הצלחתי למרות ההוראות על כניסת
ה"צופים" בלבד להיכנס לבתי ספר עממיים ולפעול במסגרתם פעילויות משלימות.
לתיכון נכנסתי דרך פעולות הגדנ"ע – לטיולים, וכן לכל שעת מחנך שלישית בכל
כיתות התיכון, כך שהמגע שלי עם הנוער הלומד היה רב. כך, שכאשר הגיעה שעתי לעזוב את
רמלה מנה הקן כ-400 חניכים. למשק חזרתי במרץ. הנקודה הועתקה מקרבת תל גורן למיקום דהיום. הייתה
זו תקופה קשה מאוד בחיי – בעיות דיור, בעיות עבודה, בעיות קליטה של מדריך ששנתיים
ראה את הדברים בכללותם, ועתה חייב להתמודד עם אותם פכים קטנים שהופכים את חיינו
למה שהם, והמרחק הגדול מרותי. אבל, דומני, שתקופה זו חישלה אותי וחיזקה את אחיזתי
בעין גדי. אמרתי לעצמי – אני כבר לא אשבר. לאחר נתינת תורנות מטבח החלפתי את המחסנאי-חצרן-אחראי-על
מים-אחראי-על-אחזקת בתי ילדים ועוד 12 ותארים שכללו את כל הפונקציות שלא היה להם
עדיין אבא בקיבוץ. מקום העבודה לא הוכר כחיוני, כך שטרקטור לא היה לי. את האשפה
הייתי צריך להוציא קודם יציאת אנשי גן הירק לעבודה, וכביסה לחלק כאשר חוזרים וכו'. תמיד נהניתי
בעבודה בעין גדי ובפרט שלעבודה זו היה יתרון רב. אף פעם היא לא נגמרה..... לאחר כעשרה חודשים נקראתי לשנה ומחצה לעבוד על טרקטור כבד והייתי
שותף בסלילת הכביש (חציבה, מילוי, יישור וייצוב) מסדום לעין גדי ומב"ש לערד.
באותה תקופה נישאתי לאשתי רותי. עבודות אחרות שעבדתי בעין גדי – אקונום (3 שנים,
ושנה נוספת כקריאת חירום בתקופת הגיוס הגדולה של מלחמת יום כיפורים), ריכוז קניות
(שנתיים), ניהול בית ספר שדה ואכסניית הנער (שנתיים). עבודה זו דחפה אותי לבחור
בלימודי מדעי ההתנהגות ופסיכולוגיה כבסיס ללימודי ההמשך שלי. יצרתי את הדפוסים להפעלה נפרדת של אכסניית הנער, שמורת הטבע, בית
ספר שדה. גמרנו לנות את המבנים הראשונים בבית ספר ונכנסנו לתכנון נמרץ של אכסניות. מתקופת פעילות נמרצת ועשייה רבה יצאתי את שלוות הלימודים. דומני,
שהלימודים הם המתנה היפה ביותר שקיבוץ נותן לחבריו ובזו ההרגשה יצאתי ללמוד. בין
עבודה לעבודה נולדו לי שלש בנות, והנה אדם נשוי + 3 עוזב את הכול והולך לשבת
בשלווה בהיכלי תורה. הייתה זו תאווה ללימודים שהודחקה שנים רבות. היו בלימודים אלה
כל אשר אדם מתכנן לו. היינו מחזור ראשון באוניברסיטת הנגב של החג המצורף –
פסיכולוגיה- סוציולוגיה, שהעמיד לו למטרה להכשיר מדעני חברה בעלי יכולת של ביצוע
מחקרים מעבר למה שקורה בחוגים הרגילים. תוכנית יומרנית זו הכתהבהלם כ-100 תלמידים של השנה
הראשונה, כך שלשנה השנייה נכנסו כ-45 תלמידים מתוך 150 שהתחלנו. זו הייתה תקופה
נפלאה. |