יומן והגיגים - עין גדי- קהילנט


	*******
	היום נסענו למרוץ התבור. איזה יופי היה. הפעם הזו הייתה הפעם השנייה שאני רצה, רצתי עממי למרות שרציתי לררוץ תחרותי אבל לא נורא. אחר כך עלינו לתבור וראינו את המנזר שעל ראשו ונהניתי מאוד. לאחר זאת נסענו הביתה. בדרך ביקרנו באנדרטת חללי צה"ל. עוד מעט צריך להיות "איירונסייד" ואחריו בשרשרת מבט ספורט ושידור ישיר מלוכסמבורג של תחרות זמר. הורי עוד מעט באים. לילה טוב! שלום! שרי
	*******
	19.4.73 יומן יקר! יש לי המון דברים לספר לך, שמחים מאוד ועצובים מאוד. אתמול בצהריים שיחקו יונתן ואבי ועשו מדורה והכניסו לתוכה כדור שווה. הכדור התפוצץ ופגע ברגל ראנון שהיה בטיפול שאליו עף הכדור. אחר הצהריים באה חניתה אמא של אבי וצעקה כמו אני לא יודעת מה. סטרה סטירות והרביצה וצעקה. אחר הצהריים נסענו בקייקים בים המלח ואני שטתי עם בועז פעמיים. עוד לא סיפרתי לך על בועז, בועז הוא חבר שלי, אבל אני מסתירה את זה. שלום, שרי
	*******
	אקרא לך ר. למה ר? - סתם, זה מה שבא לי. אם להגיד את האמת כבר המון פעמים התחלתי לכתוב יומן. קראתי את הספר אנה פרנק ובא לי הרעיון לכתוב אבל כל הזמן חשבתי על הסגנון ואיך לנסח, כי כל הזמן חשבתי שיפרסמו את זה ודימיתי את עצמי לאנה. הפעם אני מקווה שזה יהיה כנה, אמיתי. לא ממש יומן, כעין ידידה ששומעת ולא מגיבה. זה לפעמים טוב. אני מודה כי זה לא יהיה לך קל. החיים של כמו שאני רואה אותם הם איומים, כל הזמן יש לי צרות ומריבות ואני בוכה תמיד (כשלא רואים) ונעלבת וכולם מעצבנים, אומרים שזה גיל ההתבגרות...
	*******
	...זה לא יפה מצדן, חזירות כאלה, לא אכפת להן שאני אלך הביתה ואבכה. נראה אותן, שינסו הן להיות בוועד... כשיבחרו ועד חדש אז דווקא אני יצביע בעדן, שיראו להן איך זה ואחרי זה שישעו הצבעת אמון אז אני אכתוב נגד. עכשיו אני מבינה למה כל-כך רצו הצבעה חשאית, פחדו שאני אראה שהם לא בעדי, חזירות... מעכשיו אני יעשה להם את המוות. שיידעו שגם ילדים אחרים חוץ מהם יכולים להיעלב ולבכות. שיידעו!!!
	*******
	דווקא אני ראיתי, אני רואה את זה כל יום ואז כאילו נמחץ הלב שלי כל יום מחדש. כשאני רואה אותם עובדים בשמש ב-40 מעלות עם מכנסיים ארוכים בשעה שאנו לא מעיזים לצאת מהבית הממוזג שמי יודע אם לא הם בנו אותו. זה בקשר לבנאים, הם כל יום באים ועובדים בשמש עד אחה"צ, כשהם מוחים את הזיעה מהפנים אז אני בורחת מהר כדי לא לראות ואני מרחמת עליהם כל כך ובא לי להציע להם מים ולהזמין אותם לגור בעין גדי כדי לפצות אותם על כל הסבל. למה חייבים להיות הפליות? הם לא בני אדם כמונו? למה הם צריכים לבנות בשבילנו? כן, אני ראיתיאיך הערבי הגבוה יישר את גבו הכאוב, מחה את הזיעה וביקש מאתנו מים קרים בקול צרוד ואז אני רציתי לברוח, לא לראות. זה דבר מעיק כל כך. כן, גם אני ראיתי איך שלמה הנמוך והרזה עמד וניסר במסור ענפי תמר נבולים שהיו למטה וכמה זמן לקח לו לנסר ענף אחד. והכל הוא עשה כדי לקיים את המצווה: בסוכות תשבו שבעה ימים, בעוד שלנו גזזה כפות המכונה החשמלית. למה לא יכלו לתת לו כמה כפות? למא אין למבוגרים עיניים לראות את זה, אם אני, ילדה קטנה יכולה לראות, למה הם לא פוקחים עיניים?
	*******
	...אני חושבת שזה שיש לי אסטמה זה בהחלט משפיע על האופי שלי. זה הפך אותי לרגישה מאוד לסבל של אחרים. תמיד אני חושבת פעמיים לפני שאני אומרת דברים על מישהו, כי אולי זה יעליב אותו. חוץ מזה כשהייתי קטנה הייתי הרבה בבתי חולים וכל המראות המפלצתיים שם, ואני זוכרת אותם ברור מאוד, זעזעו אותי מאוד ונתנו לי משהו - לא להתרכז סביב עצמי.
	*******
	עוד מקום שאני נורא אוהבת ומאוד קשורה אליו - זו עין גדי. תמיד תמיד כשאני מחוץ לעין גדי אני חושבת לעצמי שאני כן שם. למשל, כשאני הולכת בשדרת עצים אני בטוחה שאני הולכת בכביש שמוביל לחדר האוכל של בית-הבראה, או כשאני הולכת על המדרכה, אני בטוחה שאני עכשיו מטיילת בעין גדי, עד שאני פתאום תופסת שאני בכלל לא שם. תמיד כשנוסעים בדרך חזרה לעין גדי וכבר מתחיל להיות יותר חם, ורואים מרחוק את האורות של הקיבוץ - יש לי מן כאב בטן כזה של התרגשות - עוד מעט אני מגיעה לעין גדי. הביתה.
	*******
	חזרתי מהחוג (לידיעת הארץ) ושקעתי במין דיכאון כזה, שתמיד מופיע כשאני חוזרת לעין גדי האפורה הזאת אחרי מפגש עם כל כך הרבה חברה' אחרים. השעמום כאן, האדישות הזאת שאוכלת אותנו, יכולים לשגע. אני חוזרת מחוג שהיה לי בו כל כך חמוד, שהכרתי המון חברה' חדשים, לאותם 6 חברה' שהפ בעצם הכיתה שלי, ואני מרגישה שאני משתגעת מעצב ומבדידות. תמיד נראה לי משום מה שלקיבוצים האחרים כייף, שכולם פועלים, ויש באזור עוד מקומות יישוב שאם מתחשק אפשר לקפוץ אליהם. אני לא יודעת למה, אולי בגלל שהדשא של השכנים תמיד ירוק יותר, אבל ההרגשה הזאת היא נוראית. אני לא חושבת שמישהו שלא היה מבודד מגיל אפס יוכל להבין את זה פעם. תמיד אני מנסה לשכנע את עצמי שאמנם אנחנו מבודדים, אבל זאת לא חוכמה להתיישב בגולן או בעמק הירדן, באזור שכל סנטימטר מרובע מאוכלס בו, אבל משום מה זה אף פעם לא משכנע אותי. הבדידות מנצחת בכל זאת. כלפי חוץ אנחנו תמיד גיבורים. כששואלים אותנו מה אנחנו עושים בחור שלנו, אנחנו מגינים על החור הזה בלהט רב ואומרים שיש מה לעשות, שלא צריך לדאוג לנו, אבל כשמגיעים הביתה, כל האומץ הזה נעלם פתאום ואתה מוצא את עצמך עומד בלי שום אמצעי התגוננות מול המרחק המנוון הזה. זה כל כך מתסכל... ואני מרגישה שהראש שלי מתפוצץ מרוב מחשבות ועצב.
	*******