|
לזכר אבי בוכולטר ז"ל, במלאת 11 שנים למותו, הוקרא באזכרה שנערכה בחוג המשפחה ב-1.5.07 אבא. לפני 11 שנים, בחודש מאי החם, נפטרת מקריש דם בראש. היינו משפחה של חמישה נפשות וכלבה, בקיבוץ עין-גדי המפואר במראהו, בין הדשאים לים לנחל להרים. לא פעם אני מסתכל על יובל ומרגיש צער גדול על שלא הכרתם. אני חושב איך בקלות הייתם פותחים בשיחה, איך היית שמח להקשיב לו מדבר באיטיות על תכנות, ואיך הוא היה שותה בצמא כל מה שהיית אומר על אופניים. אני אף פעם לא יודע איך להסביר לו, לתאר לו, מי היית, איך היית. ואנחנו עומדים כאן, המשפחה המצומצת שלך, אבל אנחנו כבר מזמן לא רק ארבעה. ואני רוצה לספר, להזכיר, להסביר. את אבא שלי אני זוכר הולך תמיד במכנסיים קצרים, כמעט מתנדנד (הוא היה מאוד כבד), מדבר כל יום עם ההורים הפולניים שנשארו בתל-אביב, שומר על שפם מוקפד היטב, צוחק ורועד בכל משפט יידישי בטלוויזיה, ואוהב אותי באהבה שאני רק יכול לייחל לעצמי לאהוב ולנהוג כך כמוהו. כשאני מציץ בחטף בסרטי "אסקימו לימון" אני מנסה לשחזר את החיים שלך כנער בתל אביב של פעם, עם החולצות המכופתרות, האופניים, הנערות עם השמלות וגילדת מונטנה. חושב עליך גדל בבית לשני הורים פולנים פולנים, במרחב מצומצם, מאכזב אותם-אך עומד על שלך, להגשים את ייעודך כקיבוצניק, איש התיישבות וחברה. חושב עליך כאיש של אידיאולוגיה מעשית, שבחר את דרכו, למרות שסבא רצה שתהיה אחרת, וכל זה תוך רגישות מתמסרת, חיוכים, תסכולים פנימיים ודאגה ואחריות כנים כלפיהם וכלפי אילן. אני זוכר אותך מקשיב לרדיו, מאזין לתקליטים או לקסטות. בונה בבית שלנו מערכת סטריאו מרשימה כדי שנוכל להאזין טוב טוב למוזיקה. אוסף באדיקות תקליטים של מוזיקה עברית ישנה. והמוזיקה של חווה אלברשטיין, של יהודית רביץ, של שלמה ארצי- היא המוזיקה של הילדות שלנו, היא המוזיקה של יום שבת, והיא המוזיקה של אבא שלי. לא מזמן דיברנו אני, אמא ויובל, עד כמה קשה למצוא אנשים טובים לרוץ איתם. ואתה, אבא, היית איש טוב. איש טוב אמיתי. במרוץ החיים שלנו, שהקושי אולי העיקרי הוא גם להישאר אנשים טובים - אני חושב עליך הרבה. כולנו גדלנו, אמא כבר חושבת לעזוב את הקיבוץ, ורק הקבר שלך יושב מיותם בסופה של המדרכה הכי ארוכה בקיבוץ. הייתי מאוד צעיר כשהלך ממני, לא באמת הספקנו ללמוד אחד את השני, להכיר, לדעת. ככל שאני גדל אני גם סוף סוף מבין עד כמה גיל 46 הוא צעיר כל כך. וכשאני מסתכל בעיניים המלאות והנוצצות של כרמל האהובה שלנו, אני מסרב להרגיש צער. אני יודע שליבך מתמלא בגאווה על המשפחות שאנחנו מקימים, על הקשרים שאנחנו רוקמים, על העמידה שלנו כנגד כל רוחות הסערה- וניצבים יחד כמשפחה. בהליכה של כולנו אתה חי ומשפיע ונמצא. אנחנו מתגעגעים ואוהבים ורוצים לזכור. ליאור אבי אני מנסה להירדם, מתהפכת מצד לצד, שוב לוקחת דבר מה לקרוא, מציצה בתוכנית זו או אחרת בטלוויזיה - ונשארת ערה. רואה את חיוכך הרחב לכולנו, את צעדיך הקרבים ומתרחקים באיטיות מה, את הבטן המבצבצת מהחולצה, את היותך טוב ורחב לב, שומעת את קולך בעזרה, בעצה, בהבעת דעה, בהסבר. היותך איתנו נהייה כל-כך קרוב וממשי עד כדי אפשרות להרגיש ולחוש אותך, וכל זאת למרות 11 שנים שאתה לא איתנו. שנים רבות כל-כך שבהן הרבה קרה והתרחש עם כל אחד מאתנו באופן אישי, עם עין-גדי, הבית שהיה של שנינו ושל הילדים, ועם המדינה כולה. אתה כל-כך חסר לנו, למרקם המשפחתי, ליחד, לחוויות המשותפות, כבעל, כאבא מסור, אוהב, נאמן, חם, נותן ללא גבול ותמיד נמצא בשביל כולנו. וההחמצה האדירה להיות לצד הילדים ובשבילם - שרית, מעין וליאור, ולרוות אותם בכל אשר הם, ולהיות סבא גאה ומאושר לכרמל הנפלאה ולאלו שיגיעו בהמשך. כואבים ומתגעגעים ללא סוף! רבקה'לה |