חקר ודרש ולא השאיר אבן על אבן...

איש צנוע וענו

לפני חמש-עשרה שנים שי בני ואנוכי, עזבנו את ביתנו בשכונה ג' ועברנו לבית חדש "בדרך אל ההר". אל ביתנו הישן, בו נפרדנו לעולמים מיוסי בעלי ואבי ילדיי, נכנסו ד"ר אפלבאום, רעייתו גרסיאלה וילדיהם.
איזשהו קשר רגשי עמוק הרגשתי כלפי משפחת אפלבאום, אף כי מעולם לא יצא לי לדבר עמם על כך.
כשנודע לי על לכתו בפתאומיות של ארמנדו בדיוק באותו בית בו יוסי נפטר, הבנתי מהו פשר אותו קשר עמוק שהיה טבוע בי כל השנים.

חמש-עשרה שנים היה ד"ר אפלבאום רופא משפחה בעין גדי ואני למזלי הגדול כמעט לא ביקרתי אצלו במרפאה, למעט דברים שוליים ביותר. רצה הגורל ולפני שבעה חודשים חליתי ועם שחרורי מבית החולים לפני כארבעה חודשים הפכתי למבקרת קבועה אצל ד"ר אפלבאום. המפגש עמו היה תמיד מרגיע ומעודד. הוא היה רופא משפחה אולטימטיבי. לא השאיר אבן על אבן וחקר ודרש ולא התבייש לשאול מנוסים ממנו ורק על מנת להבטיח שהמטופל שלו יזכה למענה הולם.

הוא עבד ללא ליאות והיה נענה לכל קריאה ולא חוסך מעצמו זמן ומאמץ, וכשצריך נכנס לבית המטופל ותמיד עם בדיחה טובה על שפתיו.

רופא המשפחה שלנו היה איש צנוע וענו. נראה לי שהרגיש הרבה יותר נוח להיקרא ארמנדו ולא ד"ר אפלבאום. משהו ששיקף את צניעותו הרבה.

בשיר "רקמה אנושית אחת" נכתב:
"אם אחד מאיתנו ילך מעימנו, משהו מת בנו, משהו נשאר אתו".
המשפט הזה משקף את מה שכולנו חשים - תחושת מחנק של יתמות.
ד"ר אפלבאום נלקח מאתנו בחטף והשאיר אחריו חלל ענק ועצבות תהומית.

לגרסיאלה ולילדים נותר לי לומר, היו חזקים! אישיותו המיוחדת וגדולתו של אביכם יהיו נר לרגלכם. שמרו על עצמכם למענו. שלא תדעו עוד צער.

רותי ליאור