דברים לזכרו - באזכרות

12 שנים ללכתו

עמיק!
כבר 12 שנים?
רק 12 שנים?

אז 12 שנים אינך. אבל ישך.
אתה חלק מהתוכנה ואולי גם מהחומרה שלי, שלנו.

לא אפריז אם אומר שכל שבוע, כמעט כל יום, אתה מבזיק לפתע 
בזיכרון –
כשתמונה או סיטואציה, כשריח או טעם, כשמישהו או משהו פתאום מקפיצים את דמותך חיה מול עיניי
באי הזיכרון – 
כשכל כך הרבה דברים שנשתכחו ממני - פרטים, שמות, אירועים, מקומות – גורמים לי לחשוב ולפעמים גם להגיד – צריך לשאול את עמי, הרי עמי הוא כספת-זיכרונות ועל כל זיכרון יש לו גם סיפור. 

עד כדי כך סמכתי על הכספת הזו שהפקדתי בה גם את זיכרוני וזיכרונותיי, ובעת צורך תמיד שלפת אותם משם, מועשרים, עסיסיים.
12 שנים שהם נותרו מוגנים אצלך – מוגנים מפניי...

לא אפריז אם אומר שכל שבוע, כמעט כל יום, אתה מבזיק לפתע
בדיבור –
כשתוך שיחה עם אנשים, משפחה, חברים, ואפילו סתם מכרים, אני מוצאת עצמי אומרת שעמי תמיד היה אומר ש... עמי היה נוהג ל... עמי אהב ל... עמי היה מתעצבן מ...
ובדיבור הזה רק השם שלך משתנה, בהתאם לאנשים אתם מדברים, כפי שהכירוך: עמי, עמיק, עמינקה, עמיחי...

לא אפריז אם אומר שכל שבוע, כמעט כל יום, אתה מבזיק לפתע
בתהודה –
הערותיך מלוות את חיי היום-יום בקול ממשי, פנימי, קצת צרוד, "היי אלבר, מה את אומרת על..." (לתכנן טיול לחו"ל בעת צפייה במקום קסום בטלוויזיה, למשל), "תראי את האידיוט הזה איך הוא..." (נוהג, למשל), "אני משתגע מה..." (ממשלה הזאת / הקיבוץ הזה, למשל), "מה את פוחדת מ..." (הצל של עצמך, למשל), "אה, כשאני אמרתי את זה את לא... אבל עכשיו זה בסדר?!..." (בפולניות מובהקת, על לימוד הנהיגה שלי, למשל), "לא חרם על..." (חולצה מהבר מצווה, למשל) וכל מיני מילים באידיש/פולנית/גרמנית/הולנדית/צרפתית מן הסתם מסולפות קצת – בקולך-שלך שחולפות בבזק בתודעה שלי ברגעים "מתאימים" (ולפעמים אתה כמעט מוציא אותן מפי שלי) כמו "קרעכצן", "ארים-אן-ארים", "זיי גיזונט", "זה תדור", "שמרוצה", "דחאלה", "מחוטל" "שווווולה", "פייגעלע"... רשימה חלקית.

לא אפריז אם אומר שכל שבוע, כמעט כל יום, אתה מבזיק לפתע
בשיחות משפחה –
אני מניחה שאתה שומע את זה בזמן אמת, בבית אהרוני, שם אני מאמינה שורה רוחך דרך קבע, כי אחרת איך אסביר ואיך תאמין אם אספר לך שסבא עמיחי, זה הבלתי מוכר לחלוטין, הוא נוכחות ממשית, יומיומית, מוכרת, אהובה אצל הנכדים שלך, שיש להם אינספור שאלות ואמירות עליך, על בסיס יומי...

 לא אפריז אם אומר שכל שבוע, כמעט כל יום, אתה מבזיק לפתע 
ברגשי האשמה שלי –
איך יכולתי, איך יכולנו כולנו, לשנות כך הכל בלעדיך, בלי אישורך, בלי לשתף אותך לפחות. והרי כשתחזור (ובתחושה זה לא אם אלא כש...) כשתחזור הרי תתקשה מאוד להתחבר אלינו כי:
כי הילדים צמחו והתבגרו, רחקו, יצאו לעצמאות, מרחיבים את מעגל המשפחה.
לרעיה וחני נולד בן שלישי ששמו רואי-עמיחי המבטא את נוכחותך בחייהם;
את נתי, חברתו של אלעד, לא זכית להכיר, אבל השם שלך בוקע מפיה בטבעיות של מכרה ותיקה והיא ואלעדי עומדים להיות ההורים של הנכד הרביעי שלך, שאף אחד מהם לא זכית להכיר....
וגם אני, לעת זקנה, לא רציתי להיוותר בודדה ומצאתי לי בן זוג אחר העונה לשם זאביק... 
ואפילו הבית שלנו (טוב, זאביק תמיד מתקן אותי ל"דירה"...) השתנה ללא הכר – 
אז מה יהיה כשתשוב?...

אז מי שרוצה יכול להאמין למי שאומר שאתה כבר המשכת לך הלאה, לגלגול הבא, ואל לנו להטרידך, ואל לנו להזמין אותך לחיינו...
אבל אני, אולי אנחנו (הילדים ואני) יודעים שאתה בסביבה, רואה, משגיח, מלווה, ולעתים מבזיק לתוך חלום.

12 שנים. כבר? רק?
נוכחותך כה מוחשית, היעדרותך כה מורגשת.
והגעגועים קודחים...

שרהלה, 6.6.09

אחת עשרה שנים - דברים לזכרו

עמיחי

11 שנים עברו ומבחינתי כאילו אתמול.

11 שנים של הדחקה וזיכרון, כאשר רק היום אני בוחר לשאת דברים מעל קברך.

11 שנים שאני בוחר מרצון להשתמש בהלך מחשבה של פעוט בן 3 שעלה לקברך בפעם הראשונה, וטוען בתוקף שאתה רק מסתתר פה, ובעצם נמצא בכל מקום. (נכדך יוראי).

אני זוכר את בוקר קבלת הבשורה על מותך, אשר היה די צפוי, למרות שעד הרגע האחרון סירבתי להאמין,

ותהליך ההדחקה יצא לדרך.

בתקופה שעברה אין ספור פעמים אתה עולה, בין אם בזיכרונות, ובין אם בהגיגים, ויותר מזה עולה אצל שני נכדיך, יוראי ואמיתי, שטוענים בתוקף על היכרות מתמשכת איתך.

זיכרונות על היכרותי הראשונה עם משפחת אלבר, לאחר תקופה בה הקשר עם רעיה חייב היכרות, על הכימיה המיידית שנוצרה, ועל אין ספור שיחות שבאו בעקבותיה.

עדיין צרובה בי התמונה, אותך על הרצפה מקרצף במרץ תנור, אשר יועד לדירה שרעיה ואנוכי שכרנו יחדיו.

על סופי שבוע משותפים, ועל התבוננות שלי מהצד בך, הן בתחום האישי, והן בתחום המקצועי, ואת זאת היטיב לבטא ממני שכנך יענקלה בכתבו לכבוד יום הולדת 50 לך "האיש שלא ידע שלא לתת".

ויותר מזה במלחמתך האישית והעיקשת לנצח את המחלה, יחד עם משפחתך התומכת והאוהבת.

ממרחק הזמן שעבר, וכאבא לשני ילדים מדהימים, ולאישה מדהימה לא פחות, עולה בי הכאב כל פעם מחדש שאת זה לא זכית לראות.

אך מדי פעם, שלא לומר כל פעם, אני מוצא בחמתי שתחיה, אושר וגאווה השמור לשני אנשים, וכאילו לוקחת ושואבת עוד גם עבורך.

אני בוחר היום לדבר, כיון שבצורה הכי פשוטה יש לי צורך לפרק את המוקש הזה שנקרא אובדן, ויותר מכך את אובדנך.

וכאילו להשלים את הזמן שעבר, נכדך הבכור יוראי כבר בן 7, ובימים אלה עתיד לסיים את כיתה א,

אמיתי בן 3 וחצי, וכבר מסיים את גן "צבר", שני ילדים מדהימים, דעתנים, בעלי תובנות מדהימות על דרכי עולם, ולעיתים אני מוצא את עצמי לוקח מהם תובנות כהווייתם בפשטותם.

לסיום אומר:

11 שנים לאובדן גדול

11 שנים של מחר ואתמול

11 שנים של עצב, שמחה, ושכול

11 שנים של געגוע גדול

חני
(אלחנן אהרוני, חתנו של עמיחי)

בתמונה: עם אלחנן (מימין) ואברהם

דברים באזכרה במלאת שש שנים ללכתו

עמי,
בשיאו של אביב, ירדה עליך השלכת. היינו שם מסביבך, הושטנו ידיים לגונן, ניסינו לעצור – וגילינו את המשמעות הכואבת של אזלת יד.
כשבחוץ הטבע השתולל בשלל פריחותיו, הלך הנוף שלך והצטמצם. ראינו איך גופך, זה הגדול והחסון, הולך ורופס, איך כוחך הולך ודל, איך המרץ המפורסם הולך ומתמוסס, איך רוחך הטובה מאפירה, איך הפכת מאדם תוסס, נמרץ, חיוני וחברותי, לאיש מתבודד ומסוגר, ראינו איך הציניות הזוחלת משתלטת ומרוקנת וגוזלת...
מאז, בכל שנה, כשהטבע נותן את ההצגה הכי יפה שלו ומתגרה בחושים במלוא הדרו, אני חשה את צינת השלכת, וחווה מחדש את אובדנך הוודאי ההולך וקרב.
בלכתך הרגשתי איך הכאב הולך ומשתלט, מאיים לשתק. אבל בחוץ השמש זרחה והצאלונים פרחו ולא ידעתי איך אעמוד בזה. כל זיכרון כואב, כל רגש מאיים, כל מחשבה מרה היו לאבנים שחורות ששקעו בי, כבדות ומעיקות, מאיימות לקבור אותי תחתן. ומוזר ומופלא היה בעיניי שבאחד מהחלומות הטרופים ההם ראיתי אותך עורם אבנים שחורות וגדולות ושאלתי מה אתה עושה ואמרת לי שאתה לוקח את האבנים שלי ובונה לי מהן מבצר.
וחשבתי: אני – קצרו ידיי מלהגן עליך בחייך – אתה שלחת ידיך לגונן עליי גם לאחר לכתך...
מתנת פרידה זו שלך, המבצר, היא שגוננה עלי: כלאתי את המחשבות והרגשות והזיכרונות במבצר שבלב ורק כך יכולתי להתחיל לחיות את המשך חיי, בלעדיך.
בנאלי ככל שזה נשמע, אמיתי ככל שזה – אתה בי ואתי כל הזמן: ניכר בחסרונך בכל רגע, נוכח ומלווה בכל דקה.
בשש השנים האחרונות דברים שרצו להיאמר נחסמו, רגשות הודחקו, זיכרונות נכלאו, ורק מדי פעם, בחסות החשיכה, נפתח צוהר קטן לשחרר מעט ממה שלא ניתן עוד להכיל.

--- היבטים רבים יש לחסרונך. כל עוד היית כאן לא חשתי כיצד העברתי לך את האחריות הבלעדית על תחומים רבים בחיי ובחיי היחד שלנו. אני רוצה להזכיר אחד מהם, שהכרתי בו באיחור רב, רב מדי: כי אם יש תחומים בהם לכתך הותירה בי נכות – הזיכרון הוא אחד הבולטים בהם.

אני מוצאת עצמי נבוכה בכל פעם מחדש, ותוהה ולעתים אף כועסת על עצמי איך נתתי לדברים לקרות. איך העברתי לתחומי אחריותך את הזיכרון שלי. איך תמיד נשענתי על היכולת המופלאה שלך לצבור פרטי-פרטים של אירועים, מה היה ומתי, ומי היה והיכן ולמה בדיוק זה קרה... יכולת לשחזר עבורי כמעט כל דבר שנדרשתי לו, ומה שלא ממש זכרת, היית מסוגל להשלים מדמיונך הפורה והמהיר בנאמנות מוחלטת לרוח האירועים, כך שלא אני ואולי אף לא אתה, לא יכולנו עוד לדעת מה היה ומה נבדה...
וזה היה כל כך נוח, וכל כך מובן מאליו...
גם הילדים כבר ידעו שיש שאלות שלא מנסים אותי בהן אלא הולכים ישר לאבא, ואבא כבר יזכור ויספר וישחזר ואולי גם ישלים ויתבל וישכלל...
וכיום, כשעולות להן שאלות שלי, של הילדים, אני חושבת, לפעמים בקול – צריך לשאול את אבא...

לפעמים אני חושבת מה היה קורה לו שבת (ובתחושה זה לא אילו אלא כאשר)... ואני חרדה. אני חושבת שלא היית מכיר אותי עוד. הכורח משנה. הזמן משנה. הנסיבות משנות.
• היית מאמין, למשל, שאחרי שנלחמת בי שנים וסירבתי בכל תוקף לגעת בהגה, למדתי לנהוג, ויש לי אפילו רישיון? (לא שאני מרבה להשתמש בו, מסיבות שלך ודאי היו מובנות גם ללא הסבר...)
• האם היית מאמין שהיום אני נראית קצת כמו שהכרת אותי לראשונה (נו טוב, עם כמה קילוגרמים נוספים ואותות גיל) – בשיער חום אסוף, קלוע לצמה?
• האם לא היית מת מצחוק לראות אותי מטפסת על הכיסא הקרוב הראשון בחלחלה למראה גוק מבחיל?
נכון, בזה לא חל שינוי רב חוץ מאחד: אם הדבר קורה כשהגלפזים כבר ישנים, אני כובשת את החלחלה ויוצאת בעצמי למלחמה בפולש המתועב, ודווקא הוא, אותו יצור מאוס, מבהיר לי כמה חסרת אונים אני בלעדיך, כמה אני זקוקה לך כאן, לצדי...
• האם היית נפגע מכך שאני מסתדרת בכוחות עצמי ומצליחה לבצע מיני תיקונים "גבריים" קטנים, כמו שימון צירים וחיזוק הברגות ושחרור סתימות והחלפת תקע חשמלי שנשרף?
• האם בשובך היית מרגיש בבית, בדירה שלנו, אחרי שברוב חוצפה (ועם רגשי אשמה לא מבוטלים) שיניתי את פניו על דעתי שלי בלבד, בלי לשתף אותך?
• האם בכלל היית מוכן לחיות עם סבתא???
כן, ועניין הסבאות המופלא הזה, שהיית חוגג בו עד הגג לו ראית איזה יצור קטן ומקסים הצטרף אלינו למשפחה, סבתאות זו שמביאה שמחה לחיי, נמהלת בכאב על כי נגזלה ממך.
• והאם שוויצר שכמוך לא היה מתנפח מרוב גאווה למראה הילדים היפים שלנו שגדלו ובגרו, ויצאו לדרכיהם, ואולי גם מצר על כך שהם חיים את חייהם רחוק מהבית שהועדת להם כאן?

ולבסוף – האם היית זועם עליי על שהחלטתי לקיים את האזכרות שלך בחוג מצומצם, וגזלתי ממך את מה שאהבת כל כך תמיד: אירוע חברתי מרובה משתתפים?
חששתי שהאזכרות הציבוריות יהפכו לנטל על החברים ועל החברה; והיה עוד דבר: באזכרות הציבוריות הללו איש מאתנו לא הצליח להביא עצמו לידי ביטוי, אולי בשל חרדת הקהל...

דבר אחד אני בטוחה שיחסר לך כאן היום – פעם, כשעוד הלכת לאזכרות של אחרים, אמרת למני שהוא יצטרך להאריך ימים אחריך, כי לא תוותר לשמוע אותו שר לכבודך את "אל מלא רחמים" והבטחת שתשמע זאת מהמקום בו תימצא, והנה גזלתי ממך הנאה זו...

על כך ועל עוד הרבה דברים אמשיך, כנראה, להצטער ולכאוב ולהתנצל בהרבה אהבה והמון געגוע.

שרהלה

29.6.03