בעיית המים בשמורה

הרשימה הבאה הועברה לאתר באדיבות פרופ יצחק גוטרמן, חבר "שדמות" לשעבר
הכותבת היא שחף, נכדתו, תלמידת כיתה י

עבודת סיכום לסדנת עין גדי שנערכה באוקטובר 2006
בעיית המים בשמורת עין גדי

שמורת עין גדי, שמורת טבע מהיפות בארץ ישראל מכילה בתוכה את נחל ערוגות, נחל דוד מעיין עין גדי ומעיין שולמית. אין מה להגיד, פשוט שמורה מדהימה. אין מילים בפי לתאר את תחושת האכזבה ממעיין עין גדי, ציפיתי להרבה יותר. תהיתי מדוע המעיין קטן ועלוב כל כך. שי טכנאי ודודי מנהל השמורה ענו לי על שאלה זאת.

אני, את מעיין עין גדי, כמו רוב האנשים מכירה בגלל בקבוקי המים של עין גדי, מים טעימים להפליא במחיר זול במיוחד.

בהכנה לסדנא הגיע אלינו שי טכנאי, פעיל בחברה להגנת הטבע או ברשות הגנים הלאומיים...מי זוכר? הדבר היחיד שזכרתי מהשיחה איתו היא שליעל המצויר על בקבוקי המים אין מה לשתות!!! –מסכן היעל!

ביום השלישי של הסדנא טיפסנו במדרון החקלאות העתיק עד למעיין עין גדי (רצוי להזכיר שהכניסה לשמורת הטבע היא בתשלום לרשות שמורות הטבע!) טיפסנו במדרון החקלאי, ראינו איך ידעו הנבטים המפורסמים להשתמש במי המעיין, הנחלים והגשמים על מנת ליצור חקלאות משגשגת. ראינו בדרך כמה עצים יבשים, (שהוסבר לנו שמתו כי מפעל המים בעין גדי שאב להם את כל המים) באמת סיפור עצוב, איך אפשר שלא לשנוא את הקיבוץ אחרי דבר כזה?!?

אחרי טיפוס ארוך במעלה ההר הגענו לבריכה קטנה (מעיין עין גדי). בהתחלה חשבתי שזוהי סתם בריכה, ושעוד מעט נגיע למעיין עצמו הלוא מעיין עין גדי, כל כך הרבה דיברו עליו הייתי משוכנעת שנגיע לבריכה לפחות בגודל הבריכה של עין עקב תחתון. אבל לא...- הגענו לבריכה שיכולה להכיל בתוכה 10 אנשים בלחץ.

עוד התפלאתי לראות את כמות היעלים ושפני הסלע באזור. יעלים גדולים ויפים, שלא נראו צמאים בכלל, ממש כמו היעל על בקבוקי המים. יעלים שתו ואכלו מהעצים הרבים שצמחו ליד המעיין. אף אחד לא היה נראה מקופח.

אחרי שכשוך קצר במים הגיע דודי, מנהל השמורה, לדבר איתנו על השמורה ועל המעיין. הוא סיפר לנו כמה יפה השמורה וכמה מאות אלפי תיירים באים אליה בשנה (הוא שכח להזכיר כמה כסף מכניסה השמורה לרשות שמורות הטבע!) ואז הגענו לדבר על נושא המים (די מהר אני חייבת לציין) שאלנו אותו מאיפה מגיעים כל המים שממלאים את בקבוקי 2 הליטר שאנו כל כך אוהבים. דודי מיהר להשיב שהנביעה במעיין עין גדי מזרימה כ- 2.500.000 מטר מעוקב בשנה. מתוכם הקיבוץ שואב 2.100.000 מטר מעוקב בשנה. חישוב מהיר מראה שבשמורה נשארים 400.000 מטר מעוקב בשנה. דודי סיפר לנו כמה שהחברה יוצאת נגד הקיבוץ, מנהלים נגדם הליכים משפטיים ונלחמים בהם בכל הכוח. רוב הילדים היו נראים מאושרים שמחי לבב לדעת שיש מישהו שדואג לכך שיישארו מים במעיין עין גדי.

אבל אני התחלתי לחשוב עם עצמי והגעתי למספר שאלות חשובות. לשמחתי סבי וסבתי הם ממקמי הקיבוץ ויכלו לענות לי על כל שאלותיי. התפלאתי מאוד לשמוע שגם לפני שהקיבוץ התחיל לשאוב את המים המעיין לא היה גדול יותר ממה שהוא עכשיו. תמיד הוא דמה יותר לשלולית ופחות לבריכה.

אני לא מצליחה להבין איזה מסר החברה והרשות מנסות להעביר. הרי עין גדי הוא קיבוץ מרוחק. האנשים שגרים שם גרים שם בעיקר בגלל אידיאולוגיה, הרי למדנו שזהו לא אזור שקל לגור בו. מה הם מצפים? שלא יהיה להם מה לשתות?!? אל לנו לשכוח מהו אגן ההיקוות של אותם נחלים ומעיינות. הרי כשהמים מגיעים לים המלח הם כבר אבודים. אז מה הטעם לא להשתמש בהם קודם?

עוד בתקופה שהקיבוץ הוקם נחתם איתו חוזה המים. המים שייכים לקיבוץ, לצורכי חקלאות ומחייה, שנים רבות באמת השתמשו בהם רק לצרכים אלו. אך מה לעשות שיום אחד הופיעו הבולענים, ומחקלאות כבר בקושי אפשר להתקיים שם?! בניגוד לחברה ולרשות - היחידים שבאמת אכפת להם מהשמורה זה הקיבוץ. סבי וחבריו, במו ידיהם, הלכו וסימנו את הנחלים והמעיינות עם שלטים וציורים כדי שהמטיילים הרבים באזור יוכלו ליהנות מהטבע ולא להרוס אותו. עוד הרבה לפני שהרשות והחברה חשבו לבוא לשם. האם אנחנו באמת רוצים להיות מושפעים ממה שאומרים לנו אנשים שלקחו את הטבע שלנו, סגרו אותו, ודורשים עליו תשלום?! התירוץ שלהם הוא פשוט ביותר. הם דואגים לכך שהאדם לא יפגע בטבע למען הדורות הבאים. זה באמת נחמד מצידם... רק חבל שהם לא מפעילים קצת את הראש.

בעבר היו המטיילים קוטפים פרחים מוגנים. הפתרון לבעיה הזאת היה חינוך של הילדים להגנה על הפרחים. תשדירים בטלוויזיה, משחקי קלפים בנושא, מודעות גדולה יותר בבית הספר – ועובדה: היום כל ילד אומר להורים שלו שפרח מוגן אסור לקטוף! אם במקום לריב עם הקיבוץ על המים, שגם ככה לא ישנו כלום בשמורה, היו מלמדים אנשים שצריך לשמור על הטבע - יכול היה כל עם ישראל לטייל בשמורות בלי להרוס אותם ובלי לשלם כסף. אני לא חושבת שמה שהרשות והחברה עושות טוב יותר ממה שהקיבוץ עושה. אני חושבת שיש פה מקרה קלאסי של היטפלות לחלשים.

הנה עוד דוגמא: ים המלח, המקום הנמוך ביותר בעולם, ובין המקומות המתויירים ביותר במדינת ישראל -מתייבש. אפשר למצוא לכך אלף ואחת סיבות. למשל מפעלי ים המלח. מפעלי ים המלח הם מפעלים פרטיים. נכון שהמדינה עושה הרבה כסף דרכם אבל בתכלס משפחה אחת פשוט מייבשת לנו את הים. למה אליהם לא נטפלת החברה להגנת הטבע? הרי אם הקיבוץ לא ישאב את מי המעיין סופם יהיה להתייבש בים המלח ע"י מפעלי ים המלח כדי להכניס כסף לכיס של אדם פרטי.

אני לא חושבת שבסדנא שמו דגש נכון על בעיית המים. אני אישית לא ביקרתי במפעל המים אבל שתי השיחות עם הפקחים הבהירו לי שיש בעיה גדולה שיצאה מכלל שליטה. אני יודעת שרוב חבריי לכיתה לא יסכימו עם דבריי לגבי הפעילות של החברה והרשות. אבל אני באמת מאמינה שעם חינוך נכון של התושבים היה אפשר להיות בטוחים שאף אחד לא יהרוס את השמורות. ואני לא חושבת שזה הוגן שסגרו לנו את כל פינות הטבע. אני בטוחה שיש אנשים רבים שרוצים לטייל בארץ אבל ההוצאה הכספית קשה להם. אני חושבת שמעיין עין גדי אינו גולת הכותרת של שמורת הטבע עין גדי, הרבה יותר אהבתי את נחל דוד. ואני מקווה שסיכום מהיר זה ייתן חומר למחשבה לקוראיו.

צילום: שרהלה אלבר

התיכון לחינוך סביבתי, מדרשת בן גוריון

כיתה י