מרצים, מורים, מדריכים, מחנכים, היזהרו בדבריכם.
הרהורים על 'מוסר ירוק' בעקבות פולמוס עין-גדי
מאת: אלי רז *
ניתן לזהות בציבור, אף כי בשכבות סוציואקונומיות מאוד מוגדרות, התפתחות חיובית ביחס לשמירת טבע, נוף ואיכות סביבה. יותר אזרחים מעדיפים מוצרים הנושאים את סמל המחזור ובעלי האמצעים שבהם צורכים מזון אורגני. הם רוחשים הרבה אמון, אמפטיה, והערכה למי שמניף את הדגל הירוק ומצטרפים אליו בהתלהבות למחאות, עצומות, הפגנות ואף חרמות נגד עוולות ממסד, כרישי נדל"ן, תאגידים ונצלנים של משאבי טבע למיניהם. גם אנחנו, הקוראים והכותבים במגזין זה שייכים, מן הסתם, לאותו ציבור.
אין לי ספקות באשר לתום ולכנות של מרבית הנאספים אל הדגל אולם לא בכל מקום, זמן ונסיבות, יכולתי לומר זאת על כל מי שהניף אותו. לפני שנים רבות, מנהל בחברה הפך עגלות אשפה כדי שעיתונאים יצלמו מבצע נקיון, וכיום נזרעת דיסאינפורמציה בנאת עין-גדי והיא נקלטת בשקיקה תמימה, שהרי זה אפילו נכתב בעיתון, כמו אותו מבצע נקיון.
קשה לצפות מכל פרט בציבור החיובי הזה שיבצע מחקר מעמיק על היעד, על מניעיו של הקורא לדגל ועל המיקום המדויק של מצפונו, בין המטרה שהוא מסמן לבין האמצעים שהוא קורא לאחוז בהם. ויש כמובן מתלהמים כפייתיים, טרמפיסטים הששים אלי כל קרב וסוגרי חשבונות שלא לעניין, גם הם מופיעים תמיד, בנסיבות כאלה, ומוסיפים צבע וגם שמן למדורה.
שאלות רבות טוחנות את המוסר הירוק ובעליו: מתי נאבקים על כל הקופה, ומתי וכיצד דואגים למלא אותה? האם אפשר להתמודד, למשל, עם מי שמציף את פנינת חוף ים-המלח בשדרות עמודי מתח גבוה, כאשר הוא מממן את פרוייקט השבת הנשרים לטבע? האם פקח רשות שמורות הטבע יכול לרסן את מפעלי ים-המלח שמשלמים את שכרו? בקיצור ובתמצית- האם ועל מה מותר להתפשר, ועדיין תהיה לפשרה תכלית? קטונתי מלדעת הכל. רק אומר שבמסגרת תפקידי בשמירת טבע, מצאתי שהכבוד לאדם ומורשתו חשוב כמו הכבוד של האדם לסביבתו, שנכונות להדברות תמיד יעילה מהתלהמות ושכל טיעון חייב להיות פרי חקירה אמיתית ורצינית וחף מכל עוות.
לימוד והעמקה במערכת של אדם וסביבה, ערכי מורשת וטבע במדבר יהודה, ים-המלח והנווה שביניהם, היו עבורי מרתקים דיים כדי לקטוע מסלול חיים ולהפוך משליח 'אד הוק' על פי צו התנועה (קרי, החלה"ט) לניהול בי"ס שדה, לתושב קבע בנווה. לַצופה מבחוץ על הקיבוצניקים המנצלים את משאבי המקום, נוספו תובנות של תושב שמשתמש במשאבי המקום כדי לחיות בו. מסתבר שגם כאן פועלת תורת היחסות, והפרט בוחר בין המושגים 'ניצול' ו'שימוש' בהתאם למיקומו במערכת. אין ספק שהכרת המעגלים השונים של מערכת אדם וסביבה וכיבודם, מעניקה מקדמה רצינית, למי שרוצה להבין אותה, והכרחית למי שרוצה לטפל בה. הגבולות בין טובים ורעים נעשים אז יותר מטושטשים, וצפים מכנים משותפים ויכולות לשיתוף פעולה- תהליך שהחל, סוף סוף, להתרחש בעין-גדי. מה חבל שבודדים המתנגדים לתהליך הזה, וזו זכותם, מנסים לשבש אותו על ידי סילוף עובדות, הסתה, ודמוניזציה של קיבוץ עין-גדי.
לפני כ- 2600 שנה, ייסד כאן אחד ממלכי יהודה יישוב קבע חקלאי בעל ייחוד, שהמוניטין שלו עולים אלינו מהמקורות ומתעודות היסטוריות רבות. שרידי מדרגות, אמות, ובריכות מלמדים שכל השטחים שבין מקורות המים לבין חוף הים, ואפילו התלולים שבהם, נכבשו לחקלאות, כל המים הוטו כדי להשקות אותם, ומובן שלחיות הבר לא הייתה דריסת רגל בכרמי עין-גדי.
לאחר הכיבוש הערבי היה ניצול המקום מפוזר יותר, גם בזמן וגם במרחב, המקורות במעלה הנחלים ננטשו וחזרו להזין את הנחלים ואת המפלים שדממו עד אז, ונוצר שיווי משקל שאפשר חזרה מסוימת של יסודות הצומח, בעוד שהחי נותר מאוים (איום שגבר עם הופעת הנשק החם) בגלל הגמול היוקרתי והכלכלי שמעניק הציד. חקלאות עונתית הצטמצמה לשטחים הנוחים שמתחת למעיין עין-גדי, והושקו ממימיו באמות המים העתיקות שהיו על המדרון. לא היה צורך לתחזק את האמות למלוא תפוקתן, והדליפות הרבות הזינו עצי בר מפוזרים בדלילות, כפי שאפשר לראות בכל תצלומי האוויר עד לקום המדינה.
ב-1949 נתפסה עין-גדי והפעילות החקלאית המעטה שהייתה כאו נפסקה, וב-1953 עלתה היאחזות הנחל למקום. בין השנים הללו, לא הייתה כל התערבות מלאכותית במסלולי הזרימה של המים. מי מעין עין-גדי חזרו לזרום בערוץ המקורי, כמו לפני 2600 שנה, האמות שעל המדרון יבשו והעצים שניזונו מהדליפות מתו, או נותרו לחיות בתנאי עקה. פרק זמן זה הוא הפרק היבש ביותר של המדרון, כפי שאמנם מעידים גם התצלומים.
ב-1953 נתפס מעיין עין-גדי, ועל פי החלטת המוסדות, הוקצו מימיו להיאחזות, למעט כמות קבועה לזרימה חופשית לטבע. למציאות זו הגיעו מייסדי הקיבוץ ב-1956 ושום דבר מהותי לא השתנה מאז, פרט לזמנים שמצאו לנכון להשקות את המדרון בעודפי מעיין עין-גדי. חברי הגרעינים 'יעלים' ו'צוקים' שהגיעו לעין-גדי בשנים 1964-1965 עסקו בפעולה זו (הם גם הקימו את מערכות השבילים, המדרגות והמעלות בשמורה ובסביבה). רשות שמורות הטבע, הפסיקה את הטיפול במדרון מסיבותיה, חזרה להשקות אותו בטפטוף, אך המערכת השתבשה. העצים לבלבו ויבשו חליפות, ומצב המדרון הפך להיות לנשק בידי משמיצי קיבוץ עין גדי, למרות אי הרלוונטיות שלו לנושא שמירת הטבע ולקיבוץ, ולמרות שהוא עדיין ירוק יותר מאשר ב-1953. הטענה המופרכת על ייבוש המדרון הייתה מנוף לחרושת בדיות, מהן מושקעות ויצירתיות במיוחד, שהופצו באינטרנט. ילדי בתי ספר שולחים מכתבי תחינה, שנפסיק להרעיב ולהצמיא את החיות ונאפשר למפלים לשוב ולזרום. ברור שהסתה זו נועדה לפגוע בעצם קיומו של הקיבוץ שאינו אפשרי ללא המים שהוקצו לו.
בניגוד לשמועות המופצות, עין-גדי אינה חורגת ממכסת המים שהוקצתה לה, ועושה בהם את השימושים הנחוצים להמשך היאחזותה במקום בכבוד, תוך דאגה לערכי הטבע אשר יחד עם ערכי המורשת, הם משמעותיים מאוד לחיינו כאן.
בנסיבות הקיימות, דהיינו יישוב קבע בעין-גדי, מערכת אדם וסביבה של הנווה כבר נמצאת במקום לא רע על הסקלה של 2600 שנות קונפליקט. הוא עתיד עוד להשתפר עם שיפור שיתוף הפעולה, העוסק עתה בהורדת נקודות הטיית המים בנחלים, שיקום צומח ותכנון משותף של נאת עין גדי כאתר של מורשת וטבע על פי עקרונות של פיתוח בר-קיימא.
*) אלי רז – גיאולוג ויועץ סביבתי, עוסק כ- 40 בנושאי טבע, סביבה ומורשת. מהם 16 שנה בחברה להגנת הטבע כמדריך, מנהל בי"ס שדה ורכז שמירת טבע במדבר יהודה. במסגרת עבודותיו מיפה את שמורות הטבע בכרמל ובמדבר יהודה, עבור רשות שמורות הטבע.