סיפורו של גן

שעת שחר אפלולית ושקטה. אורות מכונית מבליחים מעל כביש האספלט המוביל אל שער הקיבוץ. ראשונים יוצאים לפעילות יומם חברי הקיבוץ העובדים במרחק, ולפניהם דרך ארוכה אל העיר. עוד מעט יאיר היום וגם שאר חברי הקיבוץ וילדיו יקומו אל יום פעילות נוסף – בין קירות חדר האוכל, המסעדות וחדרי המלון, או בתוך הכיתות, המשרדים והמחסנים.

בין ערוגות הנוי מופיעה דמות עטויה בחליפת-גומי צהובה, רוכנת אל מתזי ההשקיה ובודקת תקינותם. קול טרטורה של מכסחת הדשא נשמע מכיוון אחר. מישהו כבר עסוק באיסוף שקיות האשפה מהמיכלים הקטנים המוצבים לאורך המדרכות. צוות עובדי הנוי מתחיל עבודתו בחוץ, תחת כיפת השמים, בשעה שקטה זו של טרם זריחה. מין תופעה שכמעט עבר זמנה - עובדי אדמה - בקיבוץ שרובו ככולו עסוק בהצעת מיטות לתיירים, בבישול ארוחות לעוברי אורח, במכירת משקאות קלים בדוכני המזון או בעבודות מנהל שונות, בצמוד לטלפון, לפקס, למחשב, ובעיקר - למזגן.

כשיגיע זמן ארוחת הבוקר, יתקבצו עובדי הגן אל חדר האוכל, יעמיסו ארוחתם על מגשים ויוציאוה אל עץ הבאובב לסעודת פיקניק בחברותא. גרעינו של הצוות וותיק הוא, יש ביניהם כמה שכבר למעלה מעשרים שנה עובדים ביחד, והעבודה האהובה משרה עליהם גם רוח של ידידות נעימה.

גן שהוא קיבוץ - קיבוץ שהוא גן. מה קדם למה?

ההתחלה היתה למטה, בין אפיקי הנחלים ערוגות ודוד, בהיאחזות הנח"ל שהוקמה ליד התל העתיק של עין-גדי, בין עצי השיטה, המורינגה והסלוודורה הגדולים. כחמש שנים עברו שם על ראשוני הקיבוץ, חלוצים של אמצע שנות החמישים, שעסקו בהתלהבות בבריאה יש מאין: סיקול סלעי-ענק מהשטחים שבין שפכי הנחלים, העברת קווי-מים מנחלי נאת-המדבר החוצה אל השדות, גידול ירקות חורף ונטיעת תמרים וכרם, בניין צריפים ובתים ראשונים, ולא פחות חשוב - אהבות ראשונות ומשפחות ראשונות וילדים ראשונים…
כבר בחצר ההיאחזות החלו הניסיונות הראשונים של פיתוח גן לנוי - שיהיה יותר צל ליד הבית, ויותר ירוק בעיניים מול המדבר שמסביב - מלא הוד, אך סלעי, לוהט וצחיח.עם הקמת נקודת הקבע, על גבעה של חוואר מעורב בחלוקי נחל, מדרום לאפיקו של נחל ערוגות, החל תכנון הגן המכוון לטווח מעט יותר ארוך. עשר שנים קדימה נחשבו נצח באותם ימים צעירים, והרבה הרבה עתיד היה להילמד מהניסיון בשנים הבאות. ולמרות כל הטעויות שנעשו, החל הגן לפרוח ולצמוח במהירות.
מה היה לנו שם על הגבעה? קרקע חוואר דלה, מלוחה וסלעית; שפע בלתי מוגבל של מי-מעיינות מתוקים מאד; חורף חם וקיץ לוהט; אוויר יבש, והתלהבות נעורים שגייסה בעת הצורך גם מתנדבים ואורחים לחפירה ולסיקול, לשתילת דשא ולעישוב, לבניית טרסות ולסלילת מדרכות.
היעד היה ברור, כמו שנאמר: דשא רך שיעשה ירוק בעיניים ורך בטוסיק ועצים מהירי צימוח שיתנו צל של ממש ויכסו את ערוותם המכוערת של הבתים (ספר על אדריכלות בעין-גדי לא ייכתב בדור שלנו, מן הסתם). וכך היה - מול כל בית מגורים צמחה מדשאה שטוחה ושני צאלונים רחבי צמרת, שבנוסף לצל שפרשו על חזית הבית גם פרחו בנדיבות כמחצית השנה בפריחה אדומה מרהיבת-עין, שכמותה לא נראה באזור ים המלח עד אותם ימים. הוסיפו לרשימה עצי תמר, צמח התרבות המקומי עוד מימי-קדם, כמה מינים של עצי בר מקומיים, ערוגות וורדים ועוד אי אילו שיחים ופרחים - ויש לכם גן נוי המרחיב דעתו של אדם לאחר נסיעה ארוכה ומפרכת באוטובוס של אגד בדרך העפר המדברית מסדום, מרחק שעות ארוכות מבאר-שבע וממרכז הארץ (מי חלם על שעה ורבע נסיעה על כביש לירושלים?) .
כל יום, אחרי העבודה הקשה בשדה (כל חבר היה ירקן, כך מתגעגע בנוסטלגיה שיר מקומי) היו החברה מוציאים אל הדשא את המגשים עם הקפה הטורקי, וכשנחה עליהם הרוח – גם את האקורדיון ואת המנדולינות, וזה היה השטח החביב והמקובל ביותר לבילוי בצוותא. ובלילה, בקיץ (ובעין גדי, כך אומרים ליצני המקום, מתחלקת השנה, כידוע, לתשעה חודשים של קיץ ועוד שלושה חודשים של אביב…) יכולתם למצוא חברים לא מעטים מוותרים על המאוורר או המזגן של החדר ופורשים סדין על הדשא ללינת לילה - ביחידים, או מוטב - בזוגות.
גן הנוי היה, כפי שבוודאי הבינותם כבר, מאד פונקציונלי. האמביציות הבוטניות, האסתטיות, התייריות והמקצועיות הופיעו בשטח רק שנים רבות מאוחר יותר.
אך מה מייחד את הגן בקיבוץ עין-גדי? צאו ושוטטו סביב-סביב לים-המלח. התחילו בחוף המערבי, הישראלי, ותמצאו בדרום מרכז מלונות מפותח עם תכנון וגינון והשקעה רבה בכסף ובעבודה; בקרו בשדות הירקות הפוריים, בחממות הפרחים ובבריכות הדגים של מושבי כיכר סדום; ובצפון - מטעי תמרים מהיפים בארץ, במצפה-שלם ובקלי"ה, כתמים ירוקים מקסימים המגוונים את אפרוריותו של הכביש; ושם גם מעיינות הפשחה שופעי המים, בשפיעה המביישת את ארבעה מעיינותיו הקטנים של נווה המדבר בעין-גדי - שם צומח הקנה והאשל והמלוח; עברו לממלכת ירדן (כן, היום זה כבר אפשרי, מי חלם?) וסעו על כביש החוף המזרחי. עצרו בקניונים המדהימים של הנחליאל, של הארנון או של הזרד - שם צומחים באלכסון עצי התמר מתוך צוקי אבן החול מעל זרמי המים האדירים. בקרו בסאפי, נאת המדבר הגדולה מכולן, עם שטחי החקלאות המצמיחים ירקות, כרמים, פרדסים ומטעים לרוב.
אז מים טובים ואקלים מתאים יש סביב ים-המלח במקומות רבים, ואיך קרה שדווקא כאן, בעין גדי הקטנה, התפתח לו הגן היפה מכולם? את התשובה נמצא בגורם האנושי - באדם.

יש סיפור המתגלגל כבר שנים בין הקיבוצים, סיפור אמיתי, כמו שאומרים. משלחת אורחים מארצות הברית ביקרה באחד הקיבוצים והתרשמה מהגן המטופח למופת. במהלך הביקור שאל אחד התיירים את מזכיר הקיבוץ: דבר אחד איני מבין – כיצד מרשה לכם הממשלה לבנות את הישוב שלכם ממש בתוך פארק לאומי? אצלנו זה לא היה אפשרי!

צוות הנוי נחשב מאז ומתמיד לענף-עבודה בקיבוץ, ממש כמו ענפי החקלאות, ענפי המלאכה והתעשייה, ענפי התיירות או ענפי השירותים לחברים. תפקידו היה לטפח את הגן המשותף – בין בתי החברים, בתי הילדים, מרכזי השירותים, חדר האוכל, ובקיצור – את כל חצר הקיבוץ, עד הגדר. ובעין-גדי יצרה ההצלחה הראשונית של טיפוח הגן הירוק, המנוגדת כל כך לנוף הצחיח שמסביב, גאווה וציפייה מצד החברים. גם אם לא נוסחו הדברים מעולם במילים – כנראה שברור היה לכולם כי אצלנו זה צורך בסיסי של קיום, ובלעדיו אין לנו בית. לעומת קיבוצים רבים, בהם ענף הנוי סובל תמיד ממחסור בכוח-אדם, והטיפול בגנים הוא מינימלי, בעין-גדי נוצרו סטנדרטים חדשים. למרות הכרזות של האחראים על המשק והכלכלה כי במצבנו אין לנו אפשרות להחזיק עוד צוות גננים כה גדול – התבסס לו צוות עובדי הגן, התרחב, רכש ידע מקצועי, התמיד וצבר וותק, ובעשורים האחרונים, כשהתיירות הפכה למוקד ההכנסה העיקרי של הקיבוץ, השתנה גם הדימוי של הגן כמקור משיכה חשוב ביותר למבקרים.

ולמרות זאת – בלי קונפליקטים אי אפשר – זה אינו צוות הנישא על כפיהם של תושבי המקום. העקשנות, ההתמדה, האהבה לעבודה והנתינה ללא כל חשבון, הן שעשו את המלאכה ברבות השנים. ובשגרת היומיום נאלצים עובדי הגן להקדיש חלק מהאנרגיות שלהם גם למאבקים בבעלי מכוניות מתושבי המקום החונים על הדשאים, בניסיון לחנך את הציבור להניח אשפה רק במיכלים המיועדים לכך, לטיפול בגינות פרטיות שהוזנחו ולחינוך דור צעיר מילדי המקום לאהבת הטבע ולאזרחות טובה.

זהו צוות של אמנים, ללא ספק. תמצאו ביניהם ציירת-פסלת, חובבי מוסיקה מושבעים, סופרת, אנשים שלמדו קולנוע וחינוך, והאמנות המשותפת של כולם היא הגננות. חלקם רכש הכשרה מקצועית בתחום זה, אך את הרוב רכשו ויצרו בעצמם בשנים הארוכות של ניסיון העבודה. הם יוצרי הגן ומטפחיו, להם מגיע שיר ההלל, ובלעדיהם היתה גבעת החוואר שמדרום לנחל ערוגות צחיחה וחדגונית ככל הגבעות שמסביב.

מראה כתמי הצמחיה הירוקים והנאים שליד מקורות המים בשמורת עין-גדי, משלה ומטעה לחשוב כאילו גם הגן הזה שבחצר הקיבוץ הוא חלק טבעי של נאת המדבר, אך לא כן הדבר: הגן הזה כולו משול לאדם המוזן תמידית באינפוזיה. הפסיקו להשקות לשישה חודשים, וכאן תצמח שממה…

כיצד צמח הגן והתפתח עד הגיעו למצבו כיום? התחלנו, כאמור, בצאלונים, בעצי תמר ובמדשאות. עם השנים למדנו כמה עובדות בסיסיות: הצאלונים, אותם עצים יפהפיים, אדומי פריחה ועמוקי צל, נשתלו קרוב מדי לבתים, והם התפתחו לממדים כאלה, שענפיהם חדרו אל המרפסות ושורשיהם איימו על יסודות הבתים. סופות מזדמנות שברו והפילו ענפים עצומים שלהם, שצימוחם המהיר מדי לא תרם לחוסנם. העצים האלה זקוקים לגיזום אגרסיבי למדי מדי שנה, וכתוצאה מכך צורתם מתעוותת. הצל החזק שמטילה צמרת העץ ועלעליו הנושרים לאלפיהם על הארץ החלו לנוון את הדשא שמתחת, ובקרחות שנוצרו היה צריך לטפל.

למרות יופיו של הצאלון ושאר תכונותיו הטובות שנמנו קודם לכן, בחר צוות הנוי לנטוע פחות ופחות צאלונים בשנים הבאות, וגילה עצים רבים נוספים המתאימים לתנאי עין גדי: גקרנדות ומכנפים, מגוון גדול של דקלי-נוי מכל רחבי העולם, עצי באובב וחברים אחרים ממשפחת עצים מעניינת זו, וכל אלה משולבים בעצים השייכים לצמחיה הטבעית של נאת המדבר – כמו המורינגה הרותמית ופתילת המדבר.

הקרחות המוצלות שמתחת לצאלונים זכו לטיפול מקורי ויצירתי: במקום לוותר על הצמחיה שמתחת לעצים, נשתלו צמחים טרופיים הזקוקים להרבה צל ושאת הלחות הנחוצה להם אפשר לספק להם, אלה הצמחים הקרויים בלשון העם צמחי-בית: פוטוס, מונסטרה, קאלוקסיה, פילודנדרון ורבים אחרים, אשר מוכרים לכולנו מהעציצים בתוך הבית, אך בתנאי הגן של עין-גדי חלקם זוכים לקיים מצווה של מחזור חיים שלם, כולל פריחה ופרי.

פינות הצל הלחות האלה הנביטו במשך השנים גם זרעי פאפאיה, צאצאי עצי הפאפאיה הראשונים שנשתלו שם, ומאז ועד היום הם דואגים לעצמם, בעזרתן האדיבה של הציפורים, הבאות לנקר בפירות הבשלים בצמרות העצים, שם אין ידם של החברים מגעת, ושארית הפרי נושרת אל הסבך הרטוב והמוצל שלמטה וזרעיו נובטים בכיף להצמיח עצים חדשים.

עצי הפאפאיה יש להם סיפור משלהם: בשנים הראשונות, שנות החמישים, גידלו חברי עין-גדי פאפאיות כגידול חקלאי ניסיוני. במרוצת השנים נזנח גידולו של פרי זה – כנראה השוק לא היה בשל עדיין לקליטתו (ציבור עולי דרום-אמריקה וציבור חובבי מזון הבריאות היה עדיין מצומצם בגודלו). בשנות השבעים גידלה משתלת צמחי-הבית של עין-גדי שתילי פאפאיה עבור מטע צעיר של קיבוץ קל"יה. השתילים שנותרו מעיסקה זו נמסרו לחברים, שהיו מעונינים לגוון את גינת הנוי שליד ביתם. אלה הם אבותיהם של עצי הפאפאיה הרבים הצומחים בגן. הפרי צובר קהל אוהדים גדל והולך בין חברי הקיבוץ, וחלקם מתחרים בציפורים בהורדת פירות יפים מהצמרות באמצעות מוטות-קטיף, דוגמת אלה בהם השתמשנו לקטיף סאברעס בילדותנו.

שפע המים שבמעיינות מעולם לא היה בלתי-מוגבל, ולמרות הצטמצמות שטחי הירקות של הקיבוץ, היה לנו ברור כי לא לעולם נוכל להרחיב את הגן במתכונתו הנוכחית. הצוות חשב על אפשרויות אחזקת גן, הדורש פחות מים. חלק מהפתרון היה צמצום חלקו של הדשא בשטחו הכללי של הגן. כאן היתה גם מחשבה על צמצום בעבודה של כיסוח וטיפוח הדשא. חלק אחר של הפתרון היה חיפוש אחר צמחים, הדורשים פחות מים וטיפול. אלה היו השנים של שילוב מגוון גדול של צמחים ערבתיים-מדבריים ממקומות שונים בעולם, בעיקר מחצי הכדור הדרומי – צמחים אוסטרליים או אפריקאיים. הניסיון גיוון מאד את גלריית הצמחים של הגן, והעשיר אותה בכמה מינים מקסימים ביופיים, כמו עץ הצרצידיום בעל הפריחה הצהובה (מקסיקו), שיחי הפאכיפודיום הפורחים בלבן והאדניום הוא ורד המדבר הפורח באדום (מדגסקר) או הקליסטמון (אוסטרליה). במקביל צמח והתפתח גן הקקטוסים הייחודי של זלמן, לו מגיע סיפור נפרד ומיוחד. אכן – רבים מצמחים אלה מסתדרים לא רע עם מעט מים, אך, וזה לגמרי לא מפתיע, הם נראים הרבה יותר טוב ומתפתחים הרבה יותר מהר כאשר הם מקבלים השקיה נדיבה…
השנים האחרונות היו שנים של התבססות מקצועית ושל חלוקת הגן לאזורים המקבלים יחס וטיפול נפרד: מסלול לתיירים, הדורש טיפוח מיוחד בשתילה ובניקיון, בתוספת ספסלים מוצלים ושלטי הסברה; אזור בית ההארחה הדורש התאמה והכנה לעמידות בפני קהל הקוטף פרחים, דורך על ערוגות או פשוט לוקח שתילים הביתה; אזורי המגורים של הצעירים הנמצאים בלימודים או בצבא, ואת הגינון יש להמשיך ולטפח עד לקירות הבתים שלהם ממש; גן בית הקברות; הגן בפתח המרחצאות שלחוף ים המלח, ועוד ועוד.

כמה מצמחי הגן יש להם סיפורים מיוחדים.
העץ המבסס, אולי, יותר מכל את הדימוי הייחודי של הגן הוא עץ הבאובב. סיפורו מתחיל לפני כ ארבעים שנה, בעשור הראשון של היישוב על הגבעה. שלושה שתילים של באובב הובאו ממכון וולקני ונקלטו בחלקה הנמוך יותר של הגבעה, במקום בו מצוי כיום בית ההארחה של הקיבוץ. שניים מהם מפארים כיום את מרכזו של הגן בבית ההארחה, בעוד השלישי, אשר נאלץ להיעקר ממקומו ולנדוד בשל בניית בתיו של המלון, מצא את מקומו ליד חדר האוכל של חברי הקיבוץ, הוא אותו באובב שנזכר בתחילתו של סיפורנו כעץ ארוחת הבוקר של צוות הנוי. תחת אותו עץ פותח הווטרינר, המבקר בקיבוץ מדי כמה שבועות, את הבאסטה שלו, וכלבי הקיבוץ באים לראות מה נשמע ומה ננבח. אותו עץ שימש לפני שנים כמרכז לקונצרטים של תקליטים בערבי הקיץ (שמעתם פעם מוסיקה קלאסית בשכיבה על הדשא מתחת לבאובב תוך ליקוק גלידה?). הבאובב, אשר במכורתו האפריקאית צומח באזורים המקבלים שפע גשמים חלק מהשנה, אך עוברים גם תקופה של מספר חודשי יובש קיצוני, הסתגל בקלות לעין-גדי, בעלת האקלים החם כל השנה, עם המים המתוקים הניתנים לו בשפע, ואכן – לא תמצאו במקומות אחרים בישראל עצי באובב עליזים כל כך.

לאחר מספר ניסיונות כושלים של השרשה או הנבטה של באובב, בא האירוע הלא-מתוכנן: זרעי באובב שהושלכו על ערימת קומפוסט החליטו לנבוט בעצמם. זו היתה התחלה של מושבת עצי הבאובב של עין-גדי. כיום חיים בעין גדי כעשרים עצים, ועוד הגזע נטוי! העצים ממשיכים להפתיע – שורשיהם כבר הרימו מדרכות, כל עץ מראה מאפיינים אינדוידואליים של עונות שלכת או צורת פרי וצבע עלווה, ותוך מאה שנה אולי גם נדע לאיזה גודל הם עשויים להגיע אצלנו…
קבוצת עצים ממשפחת הברסריים התאקלמה יפה בעין-גדי. אלה עצים ושיחים שבארצות מוצאם (מזרח אפריקה ודרום מזרי חצי האי ערב) מפיקים מגזעיהם בושם וקטורת. מין אחד מזוהה כעץ המור; אחר – כנראה כלבונה, ורק חסר זיהויו של האפרסמון, שהיה, כידוע מגידוליה היוקרתיים של עין-גדי בימי קדם.

גן המצוי בחצרו של קיבוץ מתאפיין, בין השאר, בסיפורים הפרטיים שיש להם, לחברי הקיבוץ בקשר לצמחים מסוימים של הגן. ויעיד המספר, שהגיע לעין גדי בראשית שירותו הצבאי בנח"ל לשבוע-עבודה אחד בקיבוץ עין גדי, וזכה שיחול ט"ו בשבט באותו שבוע. אותו ט"ו בשבט של שנת 1964 ניטעה שדרת שתילי-עצים בכביש המוליך מחדר האוכל של אז אל שער הקיבוץ, זו שדרת עצי הטספסיה (ממשפחת החלמיתיים) המצלה על הכביש המפריד בין חדר האוכל המשרת כיום את בית ההארחה ובין בית הספר התיכון המקומי.
ט"ו בשבט היה, כל השנים, המועד בו ביצע צוות הנוי, בעזרתם הנלהבת של חברי הקיבוץ וילדיו, את תכניות ההרחבה של הגן, ובוודאי לכל חבר שנפשו קשורה בטבע ובנוף יש זיכרון של לפחות עץ אחד שאני נטעתי בט"ו בשבט עם הבן הבכור שלי, שהיה אז תינוק בשנת….
י. היה אחד מילדי הקיבוץ הראשונים, והוא היה שובב גדול. את המרץ שלו היה פורק על כל מה שנקרה על דרכו, וכשלא היה ילד שאפשר להחטיף לו פליק – הוא היה מכופף עצים. מי זוכר עוד את הגקרנדה שהוא כופף ליד ביתו לפני כשלושים שנה? הביטו בעץ כיום – גזעו נטוי עדיין בזווית מענינת!

גן הקקטוסים של זלמן, אתר תיירות בפני עצמו כיום, מצוי בסמוך לבית ההארחה, באזור שהיה שטח הפקר לפני שנים רבות. השטח – שטח גבעות, גולש אל הואדיות העמוקים שמתחת לקיבוץ, וכל תכנון עתידי לא היה עבורו אותן שנים. אלפי שעות של עבודת כפיים מסורה, חרוצה ועקשנית הקדיש זלמן לגבעות האלה, בהן בנה טרסות במו ידיו ושתל ערוגות צמחים, בוסתן פירות וגן קקטוסים המהווה אחד מהאוספים הגדולים בארץ. משטח שנועד לתחביב אישי צמח הגן והפך למרכיב מלהיב במיוחד בתכניות ביקוריהם של תיירים בקיבוץ עין-גדי. שם, בסיוע השקיה נדיבה במים הטובים שלנו, צמחו אותם קקטוסים עגולים הקרויים כס החותנת (אם החותנת שלך היא כמו באגדות, ולא כמו החותנת שלי – הושב אותה על הכס…) לממדי ענק. שם פורחות גם הפיטאיות הקוצניות ומפתחות פירות אדומים ומתוקים.

וישנה הפינה של תומר, אותה מרפסת טבעית הצופה מעל המצוק של נחל ערוגות, צמודה לגדר הקיבוץ, אשר טופחה כפינת ישיבה והתבודדות שלווה לזכרו של בן הקיבוץ אשר קיפח חייו בתאונת-עבודה במטע התמרים.

פינת החי הוותיקה והמטופחת עשתה גם היא היסטוריה בכמה תחומים. היא התחילה מתחת לכמה עצי צפצפת פרת, שהובאו מנחל ערוגות הסמוך, ואשר גדלו ונתנו צל לבעלי חיים ולילדי בית הספר היסודי אשר טיפלו בהם. עצי הצפצפה שימשו גם בית גידול לנמלים אורגות (ממש כמו בתוך הקניון של נחל ערוגות) ולכנימות החיות איתן, וכל הגדרות היו מכוסות בדבש שנטף מהעצים… מאוחר יותר הוחלפו הצפצפות בפיקוסים, שעד מהרה הגיעו לגודל כזה, שלמבקרים כיום נדמה שהם היו כאן עוד לפני דורות… פינת החי, בניהולה של כ. המסורה למקום לאורך שנים, הוכיחה את יתרונו של האקלים המיוחד שלנו בכמה הצלחות יפות בגידול קופים, תנינים מסוג זעיר ואף צבי-יבשה ענקיים שהטילו וגידלו צאצאים בריאים ויפים כמותם. מקצת תושבי פינת החי אינם מתחשבים בגדרות, והם יוצאים אל חצר הקיבוץ ומכריזים על קיומם בצווחות טווס או בפטפוטי תוכי.

הגן הירוק, העשיר בנקודות מים ובחרקים, מושך אליו גם את בעלי החיים מהסביבה הטבעית. בחורפים שחונים כמו זה של השנה, מגיעים עדרי היעלים הרעבים עד לגדר ואף פורצים דרכה וחודרים אל תוך החצר, לשמחת ליבם של התיירים בבית ההארחה ולמגינת ליבם של הגננים. שפני הסלע הם דיירי-הקבע החיים של בית הקברות (כשנערכת במקום אזכרה הם עושים טובה ועולים לתפוס מחסה בצמרות הפיקוסים או האשלים). שועלים מסתננים בלילות לחפש את מחייתם בתוך החצר. בחורף הומה המקום ממינים רבים של ציפורי שיר המעדיפות את הגן על הצמחיה הטבעית שבחוץ. בלילה ניתן לפגוש את עטלפי הפירות מרחפים בין העצים. הם המבקרים את פרחיו הלבנים של הבאובב למוץ את צופם, ותוך כך הם מסייעים בהפרייתם. והאורח הנכבד ביותר שהעז לא פעם לחדור אל תוך חצר הקיבוץ ולבקרנו בלילות הלא הוא הנמר. אחד נמצא לפני שנים רבות על מדרגות ביתה של חברת קיבוץ וותיקה במוצאי שבת, כשכולם הלכו לאסיפת-חברים. אחר נמלט בעור שיניו ממרפסת ביתו של חבר אחר, שאת כלבו הקטן חמד, מה שלא מצא חן ביותר בעיני בעל הכלב…

וכמו בעלי החיים – גם צמחי הבר של נאת המדבר חודרים ומגיעים אל תוך החצר ומתאקלמים בגן. פתילת המדבר, או בשמה העממי תפוח סדום נובטת בכל פינה. פה ושם ינכשו עובדי הגן את נבטיה כעשב רע, ובמקומות אחרים ישאירו אותה לצמוח לשיח ועד לממדי עץ תגיע. וכשמבשילים פירותיו של תפוח סדום ומתבקעים, מפיצה הרוח הקלה את הסבא-עופים, הם זרעי הצמח, לכל עבר, וסדרת נביטות חדשה תתחיל. אחד ממיני העצים החביבים ביותר בגן הוא עץ המורינגה, שפרחיו מפיצים ריח מתוק ועדין, וגזעיו הגדולים והאפורים צומחים במהירות ומפצים על הגזעים שנשברו ונפלו בסופות החורף. אחד ממיני הצמחים הנדירים ביותר של אזור ים המלח, הגרויה השעירה, ניצל לפני שנים מהכחדה כשמספר שתילים שלו נעקרו ממקומם בגבעה עליה הוקם קיבוץ מצפה שלם, והועברו לשכון לבטח בגן הנוי בעין-גדי. אשלים ינבטו בכל מקום בו תשאיר טפטפת מים מטפטפת ללא השגחה וללא יעד השקיה מכובד יותר. זכור ניסיונם הנאיבי של גנני הקיבוץ לפני שנים רבות לשתול עצי אורן ליד הגדר המקיפה את החצר (אותה גדר נעקרה מזמן עת הורחב שטח היישוב). מספר גשמי חורף קלים, שגרמו לתנועת מלחים בקרקע, הספיק לגרום להתנוונותם של שתילי האורן הרכים, שמלכתחילה לא התאימו לאקלים עין-גדי (לך תשתול קוקוס בפינלנד!). צבועים ושועלים תרמו את חלקם בכרסום טפטפות ההשקיה, המצאה חדישה של אותם ימים, ובתוך כל גומה צמח לו עד סופו של אותו חורף עץ אשל מפואר…

שעת לילה קיצית. כמה בני נעורים עוד מתפרפרים על אחת המדשאות, משמרים מבלי דעת את מסורות העבר החלוציות (מי צריך פאב כשבחוץ כל כך יפה?). שומר הלילה מפהק מול מסך הטלוויזיה בעמדת-השמירה שליד שערו הנעול של הקיבוץ. כמה חתולים מייבבים בתשוקה קולנית על ענפי המכנף שליד ביתי. ירח מלא נוסק באיטיות מעל הרי מואב ועוטף את מימיו הדוממים של ים המלח בצעיף נוצץ. בין הבתים נשמע רק רחש המזגנים המנסים, ללא לאות, לצנן את האוויר שבפנים הבתים. רחש הממטרות מעל המדשאות משתלב במשק כנפי העטלפים המרחפים מעל; ועוד רחש צעדים אנושי – קול צעדיו של הגנן, העובר מפינה לפינה ומשלים את תכנית ההשקיה של הגן, מפעיל ממטרות ופותח קווי טפטוף. מחר יאיר שחר חדש על הגן הקסום. יש מקום בעדן.