הספד בשם הקיבוץ: ארי הלב"ץ ז"ל 23/9/20
ארי הלב"ץ נולד בשנת 1938 בקרית חיים, שכונת הפועלים של חיפה.
כחניך תנועת "הנוער העובד" הגיע לעין גדי להגשמה, ב – 1957, עם גרעין "רעות", השני בסדר הגרעינים שהם המסד בהקמת הקיבוץ.
בשנת 1970 נישא לסנדרה, חברת בית העמק, וביחד הם בנו משפחה חמה לילדיהם גיתית, חגי ויפתח וכמובן לנכדים. זוג שחי חיים של ענווה וצניעות מתוך אמת פנימית ונאמנות באהבה גדולה לבית הקיבוצי.
יש חברים שקשה לך לחשוב על קיבוץ עין גדי בלעדיהם. ארי הוא אחד מאלה. כאילו (ולא רק כאילו) תמיד היה כאן, מאז ומעולם והוא חלק מהנוף וחלק מהשלם הזה: חסון, חזק, הולך לאט, אבל מגיע לכל מקום שצריך. נענה לכל בקשה, בטח בתחום שעסק בו – תחום המים.
בקי מאין כמוהו במקצועו, יודע בכל מקום, בכל בית איך בנויה המערכת, מה מתחבר למה, מאתר תקלות – וגם כועס על אלה שלא עשו כראוי את העבודה... ועכשיו עליו לתקן, כועס – אבל, תמיד מתקן ומחייך.
ויש גם חוש ההומור המיוחד שלו: אבחנות מדויקות מאד והערות מצחיקות, שיכולות לבוא רק ממנו. והחיוך, החיוך המבויש משהו ועיניים בהירות כל כך, גלויות, שרואות הכל – גם בלי דיבור. ***
בשנים האחרונות, אחרי פטירתה של סנדרה, השתלב ארי בפעילויות בבית הבאובב – וניכר היה שהוא נהנה ורואה במקום תמיכה כלשהי.
ארי – חבר יקר, אדם צנוע, ישר דרך, חרוץ, תוכו כברו, מבוני עין גדי, תרתי משמע, ומייסדיה.
לגיתית, חגי ויפתח וכל בני המשפחה – איתכם אנחנו באבלכם הכבד, משפחת עין גדי.
****
במעלה 6/68
ארי ה. נראה בימים האחרונים שזוף ומבסוט שאלו אותו איפה הוא עובד?
ארי: " היום התלמדתי על "הדי ניין" אבל מחר אני מלמד איך מכבסים. זה מה שטוב בקיבוץ: יום אחד אתה תלמיד, יום שני מורה!".
דְּבויְשֶה (דבורה סְלֶפּ-גוטמכר) - מקרית חיים ומגרעין "שדמות" בעין גדי:
לגיתית חגי יפתח,
למשפחת הלב"ץ הרחבה
לבית עין גדי
23.9.2020
הצטערתי לשמוע, שהחבר ארי הלב"ץ (הלויים בני צדוק) הלך אתמול לבית עולמו.
ארי, בנם של שולה ויהושע הלב"ץ, ואחיהם של רותי ונעמי, מקרית חיים (רחוב ז' 16). חבר גרעין "רעות", הגרעין השני שהתיישב בעין גדי בשנת תשי"ט, 1959.
בשנת 1970 נישא לסנדרה ויחד הביאו לעולם את גיתית, חגי ויפתח.
(אך סמלי הוא, שסנדרה נפטרה ב-24.9.2016)
ארי, לא היה מה"עסקנים", מ"אנשי המפתח". ארי היה איש מן השורה. ממשיך הדרך החלוצית מאז הגיע לעין גדי.
אעלה זכרון אחד: הפלטו - בראשית פיתוחו. רציתי לתעד את הגבעה הצחיחה בראשית יישובה. לא היתה לי מצלמה אז. פניתי לארי, שהיתה לו מצלמה והוא נענה ברצון. התחלנו באיזור המוסמס והמחסנים, צילומי רצף ותמונות בודדות וראיתי, שגם הוא "נדבק" בהתרגשות של "כיבוש השממה". אז גיליתי שלארי יש נשמה רגישה.
הכרתי את ארי, כפי שדמותו עולה לפנַי, כמי שלבו היה תמים, בעל חוש הומור, צחוקו היה צחוק של ילד, עם לב גדול וטוב. היתה בו אהבה שהקרינה על סביבותיה, באופטימיות, בנועם הליכות ובטוּב-לב. בכל מפגש שלנו בעין גדי, תמיד-תמיד היה ארי מקבל את פָּנַי בחיוך רחב, חיוך ביישני, ובסבר פנים יפות. כך גם אמשיך לזכור אותו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
ולכם, משפחת הלב"ץ הגרעינית, ומשפחת עין גדי - שלא תדעו עוד צער.
צר לי, שבשל הקורונה אלחץ ידיכם מרחוק.
איתכם תמיד, דבוישה
דברים שנשא הרצל סיני בהלוויה של ארי הלב"ץ ז"ל:
שוב אנו צועדים בדרך אל ההר ומביאים את חברנו ארי הלב"ץ בדרכו האחרונה, לצילו של ההר. והשורה הולכת וגדלה, גדלה מדי.
ארי נפרד מאיתנו בחטף, המחלה הממארת קטעה אותו במהירות ומנעה את הסבל והייסורים.
ארי איש יקר, חבר ילדות שלי, היה איש עבודה מסור בלב ובנפש. לעיתים היינו שואלים: לכל אדם יש תחליף, מי יחליף את ארי כשיצא לגמלאות – ואכן, לא קם לו מחליף. ארי וסנדרה הקימו משפחה לתפארת, שליוותה אותם במסירות ואהבה.
עתה אנו נפרדים מארי וטומנים את ארונך באדמת עין גדי, שכה אהבת. ינעמו לך רגבי אדמתה...
