עברו כבר חודש ושלושה שבועות מאז דיברנו בפעם האחרונה, שבה הבטחת לנו שירדימו אותך לצורך הבראה ואתה עוד תחזור.
הקורונה הארורה לקחה אותך , למרות ששמרנו עלייך מכל משמר.
הפרידה ממך באותו יום שישי , לפני חודש הייתה לראות אותך וללטף אותך דרך שני זוגות כפפות, מסכות וסינרים, כך שלא יכולנו אפילו להרגיש אותך.
לא כך תכננו את דרכנו.. רצינו לחגוג איתך 70 שנה.. עוד חתונות.. נכדים ונכדות וכמובן להזדקן ביחד.
העולם ומה שקורה בו גילגלו אותנו לסוף אחר ולא מתוכנן, לפחות בלב אני יודעת שלא סבלת, וזו נחמה גדולה.
אתה שנגעת בהרבה אנשים, משפחה וחברים תשאר בלבנו תמיד.
ואצלי.. בלב לעד.
דברים שכתבה האחות אריאלה:
לאחי הרצל האהוב והיקר!
לאחי הרצל הצבר שלנו, יפה התלתלים ובהיר העיניים, רק אתמול היית בעגלה, צנום ומחייך חיוך מבויש, תלתלי ראשך הארוכים מכסים כמעט את פניך!
כמה יפה וזך היית. רגליך הצנומות מונחות לפניך.
היית הבובה זהובת התלתלים והמתוקה שלנו. האח הקטן.
תפרנו לך בובות סמרטוטים וצעצועי משחק.
הלב לא תופס וממאן לחשוב שכך נעלמת לנו! לא הספקנו להיפרד או להחזיק את ידך ואת ראשך וללטפך.
הכאב כל כך קשה שאני לא יכולה לדבר עליך בלשון עבר.
בפברואר השנה הרגשתי געגועים אליך ובהחלטה מהירה נכנסתי למכונית ובאתי לקיבוץ לבקרך. היתה שיחה וקשר נהדר בינינו ושמחתי שהגעתי. חשבתי מתי נשוב ונתראה שוב, לאור המצב שנחת עלינו והסגרים למיניהם. לא העליתי בדעתי את הנורא מכל!
היינו קרובים זה לזו וזכרת לי את המחוות שעשיתי לך שאפילו אני, לא זכרתי. אם זה השאלת המכונית או אירוח לכבוד נישואיך ואחרים. ידעת להודות ולהעריך זאת. בכל שיחה ופגישה הצהרת על אהבתך אלי וזה חימם את ליבי. עד לא מזמן המשכנו להתכתב.
לא אשכח שכשהיית בגיל עשר, היינו רק אתה ואני לבד בבית, ופתאום בכית כי רגליך כואבות ואתה לא יכול לעמוד על הרגליים. הייתי ילדה צנומה ודקה כעלה. בהינף יד הרמתי אותך על גבי ורצתי אתך משכונת סן סימון ועד קרוב למושבה הגרמנית שם קיבל אותנו הרופא. חששתי שיסגרו את המרפאה ומיהרתי אתך. ניסיתי אפילו לשיר לך ולצחקק אתך על מנת להסב תשומת לבך מהכאבים, ושיתפת פעולה בדמעות. הגעתי מעולפת. וכשסיימנו עם הרופא שאיבחן דלקת פרקים קשה, שוב הרמתי אותך על גבי והלכנו הביתה.
במשך השנים הרביתי לבקרך בקיבוץ בעיקר בשנות רווקותך. זרועותיך פתוחות ולבך מחבק. טוב לבך והרצון לארח ולתת, מילים לא יתארו זאת. להגיע אליך לקיבוץ היתה חגיגה. והיופי של המקום ושלך נראו כמו הנוף האופטימלי ומלא אנרגיות טובות ובזכותך התפתחה אהבתי לים המלח והסביבה.
אהוב היית בכל מקום. חבריי אהבו וזוכרים אותך. כשהצגתי אותך כאחי הקטן, הם פערו עינים כאשר ניצבת בשיא גובהך והדרך! וכל מי שהכיר אותך נשבה בקסמך. לכולם עזרת. גם לשכנות הרחוקות מקטמון ו', כשהגיעו לחמי עין גדי ושאלו עליך.
והנה גדלת והפכת לאיש משפחה למופת. גידלת ארבע בנים לתפארת יחד עם אשתך הנהדרת ואשת חייל תיבדל לחיים, אסנת. ואף בן נוסף אימצת. הקפת את בניך בחיבוק חם, רחב ובאהבה. הם היו העולם שלך והם החזירו לך אהבה. עזרת לזולת ועד לא מזמן, הסעת חולים לקבלת טיפולים בבית חולים הדסה בירושלים וכיוצא באלה אף שכבר קשה היה לך לנהוג!
ועתה הלב ממאן ומסרב, והשכל לקבל שהלכת! לאחרונה לא יצאת מביתך והיציאה הראשונה היתה הרת גורל עבורך ועבורינו. הדמעות זולגות וכמה קשה לכתוב עליך בלשון עבר. ביום שישי ב' דר"ח אלול, כאשר הדלקתי נרות והתפללתי עבורך, כמה סימלי היה שלאחר מספר דקות הלכת לעולמך! לעולמים תהיה בליבי ואהבתי אליך תמיד, אחי הקטן! יהי זכרך ברוך ומנוחתך עדן! ברוך דיין האמת!
אחותך האוהבת והמתגעגעת, אריאלה
ובני אור, השולח לך את אהבתו וחיבוקיו בעולמך החדש שיאיר פניו אליך!
(תאריך פטירה: ב' דר"ח אלול תש"פ , 21 באוגוסט 2020).
דברים שכתב האח אלי עמיר: מעולם לא עלה בדעתי , גם לא בחלומותיי הגרועים ביותר שאספיד את הרצל "אחי הקטן".
הרצל נולד במעברת פרדס חנה כחדשיים אחרי שעלינו ארצה. אימא הייתה גאה מאד "בצבר שלי" וכך כולנו שמחנו בצבר יפה הבלורית והתואר עם העברית הישראלית ללא מבטא. כבר בימים הראשונים נודע לנו לצערנו שדבקה בו מגפת הפוליו שרבים רבים מבני דורו נדבקו בה. אימא שלי כיתתה רגליה בין רופאים ברחבי הארץ ובין בתי חולים עם תקווה שהלכה והתעמעמה למצוא מרפא למחלתו.
הוא גדל להיות תינוק ופעוט יפהפה ברמות על, עורו צח, עיניו בהירות, תלתליו בלונדיים. נסיך! אחיותיו שמרו עליו מכל משמר, כל יום אחר הצהרים רחצו אותו, הלבישו אותו בגדים יפים, הניחו אותו בעגלה קטנה שממנה ראה את הדרך ויצאו לטייל עמו בגאווה גדולה על הכביש כאילו טיילו בשאנס אליזה. כשעברה המשפחה לירושלים לקטמונים, למד עם ילדי השכונה שחלקם היו אלימים שלא אחת הכו אותו, אך הרצל לא ויתר ותוך זמן קצר למד להגן על עצמו בכוחותיו שלו. בנעוריו התחנך בחוות הנוער הציוני, ואחר כך בקיבוץ גניגר בחברת נוער וטעם את טעם החיים בקיבוץ.
כשהגיע זמנו להתגייס חשש שהפוליו יפריע לי ואמר לי " אני רוצה להיות חייל. אני חייב". דברתי עם שדיברתי וראש אכ"א אותו זמן נתן הוראה לגייס אותו. לאושרו של הרצל לא היה גבול כשלבש את מדי צ.ה.ל . הוא הצטרף לגרעין שיצא לקיבוץ עין גדי. באותה תקופה הכיר את אסנת ונקשרה ביניהם אהבה ורעות עמוקים שנמשכה עד יומו האחרון. הם גדלו ארבעה בנים לתפארת, אנשים עובדים, צנועים, תורמים בכל מקום ומסורים למשפחתם ולעמם. בניו היו גאוותו ואושרו והוא השקיע בהם את כל יכולותיו.
עד מהרה הפך הרצל לאדם פופולארי ואהוב, חיוכו הטוב שלא מש משפתיו, יחסיו הטובים עם אנשים, חוש ההומור שלו והקלילות שלו, קנו לו חברים ומכרים רבים. הצעירים מבני שבטנו אהבו לבוא להרצל שבעין גדי וחזרו אסירי תודה על יחסו החם והאוהב ועל האירוח הנפלא שזכו לו בזכות הרצל ואסנת.
כל חייו של הרצל היו מאבק מתמשך, הוא גבר על מגבלות ומחלות וקשיים רבים, הפעם הייתה לו הרגשה רעה. הוא טלפן לי פעמיים בזו אחר זו כשעה לפני שאושפז כמו לבו אמר לו שהפעם לא יצליח. הוא נאבק בכל כוחותיו במשך כשלושה שבועות עד שמגפה גברה עליו.
חייו של הרצל , אחי אהובי, החלו במגפת הפוליו ונקטעו במגפת הקורונה.
אהבנו אותו אהבת נפש, היינו גאים באח הקיבוצניק שלנו, פניו היו שוחקים וגבו שוחק, היה לו סבר פנים נפלא והוא הקדיש תשומת לב לכל אדם. מותו הכה בנו , אחיו ואחיותיו, אסנת רעייתו המסורה והנאמנה, בניו הנפלאים וכל מכריו, מעשיו הטובים ואישיותו המלבבת לא יישכחו .
הרצל אחי האהוב והיקר , יהי זכרך ברוך, נצור לטובה בלבבות של כולנו.
