אפיק
עלעל קבוצת עין-גדי מס' 287
י"ח בטבת תשכ"ט 10/1/1969
עין גדי 13 שנים
בחג יום העליה
במלאת י"ג שנים לקיומה, עין גדי היום היא קבוצה בעלת יציבותחברתית ונושאת עצמה מבחינה כלכלית. מטרתנו עתה- להרבות את מספר החברים ולהרחיב את היריעה המשקית, ככל שמתאפשר לנו מתנופת הבנין ומפריצת הדרך עד ירושלים.
דרך רבה עשינו עד הלום. בגיל בר מצוה נראית לנו תקופת המגורים "למטה", בנקודה הישנה, רחוקה כימי "מייבשי הביצות". ניתן לנו היום לשחזר לעצמנו מעט את ימי הצפיה לקראת כביש עין גדי-סדום...
נזכור ביום זה את חברינו וידידינו שנפלו במערכות ישראל.
את מלוא תשומת לבנו נקדיש לדור ההמשך שלנו, לריבויו ולחינוכו. וכמצוות כל איש במדינתנו היקרה, הבה נוליד ילדים רבים, ויהיו לנו מקור של שמחה ויציבות לאורך ימים!
יואב [גבעתי]
אנחנו במספרים
91 חברים
שדמות 19
רעות 11
ערבה 10
צורים 18
ערוגות 8
סער 2
משקים 15
שונים 8
49 זמניים קבועים
סער 24
צוקים 2
משקים 8
שונים 15
51 רווקים
חברים 18
זמניים 33
46 משפחות
חברים 40
זמניים 6
86 ילדים
ילדי משק 76
ילדי חוץ 6
ילדי אכסניה 4
תעסוקה חברים ז. קבועים סה"כ
חקלאים 18 21 39
כלליות ומפעלים 23 8 31
שרותים 33 16 49
לומדים 8 2 10
תנועה 3 1 4
שונים 6 1 7
בסיכום 91 49 140
סה"כ 226 נפשות
ברגע של חשבון הנפש
קטעים מדברי חברים בסימפוזיון
שנערך לקראת חג ה-13
דודו שליטא:
אני חושב שבמסגרת שיחה זו אנו צריכים לנסות לבחון עד כמה שאפשר את דמותה של עין גדי, כחברת אנשים צעירים שבחרו להקים דווקא במקום זה את ביתם, לגדל את ילדיהם ולקשור את מאוויהם ושאיפותיהם בהצלחת מקום זה. ברור שדמות זו מושפעת מגורמים שונים ומשונים: גורמים חברתיים של הרכב האוכלוסיה, דמות האנשים כפרטים והצטרפותם לחברה, עיסוקיהם, נטיותיהם וכ'ו. כמו כן קיימים גורמים משקיים שמושפעים מהגורמים החברתיים ובה במידה משפיעים עליהם, ואף לעיתים קובעים אותם. אנו צריכים כאן לדעתי לנסות להבין היכן אנו עומדים כיום ולאן אנו הולכים מבחינות אלה, לאן נושבות הרוחות ובאיזה עוצמה.
שפטל: [דני שחף]
הבעיה היסודית של עין גדי היא שזו חברה קטנה. בנקודה זו יש להבחין בין הסיבות שגורמות לאנשים שנמצאים כאן להשאר בקיבוץ, לבין אותו חלק מאותן סיבות שבכוחנו או באפשרויותינו לשלוט עליו או לכוון אותו ולגרום לכך שיותר אנשים ישארו כאן. אני יוצא מתוך הנחה פשטנית, שאדם נשאר בקיבוץ אם טוב לו. "טוב" לאדם זה אישי לגבי כל אחד. המלה "טוב" מורכבת מכמה אלמנטים עיקריים: בעיות אישיות של האדם הנובעות מאישיותו, בעיות עבודה, חיי חברה, חיים תרבותיים ומערכת קשרים אישיים. אני מניח שאלה הם הגורמים, שבגללם אנשים חיים או לא חיים במקום מסויים.
לנושא של עבודה יש כאן משקל די נכבד. לא צריך לשכוח שאדם, גם בעיר וגם בקיבוץ, מקדיש חלק ניכר מזמנו לנושא העבודה. ובעין גדי הבעיה היא בעית גיוון הענפים. אני רואה בבעית הענפים אצלנו אחת הבעיות הרציניות של המשק. במדה שיתר השטחים אינם ברמה גבוהה באופן בולט, נשוא העבודה מהווה אז משקל כבד במערכת החלטותיו היום יומיות והעתידיות של האדם. בשטח זה קיים אצלנו מעגל קסמים. כל זמן שאנו חברה קטנה, והענפים הקיימים במשק אינם מאויישים בצורה הרצויה, קשה לנו לגשת לפתוח ענפים חדשים. חוסר גיוון בענפים הקיימים הוא בעוכרנו לגבי קליטת אנשים במקום זה. וברגע שחברים פורצים מסגרות קיימות ועוברים לענפים שלא כל כך מקובלים (עדיין לא מקובלים, או שקיומם מהווה איזה שהוא שינוי, שלחברים דרושה תקופת זמן לעכל אותו), מתעוררות הבעיות החברתיות. הבעיה של השתלבות באזור או אי השתלבות, מלבד האספקטים של מדיניות המשק כלפי האזור, נובעת מהשאלה אם חברים מוצאים מקומם כאן בבית.
זאביק [רוזנבוים]:
אם אני חושב על אנשים שהי כאן ועזבו, אני לא זוכר הרבה מקרים, שאנשים עזבו בגלל עבודה. אבל אני מסכים שעבודה בקיבוץ בכלל ובעין גדי בפרט מהווה בעיה, בעיקר בגלל שלאנשים יש פוטנציאל לעסוק בדברים גדולים וחשובים. בטענות שהשמעתי בזמן האחרון לא טענתי נגד סוגי עבודה בקיבוץ. לגבי הטענה העיקרית היא לא במה עוסקים, ולא אכפת לי שיעסקו כאן בדברים הכי משונים בעולם, אבל לעבודה בקיבוץ צריך להיות אופי מסוים. פעם היו כללים מאד חמורים לגבי עבודה עצמית וערך עודף- כללים שלהלכה בעין גדי עדיין קיימים. אני חושב שצריך להתיחס לדברים מבחינה מהותית ולא דוגמטית. למשל: ברגע שאתה מקים ענף חוץ, שכולו מבוסס על עבודה שכירה, ואנשי המשק הם רק המנהלים בו- זה בעיני פסול. לעומת זאת אם יש לך ענף שעובדים בו תיירים, זמניים וחברים, אבל כל העובדים ממרכז הענף עד אחרון התיירים עוסקים באותן העבודות, אז זה מבחינה מהותית בעיני יותר קיבוצי. עכשיו, בקשר לעיסוקים עצמם. יש ויכוח אם בעין גדי יש די גיוון בענפים. אבל באותם דברים שעכשיו מנסים להגיד, שיש בהם אפשרות לגוון, איני רואה גיוון ומשיכה. אני לא מצליח להבין מה כל כך מושך בנושא הארוח, שרוצים לפתח כעת. אני יודע שישנם הרבה משקים בארץ שמחפשים מה לעשות, מקימים מפעלים וכל מיני דברים. הם מאד מוגבלים באפשרויות התפתחות יחסית למה שיש לפנינו. אנחנו צריכים להשלים עם העובדה שעוד אנשים ירוויחו כסף באזור, ולברור מה מתאים לנו ומהתואם את הרכב האנשים כאן, ואת הרכב האנשים שאנו רוצים שיבואו לכאן.
בניס:
אני רוצה קצת לחזק את הדברים של זאביק. נראה לי שבחקלאות אנחנו מוגבלים. אני לא חושב שאפשר להגדיל פה את ענפי החקלאות ואפילו את הקיימים. הבעיה היא כמה אנשים אתה יכול להחזיק בצוות של ענף שיהיה להם סיפוק, ושירגישו הרגשה דמוקרטית. אם נגדיל את גן הירק נצטרך יותר תיירים לקטיף. בשביל זה לא נצטרך להגדיל את הצוות. הצוות הקיים מסוגל להחזיק שטח כפול. בעיה העומדת במערומיה ובמלוא חריפותה האם אנו צריכים לשלם כל השנים את המחיר של עבודה עצמית ולהשאר קטנים ועלובים. אני חושב שזאת היא אחת משאלות המפתח, ולי אישית אין עדיין מסקנות סופיות בעניין. העובדה היא שהיום פועל יותר בטוח מעצמאי. כל המוסכמות בתחום זה, אבד עליהן הכלח. שוה לבדוק את הענין הזה. בחקלאות אפשר למצוא הרבה מקומות עבודה מענינים ומכניסים. איני יודע אם לא כדאי לעבור על המגבלה של עבודה שכירה כמו במפעל האירוח וב"תמר ציוד כבד".
זאביק:
באופן מוחלט מרגע שעין גדי קמה היא לא התבססה על עבודה עצמית. אבל לגבי, ואולי גם לגבי האחרים, העבודה היא כעין ערך. פעם הרגשת שאנשים באים לעזור לך. לאט לאט הענין הופך שאנשים באים לעבוד במקומך. ואם יפרצו את הסכרים, את איסור העבודה השכירה, אז בכלל אנשים בעין גדי כמעט שלא יעבדו.
שפטל:
הבעיות הכלכליות של עין גדי אינן בעיות של מצב רע או טוב בשנה מסויימת. הבעיה היא של מקורות הכנסה נוספים. מקורות הכנסה משמעותם שתי אפשרויות: האחת- העמקת הענפים הקיימים בעזרת ידע, הון וכו'. אנו מנסים להתגבר על מגבלות קיימות, וביחד עם זאת אנו צריכים להיות בפעילות מתמדת למציאת ענפים. השניה- להפנות את הזרקור לתחומים שאולי לא נגעו בהם עד כה, ויחד עם זאת לבדוק גם ענפים שעסקנו בהם אי פעם. לאור נסיבות משתנות, יכול להיות שדברים שלא היו טובים לפני עשרים שנה טובים היום. פעם, לדוגמא, לא היה טוב ליצא. היום טוב ליצא. ודברים אלה נכונים לגבי ענפים חקלאיים ולא חקלאיים כאחד. יחד עם זאת צריך לזכור תמיד, שעלינו לנצל עד תום את יתרונותינו היחסיים, בין בחקלאות ובין בענפים לא חקלאיים, וכאן המקום לקשור את הקצוות.
כיוון שאני רואה בבעית תוספת חברים את אחת מבעיות המפתח של חיינו בעין גדי בשנים הבאות, מבחינה משקית וחברתית כאחד עלינו לתת את הדעת על מציאת ענפים שיהיה בהם משום תוספת מקורות הכנסה ריווחיים, ויהיה בהם אתגר וכר נרחב ומגוון לקליטת חברים חדשים, מכל אפשרויות הקליטה שאפשר להגיע אליהן. זאת כמובן לא על חשבון ענפים קיימים, שהינם ריווחיים, וחברים מעונינים בהם.
דודו שליטא:
נדמה לי שההתפתחות הטבעית של הסימפוזיון זוטא שלנו מעידה על סימפטומים האופיניים לצורת חיינו בעין גדי. אם שמתם לב, עבר עיקר משקל הדברים לניתוח משקי-כלכלי של חיינו. אנו תמיד נוטים להטיל משקל יתר לבעיות הכלכליות (עם כל כובד המשקל של הנושא). אנסה להביא את הדברים לצורה קיצונית, על מנת שיוכלו להוות משקל למה שנאמר עד כה בתחומי הכלכלה והמשק. האתגר של עין גדי הוא להקים כאן חברה, ופרוש הדבר יחידה שלמה במידת האפשר, יחידה האוכלת מיגיע כפיה, מחנכת בניה ברוחה ומקיימת כאן אוירה נוחה ומעודדת ליצירה תרבותית השואפת קדימה. נדמה לי שבמשך שנות קיומה של עין גדי עד היום נוצר פער גדול בין ההתפתחות המשקית לבין ההתפתחות החברתית תרבותית. החיים המשקיים מנוהלים בצורה מתקדמת, שאינה נמדדת רק בתוצאות אלא בעיקר בגישה. יש התקדמות בלתי פוסקת, שימוש באמצעי תכנון המודרניים ביותר, חיפושים מתמידים ושכלולים רבים. לעומת זאת נשאר רוב הטיפול בעניני חברה ותרבות ברמה של תנועת נוער- במובן החובבני של הביטוי. כמובן שאין אפשרות להשתמש במחשבים אלקטרוניים לתכנון חיי החברה והתרבות (חוץ מעניין השידוכים אולי), אך קיימות אפשרויות רבות ושונות לעקוב אחר תהליכים חברתיים בצורה יותר מקצועית. יש אפשרויות לנסות להבין בעיות חברתיות מסויימות בעזרת אנשים שמקצועם בכך. אורח המחשבה ה"כלכליסטי" של עין גדי מתבטא בדעות המושמעות עד היום., שלימודים לטובת המשק עדיפים על לימודים לצרכי הפרט. אך מהי בדיוק טובת המשק? האם אגרונום שני או שלישי עדיף על משורר או צייר או סוציולוג? נכון שנשלחו לומדים גם במקצועות בלתי משקיים לחלוטין, אך אלה לא מתוך הכרה עמוקה של המשק, שאלה לימודים לטובת הקבוצה, אלא שזה תעד להשאיר את החבר המסויים במסגרתנו ולא חגרום לו לעזוב. וכן הדבר לגבי השקעות בציוד: אני משוכנע שפסנתר חשוב לעין גדי יותר מטרקטור, למרות שהפסנתר לא מכניס אגורה אחת בשנה, ולמרות שאי אפשר לרתום לו מתקן חצילים. אך תמיד זורקים חול בעיניים ע"י נימוקים כלכליים כביכול, ששיכים למיתוס הגדול שנרקם אצלנו לגבי חיי כלכלה וריוחיות. ואם לתת דוגמאות נוספות, הרי מספיק שנראה שהיום אין עוד בית תרבות ראוי לשמו, מוסד חשוב יותר לדעתי מחדר אוכל חדש או מבנה למחסן כלבו ודברים אחרים. בעין גדי יש למקום כזה חשיבות עליונה. או קחו לדוגמא את צורת ה"מועדון לחבר", הספריה שלא זכתה למשכן נאות יותר ומספר הספרים הנמוך (אם לקחת בחשבון שעל ספריה כזאת להשלים פער עצום של ספרים שחסרים בה). תראו את ה"אפיק", העלון הרשמי של עין גדי, במת הביטוי בכתב היחידה במשק. מיום שאני בעין גדי, להוציא תקופות לא ארוכות, נערך העלון תמיד ע"י אנשים זמניים שהסכימו לטפל זמנית בנושא חשוב זה ועזבו אותו עם התקבלם לחברות או לא הרבה לאחר מכן. למה שלא יעסוק בזה אדם בעל השכלה בתחומים קרובים לכך ויביא את העלון לדרגת ביטוי, צורה ותוכן עמוקים? לפחות שנראה את חשיבות הדבר ונכשיר אנשים לכך- אפילו לפני כלכלן נוסף. כל מה שאני אומר הינו בלתי ניתן להוכחה עובדתית או מספרית. אי אפשר לעשות חשבונות מה באמת התרומה של חיי תרבות וחברה לקיבוץ מבודד כשלנו, אך אולי נהרהר בכך, כשנחשוב על עשרות ומאות בני הנוער הנפלאים שעברו אצלנו, ואולי חלק מהם חיפש גם חיי חברה ערים ופעילים יותר.
בניס:
זאת בדיוק הבעיה. מהו שביל הזהב בין מה שקורה לבין מה שדודו אומר. כי אני מתאר לי שהיית "מבסוט" אם חמישים אחוז ממה שאתה רוצה היה יוצא לפועל. כדי שיהיה קצת טוב על הלב, רצוי לדעת שהיתרון של עין גדי שהיא יכולה להתאים עצמה בגמישות גדולה לתיקון משברים כלכליים. יש לה אפשרויות יצור, שהיא יכולה לאזן את קופתה די טוב. ושוב אחזור לדבריו של דודו. אתה נסית להציג את עין גדי בתור מוסד "משקי". זאת איננה מציאות נכונה. בשנים האחרונות צעדנו צעד עצום דוקא בנושאים החברתיים. שליחת שמונה לומדים כל שנה זה היה אקט חברתי ביסודו. היו עוד שינויים. נכנס מזכיר במשרה שלמה, מרכזי ועדת תרבות וחינוך מכהנים בחצי משרה. נזכור שאנשים הלומדים ונעדרים מהמשק חסרים מבחינה כלכלית וחברתית. כל אחד שלומד פירושו פחות שלושים אלף לירות בשנה. הלומדים אינם פעילים בועדות ובשטח התרבות, כך שהמחיר הוא די יקר. אם יהיו לנו די אנשים לעבודה, אין לי ספק שיוכלו להקצות משאבים לתרבות.
שפטל [דני שחף]:
אני חושב שדבר ראשון, בכל מצב ובכל דרך צריך לשמור שהמצב הכלכלי לא יתערער. ויש דוגמאות טובות ממשקים שעמדו על סף פירוק. התנועה הצליחה לשקם משקים שעמדו על בסיס כלכלי איתן. כשיש בסיס כלכלי סביר אפשר להפנות משאבים, הן בכסף והן בעבודה, לערוצים אחרים! ולכן הדרך שבה הלכנו- פתוח ובסוס הנושא הכלכלי והפנית משאבים בשנים האחרונות לנושאי תרבות וחברה- נראית לי כנכונה. במידה וחברים מרגישים וירגישו "מחסור" בשטח חיי החברה והתרבות ויפעילו לחצים במסגרת הגיונית כמובן ויהיו מוכנים להקדיש לנושאים אלה מאמץ, כשפה שקדישו לנושאים הכלכליים, יעלה גם תחום זה על דרך המלך. ולכן אני חושב שגם בתחום זה המפתח הוא גודלך החברה, כמות החברים וההרכב האנושי. הרכב אנושי מגוון יותר יתרום גם לפתוח התחום של חיי חברה ותרבות. לכן בשנים הקרובות אנו צריכים להפנות ממיטב כוחנו ומרצנו לקליטת אנשים באופנים שונים ומגוונים.
עמוס [גנור]:
באשר לטענות דודו, כאילו אצלנו במשק נדחקות בעיות התרבות והחברה למקום אחרון בסולם העדיפויות, דומני שאין זה מדויק. בעיות חברתיות נדונות ונלקחות בחשבון בכל דיון ובכל פורום. אני סבור שעד כמה שהדבר תלוי במוסדות הקבוצה, אז תמיד הובאו הנושאים החברתיים בחשבון, ונדמה לי שאפילו בסדי עדיפויות גבוהים. אם היתה הזנחה בנושאי תרבות וחברה, אזי נבעה התקלה לא מאי מתן ימי עבודה לעורך העלון או למרכז ועדת תרבות, אלא מאי מציאת "משוגע לדבר", שיסכים ליטול את הענין על שכמו. באשר להצעת זאביק לבדוק לעצמנו את בסיבות לעזיבה, שהיתה מנת חלקנו שמשך כל שנות ישיבתנו בעין גדי, אינני מעונין לבדוק או לעסוק בסיבות השונות לעזיבה. אותי הרבה יותר מענינות הסיבות מדוע ישארו ונשארים כאן חברים. החברות שלנו בעין גדי מורכבת משני מישורים שונים, המתחברים ביניהם בנקודה אחת בלבד: א. מדוע אנחנו בקבוץ? ב. מדוע אנחנו בעין גדי?
א. מערכת הסיבות להיותנו חברי קבוץ היא מורכבת, ואינני נכנס כרגע לנתוח
מערכת זאת. אולם ללא ספק ישנו תהליך מסוים התנועה הקבוצית, כאשר האדם הוא הגורם הקובע ולא הקולקטיב בתור שכזה. חבר קבוץ אינו אחד חלקי מאה של גוף מסוים, אלא הקבוץ מורכב ממאה חברים, ויש הבדל מהותי בין השניים. יש חברים הרואים את עיקר תפקידם של המוסדות בשמירה על החבר שלא יחרוג וש"יפעל לפי התקנון" בתחומי חיים שונים, לעומת חברים אחרים הסבורים שאם יש מאה רצונות שונים הרי שיש לעשות הכל כדי שהרצונות האלה יתמלאו. להבדלי גישות אלה יש השלכות בכל תחומי החיים, וההרגשה הטובה של החבר נקבעת אם בעל תפקיד רואה פניתו במקרה זה או אחר אך ורק במסגרת הכללית או בגמישות המתיחסת למקרה הקונקרטי.
התשובה לשאלה מדוע אנחנו בעין גדי טמונה באתגר המיוחד שהיה במקום זה ושעודנו קיים. האפשרויות הגלומות באזור שהוא ריק יחסית ושאנו מסוגלים להשפיע באופן מכריע על כיווני הפיתוח שלו, האמביציה של כל אחד מאתנו לעשות יש מאין והכח לראות את תוצאות המאמץ, נותנים לחבר עין גדי את הכח להמשיך. אולם ברור שלא נוכל ליצור הרגשה כזאת בקרב החברים אם נגביל את היקף הפיתוח ואת מקומות העבודה שחברים יכולים להיקלט בהם. נראה לי שהרחבת הענפים ועמם אפשרויות לחברים רבים להתמחות במלאכות שונות, תשאיר בקרבנו חברים רבים מבין הגרעינים החולפים על פנינו.
דודו ש.
אני רוצה להעלות עוד נקודה, אשר מדאיגה אותי לא מעט, והיא ענין ההמשכיות של הדור השני בקבוץ שלנו. היום, כשכולנו צוציקים בדרגות שונות, הענין נראה לנו די רחוק. אנו לא מיחסים חשיבות רבה לנושא, אבל נסיון הקבוצים הותיקים מוכיח שזאת אחת הבעיות הגורליות לגבי עתיד הקיום של חברה קיבוצית. אני תוהה לפעמים איזה מין קיבוצניקים קטנים אנו מגדלים, האם בנינו ובנותינו יגדלו תוך קשר ואהבה לביתם, או שיראו בו צינוק מעיק, שבהזדמנות הראשונה של מפגש עם העולם החיצון משתכרים לגמרי ופורחים לכל עבר. אני חושב שמלמד ההשכלה שאנו נותנים להם (ובצורה טובה לדעתי) אנו חייבם לקשרם למקום בקשר של אהבה, הבנה ורצון לחיות כאן., למרות דברים מסוימים שיחסרו להם וחסרים כיום לנו, בגלל מצבה של עין גדי.
"אפיק":
השתרענו לסימפוזיון זה על פני מרחב ניכר של תחומי חיינו. מרשים ומאלף היה לשמוע התבטאות פשוטה ובוטה של כל אותם דברים שהם תמצית חיי הקבוצה והמשק. מתך הכרת המציאות כאן בעבר הלא רחוק ובהווה, ניתן לאמר שעל אף שלות חיי קבוץ, אנו נמצאים בתוך תוכה של מהפכה בחשיבה ובתפיסה.
והשברים שנאמרו כאן היום הריהם בסיס איתן לדיון נרחב ומעמיק בנושא "פני עין גדי לאן?". ואן הגיע הזמן לדיון זה, כי יום בר המצוה היום, מלאו שלוש עשרה שנה, ויש סוברים כי זהו גיל ההתבגרות.
דפים בלים מזוקן
דפדוף בארכיון... במכתבים של אז... ובפרוטוקולים ישנים...
כמה מוזר... רק אתמול... וכמה מזמן...
עוד מעט ניתפס לנוסטלגיה בנוסח "כשאנו באנו", כמעט כמו אנשי דגניה המספרים על פתיחת התלם הראשון בעמק הירדן מזרחה.
י"ג שנות קבוץ ושלש שנות האחזות- והמכתבים דוברים בעד עצמם...
קרא, ודע מאין באת...
ראשית הפרי
לכ' המזכירות יוני 10956
קב' עין גדי.
ח.י.
הננו להודיעכם כי החבר שברצונו לקבל אצלנו הכשרה בגידול עגבניות, יוכל להתחיל בעבודתו ביום 18/6.
בברכת חברים
מצובה.
מפלגת פועלי ארץ ישראל מאי 1956
ח.נ.
מאחר שעין גדי הפכה הודות להתישבותכם במקום לישוב קבע, מן הראוי שבין יתר אושיות הישוב תיזכר גם מפלגת פועלי ארץ ישראל. על כן אבקשכם לקבוע ועדה זמנית בת שלושה לטפול בעניני המפלגה במקום.
בברכת חברים
א. ב. מזכיר מלוז הנגב
"העבודה היא כל חיינו"
(מתוך פרוטוקול האספה 1956)
זוהר: יש לי דברים קשורים אישית בענין סדרן העבודה וסדרים במשק. יצחק שלח אותי לחפור בור, והיו חלוקי דעות. ועדת משק הצדיקו אותו. למחרת מילאו את הבור מים ואי אפשר היה לעבוד, והוא שלח אותי לעבוד במקום אחר. היה שם גל של אבנים, וזה לקח חצי יום, וזה בזבוז ימי עבודה, היות שיש פה שונדה ועוד כמה שחושבים שבשבילו האזנים והעינים שלי נהיו סתומות. באותו יום הלכנו לעבוד (גם אני עבדתי אחה"צ) ועבדנו שעה וחצי וברחנו. צדקנו בהחלט. שלמה לא יכול לעבוד אחה"צ. הוא לא הלך לעבוד, כי ההגיון שלו בריא. לא צריך לעבוד כאן אחה"צ.
עוד כוחנו במותנינו
בין שפע הברכות לחג העשור (בתשכ"ו) נמצא גם המברק:
מיטב ברכותינו, הגבירו חייל.
קרן הפנסיה.
הבט אחורה בתקוה.
מסמך מימי ההאחזות.
שלום לך.
מנהל ענף המטעים של משרד החקלאות בקשני לברר בעין גדי אם ישנן אצלכם הסתכלויות על עצי תמר מאובנים. בספר של טריסטרן על צמחי המקרא כתוב שבתוך האדמה נמצא כמויות ניכרות של עלי תמר מאובנים ואפילו "עצים שלמים מאובנים במקומם".
בכבוד רב
ד"ר חן א. מעבדה להשבחת צמחי מטע וגן.
דאגה לדגה פברואר 1955
מדינת ישראל
משרד החקלאות
הנדון: הקמת בריכות דגים
... דגי ים לא תוכלו לגדל בגלל המליחות הקטנה מדי במים שלכם.
רצוי לדעת אם בסביבתכם מצויים איזה שהם מקוי מים (מעיינות, נחלים), דגים שמגיעים לגודל מסחרי; והאם אפשר היה לקבל דגים בסביבתכם (אם מצויים כאלה), משומרים בפורמלין.
בברכה
ד"ר א.י.
הסתדרות השומר הצעיר בישראל
ההנהגה הראשית
תל אביב 3/4/57
אל מזכירות הקבוצה עין גדי
ח.י.
הרינו להודיעכם בתשובה למכתבכם, כי ניתנה הוראה לכל מרכזי הטיולים אשר יעברו דרככם להתגיס לסקול שעה אחת בזמן שהייתם בעין גדי. המדובר הוא, כידוע, בששה ראשים, אשר כל אחד מקיף 200 מטיילים.
בואו בדברים עם ראשי טיולים בזמן שהייתם אצלכם לתכנון הדבר.
בברכת חברים
מחלקת טיולים
בלבול ביצים
מדינת ישראל, משרד החקלאות
המחלקה לבעלי חיים.
מר ש. מדריך חקלאי
האחזות עין גדי.
הנדון: רשיון לתרנגולות בעין גדי.
דרכי השיקול של בני האדם שונים, לפיכך גם ההצעה שונה. לפי שבררתי על המצב בעין גדי, נראה לי שהחשוב ביותר לנצל את שיירי המזון ולהפיק מהם את התועלת המקסימלית. לכך אין טוב מברוזים, ברוזים ליצור בשר. גם הבשר הוא מזון חלבוני, ולאו דוקא הביצה. בשביל הברוזים לא יצטרכו להביא מספוא נוסף, כמו בשביל תרנגולות להטלת ביצים. ננצל וניצר מזה שיש במקום, בזה לא יכולה להיות תקלה. אבל אם פעם יאחרו להביא ממרחקים קמח דגים או סובין או כוספות להזנת התרנגולות, לא תהיה נחת מהן.
לכן נראה לי שברוזים הם הבעל חיים המתאים ביותר לנצל את שיירי המזון ליצור מזון בעין גדי.
בברכה
ד.א. מנהל המדור לעופות
בשם הכושר
מרץ 1957
לכ' מזכירות עין גדי.
לפני כמה ימים נתקלתי בעתון "דבר" במאמר הדן בנקודת התישבותכם והקורא אל הנוער לבוא ולהתישב במקום. החלטתי לפנות אליכם בשאלה ובקשה להתקבל להאחזותכם-קבוצתכם.
בכל הקשור לעבודה אני סביר שכנער תלמיד בי"ס חקלאי ומי שגר בעבר באורים, אני יכול לעסוק בכל עבודה חקלאית שהיא. על כושרי הגופני (על אף שלא נבדקתי במסגרת הצבא כי אם במסגרת קורס סיירי גדנ"ע) אני יודע שהוא כ.ק. 1.
בתקוה לתשובה מהירה וחיובית
י.ה. קרית יובל, ירושלים
חברה מזרחית לצלומים בשביל העתונות
א. קלוגר יולי 1956
לכבוד מזכירות עין גדי.
חברים יקרים!
קבלתי הזמנה לצלם מקומות תנ"כיים סמוך לעין גדי. טקסי נהג לא רוצה לנסוע לשם. אין לי תחבורה אחרת (אנו: צלם ד. קלוגר- אנוכי, צלם גרוס ובוגר האוניברסיטה העברית). ואני פונה לחברי עין גדי בבקשה כדלקמן:
א. אנו מוכנים לצלם בנקודה שלכם הכל מה שנחוץ לכם מבחינה לוקלית בחינם אין כסף עבור תחבורה בטנדר או בסטיישן קר או אולי בסירה מים המלח (מבאר שבע או ממפעלי ים המלח).
ב. אם אין לכם צורך בתצלומים, אני אשלם עבור כל ההוצאות בקשר עם התחבורה ומבקשים להסביר לנו כמה זה יעלה לי.
אהיה לכם אסיר תודה אם אקבל את תשובתכם בימים הקרובים ביותר.
רוב תודות מראש!
בכבוד רב
צ. קלוגר
החברה מה היא אומרת
כיצד מסתכלות החברות בקבוצה על מקומות עבודתן, על הפעילות החברתית והמשקית ועל נושאי החינוך? האם יש להן גישה שונה מאשר לחברים?
השתלבות החברות בחיי עין גדי היא נושא עליו רצינו לעמוד.
שאלות שהצגנו לארבע חברות: טוסיה, דניאלה, חניתה ק. ושושו.
"אפיק" שואל, החברה משיבה:
האם נראה לך שיש די גיוון במקומות העבודה לחברות?
טוסיה [סופר]:
לפחות בתקופה שהגעתי לעין גדי, רב הבנות רצו לעבוד ב"טפול" ולהשתלב בחינוך ילדים. יותר מאוחר, כאשר הפכו לאמהות, השאיפה היתה לצאת קצת מה"טפול" ולהתאורר במקומות עבודה אחרים. בחורה- אחרי תקופה של ארבע-חמש שנים בעבודה ב"טפול"- צריכה לצאת למטבח, חדר אכל או ענף אחר, על מנת להתאורר.
נוצר מצב, שאי אפשר לצאת מה"טפולים", היות וכח האדם אינו מדביק את קצב גידולם. ישנה קבוצה של בחורות מהשכבה הותיקה שיצאה לגמרי מעבודה זו.
נראה לי שאמנם חשוב שבחורות תמצאנה מקום עבודה מענין ומספק, אך כיון שהמצב במשק הוא כזה שדרוש כח עבודה לטפול, גם הן חייבות להשתלב בו בצורה של תורנות.
אותי אישית אינו מושך הנושא החקלאי, אלא נושא החינוך. אני מקוה שאתפתח, אלמד הוראה או חינוך מיוחד, אך ישנן בחורות שעבודות בחקלאות מענינות אותן.
דניאלה [סנדלון]:
ישנן נטיות אישיות של בחורות. אחת יכולה למצוא ספוקה בענפי חקלאות, ואילו השניה יכולה למצוא ספוקה בענפי שרותים. קיימת העובדה שאין לנו מספיק כח עבודה של בחורות להחזיק את השרותים, הכוללים: "טפולים", מטבח, מחסן בגדים ומכבסה.
במסגרת המצב הנוכחי לבחורות שאין להן מקצוע כגון גננת, מורה, מנהלת חשבונות, קשה למצוא ספוק במקום העבודה.
כעת נמצאים במצב של גידול אוכלוסיה פנימית, ואין כח העבודה מדביק את קצב הגידול. לטווח ארוך אני חושבת שאפשר למצא איזו שהיא נקודת מפגש בין רצונה של הבחורה לבין דרישות המשק.
עם הקמת פרויקט הארוח יתכן שמספר בנות תרצינה לראות עצמן עובדות בעבודה פקידותית ולא בשרותים. יכול להיות שיהיה רקע מתאים לשלב בחורות שם.
חניתה [קרקעי]:
לדעתי אין מספיק מקומות עבודה לחברות. החברות עובדות רק בשרותים. גם במעט הענפים שהן עובדות הן אינן יכולות לשאת את הלחץ. אין קביעות בצוותי העובדות, וקשה מאד לעבוד כך.
שושו [ברק]:
אני נמצאת במקום עבודה כזה, שקצת קשה לי לראות את בעית כל הבחורות. עבודתי מענינת אותי מאד, ואני מרוצה בה. נראה לי שיש מספיק מקומות עבודה. אם בחורה רוצה להשתלב בעבודה לא במסגרת ה"טפולים", קצת במאמץ היא מגיעה לעבודה שונה מ"טפולים". מי שנשארה בעבודה זו יותר משנתים שלוש מוצאת בה ענין וספוק. כמובן שאחרי מספר שנים של עבודה מענינת ונעימה, יוצאים לתקופה קצרה לעבודה שהצרכים מחיבים: תורנויות לסוגיהן וכו'.
עוברת תקופה של שלוש עד ארבע שנים, עד שבחורה חדשה מגיעה למקום העבודה המספק והמענין. בינתים עליה להתאקלם בקיבוץ ולהוכיח עצמה.
מה דעתך על הפעילות החברתית והתרבותית של החברות במשק?
טוסיה:
הדבר די גלוי לעין, שבחורות כמעט לא עוסקות בפעילות שמוסיפה למשק, למרות שיש מספיק בחורות בעלות רמה שיכולות לפעול. הבעיה היא איך להפעילן, כי המציאות מוכיחה שביזמתן זה לא זז. איך לשלבן- זו הבעיה! בזמנו היתה פעילות של בנות בשטח התרבותי. היו חוגים שונים בעבודות יד. זה נתן ענין והוציא את הבחורות מהבתים ורכזן בערב בצותא. צריך להתמיד בחוגים מסוג זה ולאפשר לבחורות לפתח תחביבים אישיים.
דניאלה:
נכון שבשטח החברתי ישנה פעילות חלשה יותר של חברות. לדעתי זה נובע גם מהעובדה, שבחורה מחזיקה את הבית, מקדישה יותר זמן לילדים, וכך שנוסף ליום העבודה היא די עמוסה. לגבי הכונה לתת אפשרות של התעסקות לאחר שעות העבודה, כמו חוגי הבטיק ועבודות היד, אני חושבת, שבמידה שהיתה דרישה בנושא זה, היו מוצאים לזה פתרון.
הבעיה היותר בולטת היא חוסר פעילות של הבחורה בחיי המשק. דוקא עכשיו ישנו נסיון של התנערות בנושא זה. משתפים בחורות במזכירות, ועדת מינויים וועדת שרותים. עניני המשק הטהורים נתונים בידי הגברים, ואין משאת נפשה של האישה להיות פעילה בתחום זה.
חניתה ק.:
היחס לפעילות- חסר כח שיפעיל את החברות. ניסו חוג התעמלות, וזה לא הלך.
אמנם אין לבחורות הרבה זמן, אך לא זה הדבר הקובע. חסר רק מישהו שידרבן. אם אין מישהו שדוחף אז זה לא זז. כוונתי לכל סוגי הפעילות: מקהלה ונגינה ועד חוג התעמלות. כאשר לא היו ילדים, הפעילות היתה רבה יותר, כולל פעילות ספורטיבית.
היום למעשה, גם הצעירות שיש להן פנאי אינן פעילות. אך אם יהיה מי שיפעיל- יפעלו!
שושו:
לי הרגשה שהחברות לא כל כך מעונינות בפעילות. אפ היו מעונינות הן היו מוכיחות זאת.
בשנתים האחרונות חלה תזוזה בשיתוף הבחורות בועדות ובפעילות החברתית. צריכה להווצר אוירה שיש הכרח להשתתף ולעזור במשק.
לגבי הצעירות- עוברות כמה שנים, עד שהן מרגישות הרגשה ביתית ומתחילות לפעול. בכל אופן, ברור שיש תרדמה כללית לגבי פעילות הבחורות.
כיצד נראית לך מערכת החינוך במשק?
טוסיה:
לי בתור אם היו הרבה לבטים. נאבקתי עם הנושא של חינוך משותף בקבוץ. נוכחנו לדעת שלא הכל פועל כמו שלמדנו בתיאוריה. דוקא בעין גדי, אולי יותר מאשר במשקים אחרים, נראה לי שיש לאם יותר מה לאמר בנושא של חינוך ילדיה. ישנו קשר ממשי בין המטפלת והאם, והתדברות זו יוצרת הרגשה טובה לאם.
נראה לי, שבעין גדי נותנים לילד את המקסימום שאפשר לתת. צריך ללכת בקו של מתן הרגשה טובה לאמא. זה יכול להיות בדברים קטנים כמו יתר התחשבות בטעמה בבגדים שנותנים לילדיה או ישיבות משותפות בנושאים שמטרידים אותה, כגון בעיות הזנה.
בנושא המטפלות, היה נסיון לערוך ישיבות קבועות של כל המטפלות על נושאים משותפים, ולא התמידו בזה. צריך לעשות נסיון מחודש לכנס את המטפלות לישיבות. יש לשלוח יותר מטפלות להשתלמויות, וע"י כך להעשיר את הידע שלהן.
דניאלה:
כללית, אני חושבת, שהולכים בדרך הנכונה לגבי כל שיטת גידול הילדים וחינוכם. למשל, הלינה המשפחתית. החלטה זו לא נבעה ממניעים חינוכיים או אידיאולוגיים, אלא מרצון ההורים. ואם היא תגרום יותר סיפוק, אני חושבת שטוב שאנו הולכים לקראתה. הבולט, שיש פחות מדי שיתוף של הורים בכל מה שקשור בחינוך ולטפול, והרבה בעיות, שהיה רצוי שההורים יטלו בהם חלק, נשארות בטפול רק בידי המחנכות והמטפלות. יתכן שזה ענין של זמן, או שצריכה להעשות פעולה חברתית מטעם ועדת חינוך.
שושו:
דוקא בענין החינוך איני רואה דברים חורגים או שאינם טובים. גם כשהיו בעיות השתדלנו לפתרן. אני מחכה בסקרנות ללינה המשפחתית, בתקוה שהמעבר לא יכביד.
זאטוטיסטיקה
גרימי
אמרו מן הסתם חז"ליו של העם-
בר מצוה הוא ארוע נכבד
והוסיפו פתגם "איזהו החכם-
הרואה את הנולד".
שיר הזמר הזה ידבר
על כל שנולדו לטובה ולמזל
יספור וימנה, יחסר ויחבר
כפי שאמרו חז"ל.
בשנת חמישים ושש-
כולנו מאד צעירים
טבעת על אצבע לא יש
היינו לכן נזהרים.
ילדה רק אחת פה נולדה
אחרי הריון מקוצץ
ותכף אחר כך עקום הילודה
לרמה חדשה קפץ.
שש שנים נסמנה יציבות הריון
ארבעה חמישה כל שנה ושנה
סך הכל שבשבע שנים ראשונות
נולדו כאן עשרים ושמונה
(בממוצע ארבעה לשנה).
ומתוך העשרים ושמונה חסרים
אחד עשר בן וילדה
ולהורי השבעה עשר, כן להורים
מגיע לומר כאן: תודה
שלא נשברתם, שנשארתם
בידיעה, בהכרה
שבחברונת זעירונת
יהיו בניכם, לטוב ולרע.
וכשהוכחתם שהעסק יציב
התחלנו שיאים חדשים להציב,
וקבוצה פה רודפת קבוצה
עשרה בשנה בממוצע.
ומתוך חמישים ותשעה
שהולדנו בששת שנים
(אחרונות) נשארו ארבעים ותשעה
עד היום הזה, בנות ובנים.
ילדו חברות פה שמונים ושלושה
ילדו זמניות ארבעה
ועוד עשרה מבחוץ (רכישה)
ילדי זמניים בם שבעה.
עשרים ואחד נעלמו עד עכשיו
ילדי זמניים בהם שניים.
מונים ילדינו היום ע"ו
ילדי חברים ס"ז.
ילדי אכסניה הם שלושה ומחצה
ששה ילדי חוץ (חמודים)
כך בזהו היום מתחנכים בקבוצה
פ"ה (ומחצה) ילדים.
ואולי המאה הוא מספר לא נחזה
באשר למספר חברים
אך לא ילדים- כי בשטח הזה
פרושים אפקים בהירים.
ולדות יולדו כסדרם
רבים במספר כמו עד כן
אך שלא יעבור מספרם
את מספר חברינו- אמן!