אפיק
עלעל קבוצת עין-גדי מס' 278
ו' באלול תשכ"ח 30/8/1968
לעדה ודני חייקין
זר ברכות להולדת הבת רות
שבת שלום!
בשמחה וצהלה הובלנו השבוע לחופה את אחד מבכירי רווקינו- משה שמיר. נקווה כי בזה ניתן האות ל"שארית הפליטה" ללכת בעקבותיו. כלתנו עדה, מסמלת, בשובה אלינו, מסמלת את ברית הגרעינים המפורסמת ואולי ראשית דרך שיבתם של חברי "ערוגות" אל בית עין גדי...
חומה הלוהט של בקעת ים המלח לא הרתיע את מאות האורחים מלבוא להשתתף בשמחתנו, ועל כך תודתנו להם! אך דומה, שקענו יותר מדי לתוך "סטנדרד" קבוע במסיבות החתונה שלנו. מן הראוי למצוא דרכים לרענון ולחידוש!
ריכזנו ב"אפיק" זה מפירותיה של החתונה למען הדורות הבאים ולמען תקראו ותהנו.
קבוצתנו ממשיכה השנה במסורת אימוץ הילדים, בה הוחל לפני שנתיים. הגיעו עד כה: מולי- למשפחת לוי, ומאיר-למשפחת ברנשטיין שניהם ילמדו בכתה ד'. לא נותר לנו אלא להביע מלוא ההערכה לנכונות של חברינו לאמץ את הילדים ולאחל להם ולנו קליטה מלאה ומוצלחת.
מעשה אבות – סימן לבנים
ערב טוב קהל נכבד בעיניו- בעינינו
מה שתשמעו עוד קט, הבה ישאר בינינו.
אם בלוח נתבוננה, השנה היא שנת תשכ"ח
יד ארים, סימן אתנה- ועובדה זו תשכח.
במכונה של זמן נדלוגה על פני דור כהרף קט
שבו בשקט, רגע רגע, התרכזו חזק חזק.
הסתכלו נא פנימה פנימה, לעצום עינים כך
לקפוץ עשרים שנה קדימה- השנה היא שנת תשמ"ח.
ורואות עינינו חדר, חדר מרוהט יפה
מסביב מבהיק הסדר, על שולחן כוסות קפה.
ובכורסה שופעת אדר, מכונס בתוך עצמו
וכד בשר ועב הפדר, נח, רובץ לו איש ושמו
שמו הוא סוד שלא אסגירה , רמז קט רק אגלה
בין כוסות גזוז ובירה שמעתיו היום עולה.
היא דקיקה, מולו יושבת, בכורסה כמעט נראית
ומקשבת ומקשבת, איך יאמר, לבו שותת.
הוא גורם לנו רוב צער, בן י"ט בסך הכל
ומעיז לחשוב הנער שהגיע לפרקו.
מתפרץ הוא דרך קבע להשפיע על אוניו,
שאם לא כן, חי הטבע, איך יוכל לשאת פניו.
בין החברים האלו, אלו שאליו קרובים
הוא מרגיש שפוף אם אין לו כמה ספורים טובים.
כשחוזר עיף משמה הוא ישן רק תלת שעות
אך אותן ישן מסתמא בצורה בריאה מאד.
טלטלי אותו עם שחר, הוא יאמר לך: כן כן כן
מסלסל שפמו בנחר, והנער שוב ישן.
על הטרקטור הוא בן רגע מתנמנם על המושב,
איך נפטר עד כה בלי פגע? יש מזל לו, יש כוכב.
ןבנוסף התחיל הנער לגרגר ואף לשתות,
כל זקני קבוץ בשער לא ראו עד כה כזאת.
הוא אמנם בחור רב חוסן, אך שוקל כמעט מאה
ולהערות הדושן מתיחס כלמחמאה.
כששלשום ישבו הנוער מסביב למדורה,
קם, יפה מראה ותואר, וחצי בקבוק ערה.
את דבריו שטופי הויסקי בצרידות הלחושה
לא שמעתי, אך אומרים כי זו בושה, בושה, בושה.
חוץ מזה, פתאום נגלה בחוג פוליטי, לא חוג רפש,
חוג של מתקני עולם אחוי עמים ויפי הנפש.
איך מתלבשות דעות כאלה על גוף כזה- הפלא ופלא.
דלת נפתחה לפתע, הוא נכנס הדור קומה.
אב, שאחזהו רתע, סח: ילדי, שמעת מה?
את הכל שמעתי סבא, שמע דברי הנכוחים:
מת זמנך, זמני עתה בא, 'פסיק בלבל ת'[ענינים]
ומושיט נכחו כנשק צרור נייר צהוב זקנה,
הסתכל! עלון המשק מלפני עשרים שנה.
כאן ביום חתונתך הן נזרקת לכלבים,
כאן חשפו את תכונותיך חבריך הטובים.
ומי לך דומה כמוני, הסתכל סביב סביב,
אין בינינו שמץ שוני, פני הבן כפני אביו.
כה אמר וישב אל שולחן הקפה, והרביץ שתי עוגות עם קצפת.
ואחר כך יצא נאדר ויפה להרביץ חליבה ברפת.
גרימי [צבי גלעד]
לפי הנעימה: גשם גשם בוא
תן לו הגה! טוב.
תן לו הגה! טוב.
א. מחלת ההגה אין לה שום רפוי רגיל,
אך היא כמו סמים משכרים.
אך יש מקרים שהיא חולפת עם הגיל,
כן, יש מקרים.
הדיאגנוזה של שמיר היא: "סטרינג מנאק מסוכן,
אצלו הנהיגה היא בטוי לרגשות וגם פורקן.
פזמון: תן לו הגה! טוב
כל בחור וטוב יאחז
בהגה, כי גם אז
הוא את דמו מתסיס.
תן לו הגה! טוב.
ואם גבר מרוגז
ירביץ "צווישן גז"
במקום "צווישן פיס.
ב. ההתחלה בנח"ל, אופנוע יש
לזבולין החמוד.
תמיד בשעות הליל שמיר אותו בקש
בשביל לצוד.
קבל ת'כלי של זבו כדי שלא ירגיש עצמו חנוק.
בלוי הוא לא מצא, אבל מהנהיגה קבל סיפוק.
פזמון: תן לו הגה! טוב
ג. בכרם בכנרת "מוישה המקלטר,
(בחקלאות הוא עסק!)
אצלנו בעין גדי רץ לכלי אחר-
די אייט ענק.
גם בתנועה המכונית היא ענין עצום וחלומי
מתי הוא כבר יאמר: "מספיק עם זה, נשבר לי ציר קדמי"?
פזמון: תן לו הגה! טוב
ד. אסע לי בדרכים ולצדי אקח
את בנות החן הקלילות.
עלי ילדה, קדימה, ומיד אפתח
בשאלות.
כל הטרמפיסטיות זוכות לשאלות מעמיקות.
ומהי תגובתן? הן צוחקות, אחר הן פוסקות.
פזמון: תן לו הגה! טוב
ה. ברחוב בתל אביב בו רמזורים תריסר
כל התנועה נעצרה.
שמיר רואה ברכב לידו את שר-
התחבורה.
זאת הזדמנות בלתי חוזרת להתקיף ללא תגובה
זעק אל מול פניו: "שיטת הנקודות היא לא טובה!"
פזמון: תן לו הגה! טוב
סיפור לילדים
מה רוצה משה שמיר? שגעונות לו למכביר.
כשהיה הוא בצבא (כן, בנח"ל, לא נשמיץ)
כל הזמן מאד קווה להיות לוחם אמיץ.
אבל שנת ההכשרה לא סיפקה אותו בכלל,
ולכן תמיד קרא: "רק צנחן נחשב חייל!"
רעיון אצלו חלף: הן אני אדם מרצין,
חיש קל אהיה מ"כ, אחר כך גם קצין!
הגרעין נרעש כל כך: הוי, שוטה שבעולם!
אך לבסוף לגדוד נשלח חצי שנה לפני כולם.
(אם אומרים "הגדוד" סתם כך, זה הנח"ל המוצנח).
בגדוד מצא ענין, התאמן וגם צנח
אך נפל מעל בנין באימון לב"ב מוצלח.
(איך בבית חולים אחות רנטגנה לו ת'פיגורה
מלפנים ומאחור, זאת מחקה לי הצנזורה).
מה קרה לבסוף בגדוד? איזה מין דברים קורים!
מוישה לא קבל פיקוד, במקום זאת קבל טחורים.
על זה אמרו רעיו בסגנון צבאי מאד:
הוא "קרע את אחוריו" כן, פשוטו כמשמעו.
מוסר השכל לזכור צריך: לא קצין ולא בטיח...
מה רוצה משה שמיר? שגעונות לו למכביר.
בעין גדי הקטנה שוב שמיר חלום חלם:
הוא יסע לו לשנה ויצא לתור עולם.
ושאף הוא, כזכור, לטייל בלי האשה
(לתאום עם עוד בחור הוא מוכן, בבקשה!).
התכנון הוא כך בערך: על די אייט קצת יעבוד
לכסוי הוצאות הדרך ולבלוי ברוב רבוד.
בא קבוץ, מוסד רב כוח, ואמר לו: ידידי,
אל נא תבלבל ת'מוח, הן אתה לא יחידי.
כך נפל תיור הפלא של רווק רב פעילות,
אך הפסדנו מאה אלף סיפורים על הוללות.
מוסר השכל לזכור צריך: לא תייר ולא בטיח...
מה רוצה משה שמיר? שגעונות לו למכביר.
על האדמה לחיות, באמת זה קצת נמאס.
ולכן רוצה להיות (לא נחשתם עוד?) טייס!
אך הבטן לו אמרה: ידידי, עבר זמנך.
אין לך היום צורה אירונאוטית ושטוחה.
אי לכך משה שמיר הסתפק לו במעט,
רעיון טיסה המיר בדאיה לאט לאט.
הדואים דאו בנחת אך בטאו תשוקת הספיד
בנסיעה כשד משחת במכונית. כך זה תמיד.
גם מכוניתם החליטה להמריא ולרחף
ושמיר, תוך שנת מרמיטה, קצת שבר את הכתף.
(לא כל כך באשמתו- המזל רודף אותו)
מוסר השכל לזכור צריך: לא טיסה ולא בטיח...
מה רוצה משה שמיר? שגעונות לו למכביר.
איזה שד אחיו נדבק ולחש לו כל שנה:
"מוישה, תשאר רווק, המאהב של המדינה".
כל בחור מידידיו שהחליט להתחתן
מר שמיר לחש אליו: "משוגע! חמור! מסכן!"
המוטיב של כל השיר המספר פלאי שמיר:
"בין 'אמר' ובין 'עשה' ת'ק פרסה על ת'ק פרסה".
כך היום, הו שוד ושבר גם אליו בא יום הדין.
רב הבכי מכל עבר: הוי חבל על דאבדין.
מה תאמר כל נערה בשמעה את הבשורה?
"אם נשוי אתה, שמיר, אז תקפוץ לי, כן, שפרינג מיר!
ד. א. [דודו אברהמי]
הסתירה הדקדוקית
הסביל בדקדוק מקובל כבר תמיד:
העומד (בלחצים או בחום) הוא: עמיד.
הנה, כל הניתן לשבירה הוא: שביר.
ואם כך, הניתן לשמירה הוא: שמיר.
מבחינה דקדוקית זה ברור ומוכח,
מבחינה משפחתית, זה מבצע מסובך!
הנעימה: תורת היחסים
1. שמיר היה משול לפר צעיר
שבראותו עגלה שכבר בשלה
מיד נדלק כאש, דמו מסעיר
ומתארגן לפעולה.
וכשהדם אצלו עולה לראש,
הנחיריים חיש מתרחבים.
עלמת החן, יש לך ממה לחשוש,
הוא התוקפן באוהבים.
פזמון: הוי, שמירלי, יקירלי,
הרבית דיבורים, ומה עם יחסים?
הצלחת! הוכחת!
שאם יש צ'אנס- אז מנסים.
2. בנח"ל בכנרת- הכשרה
ובנות בית ירח מתוקות נורא.
שמיר יוצא מיד בהצהרה:
"ראשון, אתפוס לי נערה".
זה לא הלך, היה זה מסובך,
אבל שמיר הוא מקורי כל כך:
עם הסמלת של המחלקה
הוא התנחם בתוך חיקה.
פזמון: הוי, שמירלי....
3. כשהדחפור די אייט עלה לצפת
המפעילים- בבאר הם מתכנסים.
אמרה הגברת פרל שתקופת
הקיץ היא למעשים:
"תכיר, מלכת היופי של העיר!"
שמיר אדום, אף פעם לא מחויר.
צ'יק צ'ק, אחרי חיוך ולחישה,
חפש אותו עם האשה.
פזמון: הוי, שמירלי....
4. זוכרים את רפי חמרה? כן, זוכרים
היתה לו ג'נג'ית, אשת לפידות.
"שמיר", אמר, "אנחנו חברים,
תוריד אותנו לשדות".
שמיר אותם עם המכונית הוריד,
הושיב אותה ביניהם כנדרש.
כשחמרה רק ירד, הרביץ "פול ספיד",
ברח לו עם כבשת הרש.
פזמון: הוי, שמירלי....
5. שמיר היה משול לפר צעיר,
שבראותו עגלה שכבר בשלה
מיד נדלק כאש, דמו מסעיר
ומתארגן לפעולה.
וכשהדם עולה אצלו לראש
הנחיריים חיש מתרחבים.
עלמת החן, אין לך ממה לחשוש,
יש כרס, אין כבר אהבים.
יפה כוח הזהירות מכוח הריפוי
(עם הגיע בני גרעין גדי הראשונים לגיל הכניסה לתנועת הנוער)
בשבוע שעבר השתתפתי בפגישת רכזי חברות ילדים ממשקי ה"איחוד". עבודתי בתנועה מביאה אותי במגע קרוב למדי עם בני משקים ועם בעיותיהם החינוכיות, ולכן לא התפלאתיכששיחת רכזי לברות הילדים (עם מזכירות חטיבת הנוער של ה"איחוד") גלשה גם הפעם אל השאלה: מה צריך להיות אופי פעולתה של חברת הילדים בקבוץ?
שמרנותו של דור בוגר
בניגוד לעיר, שבה מחולק חינוך הילדים ביןרשויות אחדות, שאינן פועלות בהכרח בנגמה אחידה, נתון חינוכם של בני המשק בילד אחת: בית ההורים, סגל המורים בביה"ס, ועדת החינוך. כולם מייצגים אינטרס אחד מגובש, ואין "סכנה" של הצנגשות מגמות חינוכיות. לכאורה- שיא השלימות החינוכית. אלא שמטבעם של הורים לשאוף לכך שבניהם ילכו בדרכם שלהם (של ההורים), מוך אמונה (המובנת) בנכונותה, ביסודה של שאיפה זו מונחת שמרנותו של דור בוגר. רבגוניות ההשפעות החינוכיות בעיר מאזנת שאיפה זו, מרחיבה את אפשרויות הבחירה של בני הדור הצעיר, נותנת בידיהם כלי מבחן וביקורת, ומאפשרת בסופו של דבר את הדינאמיות האנושית.
בחממה החינוכית של הקיבוץ אין כל אלה.
על רקע עובדה זו מתנהל כבר זמן רב הויכוח, מה צריך להיות אופיו של "החינוך המשלים" בקיבוץ, ובידי מי יש להפקיד אותו.
לעזוב או להשאר
בתנועת הנוער העובד והלומד מאוגדים באופן רשמי בני עיר ובני קיבוץ כאחד. יש להם חטיבות נפרדות, וכל השנים היה הקשר ביניהם רופף מאד. לאחרונה נעשית פעולה לקירוב חברי התנועה מן העיר ומן הקיבוץ וליצרת מכנים משותפים לפעילותם התנועתית. אבל הפעולה הזאת נתקלת בהסתיייגות קשה של כמה מותיקי המחנכים ב"איחוד" (המיוצגים גם במערכת החינוך שלו). כל עוד מיוסדת ההסתיגות על הצורך בהבדלים של דפוסי פעילות וצורת ארגון בין הקבוצה התנועתית במשק לזו שבעיר, בגלל השוני בצורת החיים, היא מובנת ומוצדקת. אבל יש הטוענים, כי חייב להיות הבדל גם במטרות החינוכיות!
" את בן העיר אנחנו רוצים להביא לעזיבת מקום מגוריו וסגנון החיים בו, ו"את בן הקיבוץ אנחנו רוצים למנוע מלעזוב", הם אומרים.
הבדלים תהומיים אלה, בין החינוך אל הקיבוץ לבין החינוך בתוך הקיבוץ, בין החינוך לשינוי לבין החינוך לקבלת דברים ולהשארות, מונחים ביסודו של הויכוח, שרכזי חברות הילדים חזרו אליו באותה פגישה.
בקיבוץ אין חינוך לקיבוץ
טענו רובם שיש צורך בחינוך של תנועת נוער גם בקיבוץ. גם בקיבוץ יש צורך בשינוי, אפילו במרד נגד ההורים, אם בגלל שיחד עם הזמנים משתנים גם מושגים, ועוד יותר- בגלל שדור ההורים אינו מקיים בעצמו דברים השייכים בעצם ליסודות השקפת עולמם כקיבוצניקים. "גם אם נולדתי בקיבוץ, אני זקוק לחינוך אל הקיבוץ, וזאת אין החינוך הקיבוצי נותן כראוי", טען אחד. "לא במשק אחד מופתעים ההורים ומאוכזבים, כשבניהם קמים והולכים להם בדרך אחרת. את בני המשקים הנשארים בבית מאשימים באדישות כלפי ביטוייו החברתיים של הקיבוץ, בהסתגרות בד' אמות של בעיות משקיות וחיי משפחה.
כועסים עליהם כשהם חורגים מתחום ה"מקובל,... וכשקורה שבנימשק מתמרדים ותובעים שינוי מבית, נעלב דור מקימי הקיבוץ עד עמקי נשמתו.
לכן באה התביעה להפריד את פעולות "חטיבת הנוער" מיתר העבודה החינוכית הנעשית במשקים ולהשתית אותה על אותם תכנים חינוכיים של תנועת הנוער: ביקורת המציאות, אי השלמה עם עיוותים, רצון לשנות ולהיטיב. חינוך אל הקיבוץ כתורת חיים, לא כמקום מגורים.
זה לא נעצר בסדום
אילו אמרו לי לפני חודש כי בעוד שנה ארשום את הדברים האלה ב"אפיק"- הייתי צוחק. כל כך רחוקים מאתנו, אנשי עין גדי, נראו לי הנושא הזה ובעיותיו, כה אופיניים למשקים ותיקים בלבד... עד שהייתי עד לשני מקרים שהוכיחו לי, כי הגיעה העת ליטול קורה גם מבין עינינו.
בשבת שלפני האחרונה, בבואי לעבודת הערב במטבח, מצאתי שלושה מבני הכיתה פורצים לאקונומיה. בערב שבת האחרון קרוב לחצות הלילה מצאתי את ילדי הכיתה צובאים על חלונות חדר האוכל , בוחנים ומנתחים בשקיקה את נענועי העכוז והירכיים של רקדני עין גדי. ואז נזכרתי באותה פגישת רכזי חברות הילדים, שהיה מי שאמר בה: "חברת הילדים היא בבואה של חברת המבוגרים, לשלילה או לחיוב. אם דמותנו אינה מוצאת חן בעיני ההורים שלנו, יסתכלו נא בעצמם ויראו את המקור".
נזכרתי גם בתלונותיהם של חברי גרעינים, אחר בואם לעין גדי, על שאין בכוחם לשנות ולהשפיע על אותם דברים בה שאינם לרוחם.
דור לדור יביע אומר
מבלי שנרגיש בכך, ולעיתים מבלי שנרצה, אנחנו משפיעים גם משפיעים. אולי אין הדברים מתגלים מיד, אך יש מי שקולט אותם, ובבוא היום יטיח אותם בפרצופנו (שוב: לחיוב או לשלילה).
חברי גרעין "סער" שפרצו לאקונומיה ודאי לא חשבו על הדוגמה החינוכית שהם עלולים להוות. הם חשבו רק על ה"שניצלים" ועל הנקמה באקונום. מחשבה קצרת טווח. שרידי גרעין "ערוגות", האמונים על עמעום האורות ("ככה הרבה יותר נעים", אמר אחא), לקול הסקסופון, עשויים בעוד כמה שנים לספוק כפיים בחרדה, כשיגלו את בניהם בני ה-12 וה-15 מעמעמים אורות לקול הסקסופון.
כל אחד מאתנו- העושה או חדל, האמר או שותק- ימצא את עצמו יום אחד "מלובש" על בני המשק.ודאי לי שמה שאנו מרשים לעצמנו מתוך פריקת עול, "לא אכפתיות" או סתם "נעימויות", לא תמיד נרצה להרשות לבנינו.
הגיע הזמן (אולי כבר מאוחר במקצת) שנדע כי אי אפשר להסתיר מהם. הם כבר גדולים דיים כדי לראות, לשמוע... ולחקות (ואני בטוח כי גם דברים אלה ב"אפיק" יגיעו אליהם!).
כדאי שנבחן עצמנו היטב יום יום, במעשה ובמחדל: האם כך היינו רוצים שינהג גם הדור השני בעין גדי?
ואם איננו סומכים על עצמנו, כי נשמש לבנינו דוגמה חיובית בכל- מוטב אולי שנתחיל לחנכם כבר מעכשיו לכך שגם הוריהם עשויים לשגות ולסרוח, שגם להם ישנה הרשות למרוד ולנסות לעשות קיבוץ עוד יותר טוב.
דן ואלה
אגרת מהבירה
קצת יופתע אפיקנו היקר למצוא בתוכו רשימה, שנכתבה לאו דוקא בין צוקי עין גדי, ע"י שליח מסכן הנמצא ב"גלות", שכן באמת הדבר כבר קצת לא מקובל בעין גדי. אולם החלטתי להעלות קצת רשמים מבחוץ מכמה סיבות. גם לגוון ולספק חומר לעלון (דבר שחשיבותו ירדה קצת בזמן האחרון לאור החוברות השמנות, שמגיעות אלי לקומונה מדי שבועיים), וגם, ובעיקר, כדי לשמור על קשר הדוק יותר עם המשק בדרך מקורית כזאת. וכמובן זוהי הזדמנות לפרוק את מטען הרשמים והחוויות שאני עומס עלי במשך שהותי בעיר.
וכיון שמספיק דובר ב"אפיק" באחרונה על התנועה וההדרכה, וכן כיון שאין זה הנושא הכי מעודד בעולם לרשימה בעלון, אנסה לספר קצת רשמים מירושלים. ובניגוד לדודו אברהמי, שחדר בעלון החרון לירושלים של מטה (באמת של מטה), אני אספר קצת על זו שמעל פני האדמה, פכים מאותה עיר שכולה אבן ומגדלים ואברכים שחורים ארוכי פאות, בקיצור- אותה העיר שכולה זהב.
ירושלים משולה לאשכול ענבים. ציר מרכזי בה לכל אורכה והוא קרוא רחוב יפו, ועליו תלויות שכונות שכונות, כל אחת ואופיה, וביחד הם יוצרים את האופי המיוחד של העיר כולה. אין להן, לשכונותיה של ירושלים, גבולות מדיניים, אבל מספיקשאתה עובר לרחוב אחר, ומיד אתה מרגיש שעברת מעולם לעולם.
פעם הלכתי ברחוב מסוים, רגיל לגמרי, רחוב עם בית ההסתדרות וקופת חולים, ולפתע נעצרתי, ולפני נתגלתה תמונה שחשבתי שהיא לקוחה מאיזה הצגה של שלום עליכם, או שפשוט הגעתי לעירה היהודית. מסתבר שהגעתי למאה שערים. בתים צפופים צפופים מסביב לחצר מרוצפת אבן, כביסה היתה תלויה בקווים מעוגלים, וילדים עם פיאות ירדו במדרגות הצרות והישנות. נורא הצטערתי שלא היתה אתי מצלמה, וכשהבאתי אותה כבר, הם החליטו להוריד את הכביסה. עד היום עוד לא גיליתי איזה יום שם הוא יום הכביסה.
יותר מאוחר יצא לי להסתובב ממש בשכונה הזאת, כשחפשתי איזה ארון משומש לקומונה. אז רק הצצתי ממש לעולם הזה, שכבר עברמן העולם. אברכים עם שטריימלים ענקיים ועם גרביים לבנות ארוכות ופיאות מסולסלות וקפוטות הדורות ושחורות מסתובבים בין הישיבות לבתי הכנסת. זקנים עם זקנים לבנים וארוכות, נשים עם שרוולים ארוכים ופיאות נכריות. בחנויות יושבים היהודים העובדים. אתה נכנס לחנות ואתה מרגיש מיד שזו לא חנות סתם ברחוב יפו. יהודית אדוקים עם כיפות ופיאות עם מבטא יידישאי, עם ריח של נטורי קרתא בחנות, ובכל זאת אנשים עובדים, הנלחמים במלחמת קיום, והדבר ניכר על פניהם.
מסתבר שלאלה המלחמה קלה יותר מאשר לאנשים מהעולם החדש. יש מי שעוזר להם, יש להם ג, ואולי לכן רואים שם בחנויות אנשים ממש זקנים שעדיין מוכרים רהיטים, מתקנים שעונים וחיים בכבוד.
כל מאה שערים מוצפת כרזות. כעת הם התלבשו על תלבושות. מסתבר שהמיני אינו לפי רוחם, והם הכריזו מלחמת גואלד על אותה פריצות שפשטה בקרב בנות ישראל. מה שנכון נכון, במאה שערים לא רואים מיני. בשאר חלקי ירושלים הם כנראה לא העיזו כל כך ללכלך בכרזותיהם את הקירות (חבל, חומר קריאה מבדר בחינם), והמיני הולך ומתפשט (תרתי משמע).
בין כל הכרזות אפשר לראות דברים מענינים. הם למשל הכריזו מלחמה על הטלויזיא, השד יודע למה. דבר עוד יותר מענין הוא שהם מחרימים את ים המלח שלנו ואוסרים על הרחצה בו. כנראה שצריכים לחכות למשלחת מירושלים, שתבוא ותקדש למעננו את הים המלוח הזה.
ולסיום כרזה קטנה (אפילו לא כרזה- פתק אפשר לקרוא לזה) שהודבקה בכמה אכסמפלרים דוקא בשכונה שלנו ע"י תלמידי חדר צעירים למדי. רכזה עוקצנית, דוקרת בשתי נקודות תורפה ביחד, ובגלל זה התרשמתי ממנה: "רופא, גם בספר יש גופית!" מה דעתכם?
יענקלה [גלפז]
מכתב מגולת אמריקה
לחברי עין גדי שלומות!
הלילה ישנתי בתחנת המשטרה בקוואצ'אלה (המקום ממנו הגיעו לעין גדי שתילי הברהי (לפני שנה). ישנתי במשטרה משום שבמקום הזה אין מלון ואין מוטל, ועל הדשאים מסתובבים כלבים מזי רעב ממקסיקו, וכמה שאני כזה, העינים שלהם יצאו לקראתי שעה שירדתי ב-1:00 בלילה מהאוטובוס. מזג האויר די חמים (סוף סוף). בבקר התחלתי לטייל בין מטעי התמרים מחוץ לעיר ושאלתי את הפועלים המקסיקנים איזה תמרים גדלים כאן והם לא יודעים מהחיים שלהם, עד שפגשתי איזה בחור צעיר שנראה לי כבעל החווה. הוא הזמין אותי אליהם הביתה והאבא שלו היה נורא מבסוט (הוא שלח לארץ תמרים לפני מספר שנים (דקל נור)). ורבותי, הם משקים את התמרים עוד יותר ממני! התמרים מקבלים אצלם בין 3500-4000 קוב לדונם לשנה והכל בהצפה; הם מציפים את השטחים כל שלושה-ארבעה שבועות בפוט מים (פוט=30 ס"מ=12 אינטש), ואם אתם לא מאמינים לי אז יש לי צלומים, והשם של בעל החווה D.H. MITCHLL . בקצור הם לקחו אותי לסיור בשטחים (שלהם פרטי. הם משווקים כ-250 טון, אבל הם מעבדים ומקבלים פרי מכמה מאות דונמים).
הייתי גם בסיור בבית האריזה האיזורי (עוברים בו כ-20.000.000 פטונד תמרים בשנה). הם עושים שם נפלאות מהדקל נור בקיטור. יד אדם לא נוגעת בתמרים (כי עובדים שם מקסיקנים והם אומרים שהמקסיקנים הם לא בני אדם).
בהזדמנות אני אכתוב עוד על עמק התמרים הזה.
צ'רלי
מכתב משליחנו בארה"ב
שלום לכולם!
... אני נמצא במחנה יחד עם בחור מנוה איתן. המחנה מיועד אך ורק לטובים מבין הקבוצות של תנועת "הבונים" ברחבי ארה"ב וקנדה, והם מיועדים להיות מדריכים בקינים שלהם.
ישנם כאן במחנה כ-70 בנים ובנות מכל רחבי אמריקה הצפונית. חברה נחמדים מאוד, ומאוד דומים בהתנהגותם לילדי הארץ.
הצוות כאן מורכב כולו מבוגרי אוניברסיטאות (פרט לנו כמובן), המתכננים לעלות ארצה לכרמיאל שבגליל בתום המחנה. כולם מדברים עברית (הצוות), ואנחנו מסתדרים אתם יפה מאוד.
התכנית במחנה כוללת שעת לימוד עברית ביום, שיחות על סוציאליזם, ישראל, ויטנאם וכמובן על קבוץ.
תנועת "הבונים" בארה"ב היא אמנם הגדולה מבין תנועות הנוער הציוניות החלוציות בארה"ב, אבל כולה מונה כ-2500 חברים בכל רחבי הארץ. רובו של הנוער היהודי כאן נמצא בתנועת הנוער של היהדות האורתודוקסית או של "יהודה הצעיר" (נשות הדסה). ההורים, שעם חלק מהם נפגשתי ושוחחתי, אינם מתנגדים כמובן שבנם או בתם יהיו בתנועה, אבל זה רק עד סיום האוניברסיטה. ברגע שמתחילה שאלת העליה לישראל ישנה התנגדות. כמובן שחלק מהם, בעיקר בני יורדים הנמצאים כאן שנים רבות, מקוים שבניהם יעלו לישראל ואף עוזרים פה ושם לתנועת "הבונים".
רב הילדים שעמם שוחחתי במחנה מתכוננים ללכת בסוף השנה הבאה ללמוד בארץ באוניברסיטאות, אבל כמובן אין לדעת מראש. רובם פוחדים מאוד מן הצבא כאן ומן האפשרות של ההליכה לויאטנם, ולכן פתרון קל הוא לבוא לישראל.
המחנה עצמו נמצא בעירה כ-180 ק"מ צפונה לעיר ניו יורק, אזור הרים מכוסה יערות המשמש בקיץ לנופש וטיולים ובחורף, כשהכל כאן מכוסה שלג, באים המונים לספורט הסקי. המים כאן בשפע- נחלים, מעינות ואגמים בכל פינה שאתה בא. גם למחנה שטח עם אגם וסירות.
המחנה בנוי צריפים, אינו מפואר ואפילו מסכן יחסית למחנות אחרים כאן. מחנות הקיץ הפכו בשנים האחרונות לעסק מכניס מאוד, והמון מחנות פזורים כאן באזור.
אנחנו הישראלים עוסקים בהוראת עברית וכל מה שקשור בתנועה פיזית. אני מארגן כאן ימי ספורט וטיולים, דברים שהם בד"כ חדשים עבורם. עומס העבטדה קטן, ויש הרבה זמן פנוי.
במשך החודש האחרון הספקנו לטייל קצת מחוץ לאזור הזה והיינו בחופשה בניו יורק, ועל כך בפעם השניה.
ושוב שלום לכולם ולהתראות
דני אפיק
באספה
ארוחת בוקר בשבת
נתקבלה הצעת ו. שרותים. לכלל הצבור יוגשו בשבת בבוקר קפה ועוגות בלבד (עם אפשרות חלוקת עוגות לחדרים). בשולחנות האמצעיים יוגש ארוחת בוקר מלאה עד שעה 9:00.
שליחות לתנועה
אושרה יציאת שמיר לתנועה לשנה נוספת (בתפקיד רכז אזור).
רשיונות נהיגה
א. 3 שנות חברות במשק מקנות זכות לרשיון נהיגה מטעם המשק.
ב. ו. משק תמליץ לאספה בדבר תקרת המכסה השנתית למטרה זו.
הודעות לצבור
א. החניית טרקטורים. סככת המכונות היא המקום היחידי לחניית הטרקטורים פרט לשעות העבודה. יש לציית להוראות אחראי הטרקטורים (זבו).
ב. הודעות נסיעה. צבור הנהגים מתבקש להקפיד על תליית פתקי "הודעות נסיעה" (בנסיעה מב"ש והלאה), לשרות הולכי הרגל שבנו!
ג. עובד מטבח ערב חייב בהגשת ארוחת צהרים לבאי האוטובוס השני של הצהריים (חברים, אורחים, נהג). הוא לא יסתלק לפני כן!
במזכירות
1. נידון ענין הפריצות החוזרות ונשנות למטבח ולמחסן הקירור, על אף הסדורים המיוחדים שנעשו לאפשר "ארוחת לילה" מסודרת. הפורצים מוזהרים בזה, שינקטו נגדם אמצעים, עד כדי הגשת תלונה לצבא, או מניעת הישארותם במשק.
2. אגד. נידונה מערכת יחסינו עם אגד והוחלטו ההחלטות הבאות:
א. מגמת המשק היא להמשיך באירוח נהגי אגד (לינה, כלכלה). בהתאם לכך נקפיד על הגשה מסודרת של ארוחת צהרים לנהג, המגיע ב-2 אחה"צ, ונדאג לו למקום מנוחה מסודר.
ב. מובהר בזה היטב לכל הנוגעים בדבר, שאין להשתמש באוטובוס ל"נסיעת שרות" לאכסניה, לא בבקר עם היציאה לעבודה ולא בכל זמן אחר!
דו"ח משקי
אנו נמצאים עכשיו בשלב של גמר עבודות השפוצים והפתוח ששייכות לתקופת הקיץ ומתחילים "להריח" את הסתיו, שמשמעותו מבחינה משקית העברת מרכז הכובד לענפים היצרניים. מסיימים את השפוצים במטבח, בטונדות, צריפים וחלק מב.ה. כמו כן מסתיימות עבודות הפתוח בנוי.
המסגריה החלה להקדיש יותר ויותר ימי עבודה לענפי השדה.
בתמרים: הגדידה בעצומה. עד היום נגדדו ברהי- 5 ט', חדרוי- 2 ט', חיאני- 2.5 ט', ברם- 4 ט', דקל נור- 1 ט'. סה"כ 14 ט' מתוך 75 ט' צפויים. בינתיים קבל הפרי מחירים טובים, אם כי צפויים קשיים מסוימים השנה בשווק. בעית בית האריזה לא באה עדיין על פתרונה, ובכקה ממשיך בינתיים לטפל בסדור העבודה ובבית האריזה ושווק הפרי.