אפיק
עלעל קבוצת עין-גדי מס' 277
ט"ו באב תשכ"ח 9/8/68
שבת שלום וחג אהבה שמח!
מה יכול להיות סמלי יותר לקראת ט"ו באב אם לא בואן של בנות "סלעית" אלינו, טרם גיוסן לנח"ל? "אפיק" זה עומד בסימן החג ובסימן דור העתיד. ברכתנו הנאמנה לבנות הגרעין, הנהנות מחומו של ירח אוגוסט בביתנו, וישר כח לבני הגרעין הלבושים בגדי חקי (גדולים מכפי מדותיהם), אשר ודאי מחרחרים כרגע "נח"ל לא עוצר בעליה".
אם נדפדף נמצא ב"אפיק" מאמר השכלה לעם בנושא החג וכן כמה חרוזים ליום זה, בבחינת "מורה נבוכים". שניים מחברינו שסיימו שנת הדרכה בתנועה מסכמים פעולתם ומוציאים מסקנות, מי בורוד ומי בבקורת, ושניהם שואפים לעתיד טוב. לא נעדר מקומם של ההדים החיוביים מ"כנס ירושלים" של החוגים לידיעת הארץ, וההדים מזמינים אותנו אל עיר הקודש.
כמתנה מיוחדת לקראת החג נקרא את מאמרו של אשף הני שלנו, אשר מצליף בזעם וביד רמה (אולי רמה מדי) בחוגי הנוער, כמחאה על דמעות התנין שנשפכו ב"אפיקים" האחרונים. כאן יורשה לנו להעיר כי גם בעל המאמר עצמו כבר שנה דעתו לא מעט.
לפי בקשתה המפורשת של ועדת התרבות, נפשט היום מעלינו את כל מחלצות הצניעות המזויפת ונצא בלבוש מזער אל מקום החג ליד הבריכה, לאחר טכס קבלת החג ליד פסל "הפריון אל מול ים המות". כולנו ברוח קלילה וטובה ליום חג האהבה.
"לא היו ימים טובים לישראל כטו' באב"
בספר שופטים מסופר כבדרך אגב על חג ה' בשילה מימים ימימה. החג היה מאד פופולרי וידוע לכל. היה נחוג בכרמים, כמובן לאחר הבציר. וכך נאמר:
"ויצו את בני בנימין לאמר: לכו וארבתם בכרמים, וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות, ויצאתם אל הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו, והלכתם ארץ בנימין" (שופטים פרק כא').
אותו חג טו' באב נמשך ונעשה בישראל גם בימי בית שני בירושלים, שילו, תרצה, עין גדי וכו'. וגדולה היתה שמחת החג והשעשועים בו עד שאמר הנשיא רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים כטו' באב".
לחג המחולות ניתן אופי עממי, בטלו המעמדות והוסרו מחיצות היוחסין. על כן לבשו הצעירים מדי בד לבנים, שלא לביש את מי שאין לו. אף בנות ישראל פרקו עדיין, והמיוחסות התפשטו שמלות שני, וכך מסופר: "בת מלך שאלה מבת כהן גדול, ובת כהן גדול מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלים זה מזה". בהתקרב הבחורים למחוללות היו כולם שרים: "בחור בחור שא נא עינים וראה מה אתה בוחר לך" (ע"פ מסכת תענית בבלי ירושלמי). באם נפנה למקורות נראה שטו' באב (הים בו הלבנה במלואה) וכן ה-15 בשבט היו קשורים אי פעם בפולחן החמה. ששה חודשים תמימים, מחמישה עשר בשבט ועד חמישה עשר באב, כח החמה הולך ותוסס ומפרה את האדמה, מגדל וממתיק את הפירות, מרפא ומעדן את היקום. ולכן צוין יום זה כראש השנה לצומח. ששה חודשים מחמישה עשר באב עד טו' בשבט כח האדמה הולך ותושש, ומתחילה האדמה להתנמנם לאחר שמלאה גרנות בר ויקבים תירוש. מתפרקים העצים פריים ונכנסים לשלכת. ויום זה צויינו הקדמונים כחג שלא היו ימים טובים כמותו בישראל. אם כן, היה איפא יום טו' באב לחג האהבה והמחולות, ומאז ומתמיד נקשרו כרמי עין גדי בשני נושאים אלו. שירת האהבה הגדולה בתנ"ך, "שיר השירים", אף היא מצאה בטויה בכרמי עין גדי. בספרות המחודשת ניסו לתאר סופרינו ומשוררינו את הווי האומה על רקע החיים הקדומים, וכמובן לא פסחו על טו' באב. וכמובן מקום החגיגה היתה עין גדי.
היום גם אנו ננסה לקשר שמנו בחג זה, וגם אם היו כרמי עין גדי לבריכת השחיה, ומדי הלבן יהיו לבגדי ים, הרי צאינה וראינה הבנות... כי נאמר: "דודי לי בכרמי עין גדי".
דניאלה [סנדלון]
אהבה בין גרעינית
1. אהבה היא דבר קדוש
לא רק בכנר על גג.
גם עתה, בטו' בחודש
כשהאהבה היא חג.
2. מקידמת דנא הוחלט
(הזקנים זוכרים לבטח)
יש להזין את המבט
בצעירות אשר בשטח.
3. והמבט, אם הוא נוקב,
משול לאמנות מפשטת.
התוצאה- נצבט הלב,
המסקנה- מאד מוחלטת...
4. אהבה תוך גרעינית
זה נדוש וזה שבלוני
בעין גדי חמדנית
המשופעת בהורמונים.
5. אי לכך נישא עינים
לנשואים אשר סביב:
מה רבו צמדי השניים
שעבדו לפי תכתיב.
6. הנה: איש "שדמות אמץ לו
בת "רעות" באהבה.
בן "רעות" מיד קפץ לו
אל תוך זרועות בת "ערבה".
7. או מבצע, או "אבטיח"
זה עובד במחזורים.
גם בן "ערבה" מבטיח
התלבש על בת "צורים".
8. בני "צורים" הוי שוד ושבר,
אהבו בנות "ערוגות"
(אחד מהם, משול לגבר)
נשחט בעוד שני שבועות).
9. גם ב"ערוגות" יש מרץ
את בנות "סער" לבקש.
ניצנים נראו בארץ,
וסופם- פריחה של אש.
10. די, שבענו דיבורים
ורמזים עבים כמים,
הקיצור הוא" סערים
קחו ת'עסק בידים.
11. בא יומכם, ענבי הזעם,
לשילוב בין גרעיני.
(מה יאמרו לזה אי פעם
זה בכלל לא עניני).
12. נא זכרו: אמת צרופה היא
מה שתשמעו עכשיו:
הצניעות, מדה יפה היא,
אבל לא בטו' באב!
דודו אברהמי
קשה לשמר על רמה
החברה רובצים על הדשא סביב אבטיח. חניתה ק [קרקעי] מנסה לקום, ויצחק עוזר לה.
יצחק (33): בחיי שעוד מעט כבר לא יהיה לי כח להרים אותך.
החברה': אוי יצחק, כשלך כבר לא יהיה כח לחניתה...
יצחק: הצרה היא שכל שנה אני נעשה יותר חלש והיא נעשית יותר כבדה.
שלום סבא!
זבו (27) מסתובב בארוחת ערב הין השולחנות ומתבונן במסובין במבט פטריאכלי:
אח, כמה אני אוהב לראות אנשים צעירים!
לסיום ההדרכה בגרעין "סלעית"
קשה במקצת הכתיבה על נושא שחיים אותו בצורה אינטנסיבית עשרים וארבע שעות ביממה, ועדין נימצאים בתוך תוכו. איני רוצה לסקור את הדברים המאפינים את דרך עבודה עם גרעין בלבד, אלא לנסות להפיק לקחים, ומכאן כמובן גם הקושי.
למעשה לא הייתי שותף להחלטה של הקיבוץ על קבלת הגרעין, ועל ההחלטה נודע לי באחד המארבים בבקעת הירדן בשיחה עם ידידנו דן. אותה שיחה נודעה לה משמעות רבה בדרך העבודה שלי עם הגרעין בתקופה מאוחרת יותר.
כניסתי לעבודה זו היתה מלווה בלבטים אישיים רבים ובלתי פוסקים ולא שאיני מאמין בכשרי לעמוד בפני חניך בתנועה, אלא ביכולת שלי לחנך לצורת חיים זאת. הניגוד בין הרצון להציג את הקיבוץ כצורת חיים קיבוץ אידיאלית לבין המציאות, בין הרצון לשנות ולהתקרב לאידאל ובין ההשלמה וכפיפת הקומה לנוכח המציאות: דילמה זאת היא אחת מאבני הנגף הרציניות העומדות בפני חבר קיבוץ הבא לחגך לצורת חייו. באחת היה ברור לי שאין אני עתיד להיות מיסיונר לקיבוץ עין גדי. שמתי לי למטרה להציג את הקיבוץ כמו שהוא, על כל רובד הדעות המצויות בו, על הגישות השונות השנויות במחלוקת, על הצבעים והגוונים השונים היוצרים יחד את המסגרת הקרויה קיבוץ, או יותר נכון חיים בקיבוץ.
וכאן עמדה בפני מכשלה גדולה שאיני יודע היום אם יכולתי לה, וזהו הגרעין עצמו. קיבוץ עין גדי קיבל למעשה גרעין שהיה מיועד לקיבוץ אלומות, גרעין שהיה בשלבים ראשונים של התפרקות, ואם לנקוב במספרים הרי שעל הרשימה השמית להגשה לצבא היו מוכנים לחתום רק 33 חברים, גרעין שסימן ההיכר שלו היתה אי הודאות, חבר'ה טובים, אבל הדרכה סדירה ומכינה לקראת היותם גרעין לא קבלו בתנועה ולא מקיבוץ אלומות. מעטות הפעולות העיוניות שקיבלו במשך השביעית. מחנה עבודה של סוף שביעית, שלמעשה צריך להיות הכנה לקראת גרעין, היה כשלון גדול ושימש כתחנת מעבר לכל דיכפין. הגרעין היה מורכב מארבע קבוצות קטנות, כשהגדולה ביניהן נמצאת רחוק מדי לפעילות סדירה. וכאן עמד הצורך המידי לגבש את היש ולהגדילו, ויחד עם זאת לנסות למחוק את כשלונות העבר ולהציב מטרה מוגדרת של הליכה לנח"ל כשלב, ולקיבוץ- כמטרה, תוך בדיקה וראיה מפוכחת של המטרה, כשאינם יכולים לקבל דברים קימים הטעונים שיפור ותיקון, תוך השמעת ביקורת על דברים ורצון כן לתקנם, מתוך רצון לחיות וליצור במשותף עם הקודמים להם.
עקב הזמן הקצר שעמד לרשותנו בהשגת המטרה, בנינו הרבה על האפשרות שהגרעין ימצא בתקופה מסוימת ביחד לפני הצבא בשל"ת המוקדם. לצערי הרב לא ניתן לנו הדבר , ולכן לא מיצינו את כל הניתן למיצוי בתחום העיוני והגיבוש החברתי. לעומת זאת הגדלנו את מספר חברי הגרעין, המונה היום 27 בנים הנמצאים בטירונות ו-23 בנות הנמצאות אתנו כאן היום, כשנוספים אליהם עוד שני חברים בגרעין ב', סך הכל 54 חברי גרעין, ואני חושב שהמספר מדבר בעד עצמו. אם התחלנו עם 4 קבוצות, סיימנו עם 7קבוצות. במקור באו החברה מקן צפון ת"א, קרית אונו, ראשון לציון וירושלים, ונוספו אליהם מבורוכוב, נס ציונה ורחובות. מי שדמיונו פורח, יבין עד כמה קשה ליצור מסגרת חברתית אחת מכל כך הרבה קבוצות. נידמה לי, וזה משמיעת הדים מהטירונות ומראיה קצת יותר קרובה בגרעין, שהמחיצות נפלו, והיום אפשר לדבר על גרעין ומסגרת חברתית אחת. היום הקרקע מוכנה לזריעה, ויסלחו לי החקלאים על הדימוי. נסינו, על אף מגבלות הזמן, להדק את הקשרים האישיים של חברי הגרעין עם חברי המשק, ופה אני מוכרח לציין בסיפוק את הענות החברים, וזאת למרות הקשיים האובייקטיביים. ברור לי שחייבים להעמיק קשרים אלה ולהרחיבם, ועל מידת הצלחת האימוץ יכולה להעיד העובדה שבכל הזדמנות חברי הגרעין משתדלים לבוא אלינו, ויש להם לאן להיכנס.
לתקופת ההכשרה עלינו לעזור לגרעין להתגבש ולנסות יחד איתם לבנות סגרת חברתית בעלת תכנים חברתיים תרבותיים. עד כמה שיקשה עלינו הדבר, חייבים אנו להם זאת ובעיקר לעצמנו, על מנת שלא נחזור על משגים בעבר בהדרכת גרעינים, כשהתוצאות ניכרו עם השיחרור מצה"ל. אסור בשום פנים ואופן לתת לדברים להתרחש מעצמם, והדרכת הגרעין אינה יכולה להפסק בשלב זה, שהיה הכנה לקראת היות הגרעין יחד.
לגבי העבודה עצמה בגרעין סוכם, שמפאת הריחוק הגיאוגרפי של הקבוצות, נעבוד יואב, דני ואלה ואני בהדרכת הגרעין, כשיואב משמש כמדריך חלקי, ואילו ואלה ידריך את הקבוצה הירושלמית, דבר שיכול היה לגרום להכרות אישית עמוקה יותר בין המדריך לחניך, אבל כל תכנית, ולו הטובה ביותר, היא בסיס לשינויים, ונוצר מצב שבו נשארתי לבדי בהדרכת הגרעין, דבר שהקשה מאד, ואז לשמחתי נכנס כספי לתמונה להדריך את הקבוצה הירושלמית, ולולא עזרתו הרבה אינני יודע איך הייתי יכול לה, להדרכה.
כניסתנו לעבודה היתה ואחר שיא מסוים, והוא טיול חנוכה לאילת, שלאחריו באה תקופה של התפרקות וירידת המתח בגרעין. היינו מוכרחים ליצור נקודת שיא נוספת, והיא המפגש הראשון עם המשק. ההצלחה בנקודה זו היתה למעלה מן המשוער. תוך כדי כך התחלנו בפעולות משותפות, כשמדי פעם קבוצה אחת נוסעת לקבוצה שניה, כולל נסיעות לירושלים, דבר שהיה צריך להדק את הקשר בין החברים. תבינו מכך שהרבה בילינו בנסיעה בדרכים, דבר שהקשה פיזית עלינו במאד. אולי יחד עם זאת הביא לתוצאות המקוות: למיטוט המסגרות של הקבוצות השונות.
לקראת הכרזת הגרעין נסינו לתת את הדעת על מה שנקרא "שיחות אישיות", או יותר נכון על התוצאות, כלומר ניפוי מסוים חברה של אותם אנשים שדרך הגרעין אינה דרכם, והגענו לתוצאות משביעות רצון, מכיון שהאוירה בגרעין שונתה, ושונתה לטובה. ההכרזה עצה היתה מוצלחת, וכאן אין להרבות מילים. אמי מקוה שהחברים עדין זוכרים את ההכרזה. לפגישה עם הורי הגרעין ישנן ותהינה השלכות, אשר אני מקוה תשפענה לטובה בגרעין. אשר להצלחת המפגש, תעיד שביעות הרצון הכללית של הורי הגרעין, וזאת עדות נוספת שקיבוץ עין גדי יכול ומסוגל למאמצים נוספים במישור החברתי.
לקראת הסוף חלה איזו שהיא הפשרה במתח, וזאת עקב בחינות הבגרות, אבל מפתיעה היתה נכונות החבר'ה לבוא לפעולות ולהתגבש. נראה לי שיש לנו ענין עם גרעין טוב, גרעין עם יכולת, ורצוי שנדע לכוונו לאפיקים רצויים.
ולסיום יורשה לי להביע תודתי לאותם מחברינו שהיו מוכנים להקדיש מזמנם ולעזור בהדרכת הגרעין, ואני תקוה שנראה כולנו שכר לפעולה זו.
שמיר [משה]
מהרהורים של שנת הדרכה
נראה לי קצת תמים לשרבב מאמר על נושא התנועה וההדרכה בין שאר הנושאים החשובים, הממלאים מידי פעם את עיתוננו, אך מכיון שזה ה"אל פתח" הלז, רודפני כרוח בתדירות של חצאי שעות, מרגע דרוך כף רגלי על אדמת המשק, אין ברירה בידי אלא לנסות ולדלות מעט מזעיר מהרהורים ונושאים שהציקו לי במשך שנת ההדרה אליה "נשלחתי".
הערת ביניים- מוטב היה לשנות את השם "שליח" לשם יותר מציאותיו מתאים, לדרך שבה באמת נשלחים אנשים כיום לתנועה. בכל אופן נדמה שלהשלח ע"י משק משמעו להבחר ע"י המשק כמתאים לשליחות, וצורה זו לא קיימת במשק!
אך כאמור זו היתה הערת ביניים.
יצאתי לתנועה כשעל גבי אני נושא את שלל הדעות והיחס השלילי לתנועה. בתחילה היה לי קצת קשה להפרד ממשא זה, אך כיום אני מבין את הטעות בה נמצאתי לפני שנת ההדרכה, טעות שגם המשק חי בה לדעתי. לא אשא נאום חוצב להבות למען התנועה, מכיון שגם היא איננה כליל השלימות כיום, ודרך עבודתה, הבנויה על נדיבות ליבם של מוסדות ואנשים שונים, אינה נראית לי גם כן. אשאר על מישור היחסים בין המשק לתנועה בלבד.
מחלק אני את המושג תנועה לשלושה חלקים:
א. נוער. ב. משק. ג. תנועה אידיאליסטית וחלוצית.
ב. מתוך שלושת המושגים הנ"ל, אשמיט את המושג האחרון, משום שהמצב
המעורער שבו הוא נמצא כיום בחוגי התנועה, המשק והמדינה, שני המושגים האחרים הינם קיימים ועומדים זה מול זה לאורך כל מישור היחסים משק-תנועה.
בעיר ישנו נוער, שרק חלקו הקטן נמצא ופועל בתנועה, נוער זה הוא די מבוגר כדי להבין ולהרגיש, והאפשרות שנצליח לרמות נוער זה היא קלושה מאוד. ברוב המקרים אין מצליחים בזאת. ולמה הכוונה- הנוער מצפה למדריך, מדריך טוב, שיוכל להוכיח להם שהדרך בה הם הולכים היא טובה, לתת בהם את הכוח להיות חברי תנועה בתוך מערבולת החברות הריקניות, חזקות המשיכה, הקיימות בעיר. אם לא הוא הרי אין אף אחד אחר שיוכל לעשות זאת. ואם נשלח מדריך שאינו מסוגל לכך, הרי שנוער זה מרגיש עצמו מרומה, מרגיש את רוח הזלזול, הנושבת מהכוון אליו [ ] פניו. והתוצאה- אכזבה, מרירות, עזיבה. אין תימה ותמיהה שבסופה של הדרך מגיעים מתי מספר למשק, וגם הם באים עם מטען שלילי, שדאגו להשריש בהם בעבר. לכן בראש ובראשונה האשם הוא בנו, ולא בכל גורם אחר.
לסכום דברים אלו, החברים במשק חייבים פעם להחליט אנא פונה דרכם. אם פנינו נשואות אל התנועה, ומצפים אנו לעזרתה בגרעינים, הרי איננו יכולים לעשות מלאכתנו רמיה, או לחציה, אלא להשקיע בה מיטב כוחנו, משום שבאותו יחס שנשקיע, באותו יחס נקבל. לא נשקיע- אין לנו שום זכות לבוא בטענות לגרעינים המדולדלים בנפש ורוח המגיעים אלינו.
וכעת אעבור למישור אחר לגמרי, והוא מישור היחסים האישי שלי עם המשק. סיכום השנה במישור זה הוא מאד עגום ומלווה הרגשת תיסכול חזקה. היתה זו שנה ש"הצלחתי" להכיר את המשק מזוית אחרת מאשר קודם, והכרה מאוד לא נעימה.
במשך שנת ההדרכה היו לי כמה דרישות ובקשות אל המשק, שהיו חשובות לי מאוד, הן משום שמרית הקשר אל המשק, והן משום הקלת דרכי בשנה זו. כמעט בכל המקרים נתקלתי בסרוב ובחוסר הבנה, מצד מוסדות ואנשים שנשאו בעול התפקידים המרכזיים. יתכן שלי לא היתה הזכות לפנות בתור פרט ולדרוש הבנה זו.
נתקלתי בדבר מאוד מענין של העדפת שיקולים כלכליים ברוב המקרים על שיקולים חברתיים. ציפיתי בשנה זו לחוש את עזרת המשק לחבר הנמצא רחוק מהבית, שלפעמים נבצר ממנו לבוא הביתה מספר שבועות. להפך, היו פעמים שהיתה לי מן הרגשה, שכעת בתוקף מצבי כמדריך, אני לא כל כך חבר משק. אני פחות חבר משק מאשר כל חבר אחר הנמצא בחוץ לתפקידים שונים.
יודע אני את הקשיים שהמשק נתון בהם, יודע אני גם שלא תמיד יתכן למלא רצון חבר אחד, משיקולים של חברה שלמה, אך היתכן שאפילו פעם אחת לא יכריעו שיקולים אלו לטובת החבר האחד?
וזו השאלה הנוקבת שאינה נותנת לי מנוח גם כיום, בסיומה של התקופה.
ובאשר לועדת קשר, אינכם מתארים לעצמכם עד כמה חשובה ועדה זו לאלו הנמצאים בחוץ. אני חשתי זאת על בשרי. היו פעמים ששבועות שלמים לא ידעתי מה מתרחש במשק, מה נעשה בו ומה לא, וגם זו תרמה תרומתה להרגשה הכללית שלי.
לסכום- קשה היה לי מאוד לרשום ולהטיח מילים אלו, וכוונתי בכתיב זו, בסופו של דבר, אינה הטחת האשמות למען שחרור לחצים שנבעו בי בשנה זו, אלא תקוותי היא שאולי דברים אלו יוכלו לשנות משהו מדרך המשק, וזאת למען כל אלה שצריכים לבוא אחרי (ואולי לא). למען נצליח לשמור לפחות על הקיים.
איתן ו. [ורדסהיים]
בעקבות "כנס ירושלים" (החוג לידיעת הארץ)
האם בקרת בעיר העתיקה בירושלים? בודאי בקרת. האם מצאת את העיר העתיקה? ספק בדבר. הן על פני השטח נמצאת עיר ערבית, חלקה בן מאות אחדות של שנים וחלקה חדש יותר, ובמקומות שונים בסיסי בתים ושערים קדומים יותר. אם כך, היכן היא העיר העתיקה? עירם של דוד ושלמה ומלכי יהודה, עירם של שבי ציון בתוך תוכו של ועיר שלטון יון, עירם של החשמונאים ועירו של הורדוס האדומי?
מוטב לנו כי נתור בירושלים של מעלה ונחפש אחר ירושלים של מטה.
ולא כיוונו לדברי חכמים, אלא לירושלים של מעלה- זו שגלויה לאור השמש, וירושלים של מטה- זו שחבויה תחת פני האדמה.
את זכותנו לשבת בעיר הקודש נצא לחפש. את האמת הארכיאולוגית הנסתרת לחשוף, בעקבות האמת ההיסטורית הידועה לכל מכתבי הקודש וכתבי ההסטוריונים.
מדרון גבעה מדרום לחומות העיר, מעל מעין גיחון. כאן שכנה עיר דוד. חפירותיה של קתלין קניון האנגלית, אנטישמית להכעיס ושונאת ישראל לתיאבון, דוקא הן שפתרו לנו מיקומה המדויק של העיר.
ומדוע בנו היבוסים עיר כאן? אוכף נמוך בין בית אל לחברון אשר נוח למעבר מן המדבר , סלע מתאים לחציבה של אותם ימים, הקרבה למעין הגיחון- כל אלה חברו יחדיו והביאו להקמת עיר מצודה אל מול הציה. על כן הוסב שמה למצודת ציון. ודוד המלך בחר בעיר הזאת לבירת ממלכתו המאוחדת, כי שכנה בגבולם של שני שבטים- יהודה ובנימין.
עיר דוד, קריה בה דוד חנה, פאר והוד והדר בכתובים, ולפנינו האבן הגדולה, הגסה, של חומת העיר. מאכזב? מפתיע? לא, מרגש. והנה גם חומה בראש הגבעה. מיקומה הנוח של העיר אחרי ימי חזקיהו, שחפר את נקבת השילוח, ומי השילוח הולכים לאט אך בבטחה אל הבריכה שהיתה בתוך העיר. לכאן חזר גם נחמיה מבבל. אולי הוא אשר בנה חומה עליונה זו?
נמשיך וננוע צפונה, כי לשם רחבה ופשטה העיר. מוקדון הוני כבש את המזרח. חשמונאים מרדו ביונים וכבשו ארצות נרחבות. חומות חדשות בנו הם בירושלים. היכן גבולן של חומות החשמונאים, החומה הראשונה והשניה, כפי שקורא להן בן מתתיהו? גם הנוצרים חקרו ודרשו בסוגיה זו, למצא אשור למסורתם כי אכן מקום צליבתו של ישו הוא המקום. על מקום החפירות, מעל לשרידים העתיקים, נבנו הכנסיות והמנזרים. מרחק שתי פסיעות ממרכז השוק, תחומה ברחוב בית הבד, ניכנס אל האכסניה הרוסית ע"ש אלכסנדר, נרד במדרגות אל תוך האדמה, והנה אנו בעולם המופלא של חומות החשמונאים. בתוך תוכו של שער העיר, הכבושה בידי רומא, במקום בו פסע ישו מנצרת אל מחוץ לחומות כדי להצלב בגבעת הגולגותא.
שוב נצא לאור השמש, ננוע ממנזר למנזר האחיות ציון אשר בדרך היסורים, ושוב נכנס אל מתחת לאדמה ואנו בחצר האנטוניה, מצודתו של הורדוס המלך, על כל נפלאותיה, וכך נשוב ונצא ונוסיף ונרד אל הנסתר מעינו של עובר אורח.
אך למה נרבה דברים? הרי טוב מראה עינים.
קום, עלה ירושלימה, רד אל המרתפים ואל החורים ואל החפירות ומצאת קצהו של חוט בן אלפיים.
דודו אברהמי
לקט פתגמים בנושא האהבה פרי עטו של חנניה רייכמן
האהבה בלב כל פרט
היא אשליה מוזרת
שבת החמד האחת
שונה מן האחרת.
האהבה לפי הרוב
מכה בסנוורים
אך יש רופא עינים טוב
קוראים לו נשואין.
הנשואין כעיר מבצר
שחיל אויב עליה צר;
בחוץ- רוצים להתפרץ,
בפנים- רוצים להחלץ.
במרומי "חברה מובחרת"
איש נושא אישה אחרת
חי עם מישהי אחרת-
ואוהב עצמו בלבד.
נשואי המתגרשים
עם בני צמד חדשים
זה בעצם נצחון
של תקוה על נסיון.
כל הפוסל במומו פוסל
(כמה מילים בוטות)
כמדומני שאין זה העיתוי המתאים למאמרי, בתקופה זו של הצעירים הזועמים, כשתה ויסוצקי נועד אף הוא לצעירים, וכאשר עצם העובדה שצעירים מסוימים נולדו לפני עשרים שנה (וזקן מופלג כמוני- שנת הולדתו חלה כעשר שנים לפני קום המדינה) מקנה לכל יונקי חלב ופושקי שפתיים את הזכות לרמוס בכל רגל גסה את דרכנו ופעלנו עד הנה.
הדברים אמורים בכל מסכת המאמרים המפארים את דפי ה"אפיק"ים האחרונים, והגיעו הדברים לידי כך שאיילה מצאה צורך נפשי להתנצל בפני התינוקות.
ידוע מאז ומתמיד שבחברה האלמנט הצעיר הוא המתסיס והגורם לחידושים ולמהפכות. כנראה שעובדה זו היתה נר לרגלי הנוער הצעיר, שלא הצליח לענין את עצמו אלא באספות גרעין חדשות לבקרים (ועוד היד נטויה).
ושוב, במה דברים אמורים? אחרי טענות ומענות התחדשה אצלנו פעילות ענפה בשטח התרבותי, בזכות ידידנו הזקן סנדלון, ועדיין אין רואים במה התבטאה הכמיהה העזה של צעירינו לפעילות חברתית. מלבד דילוגים בערבי ריקודים (שהם לעצמם דבר חיובי), ההשתתפות בחוגים היא מאד צנועה.
נעבור לשטח אחר והוא העבודה. במדה ואדם, ולו גם אדם צעיר בן עשרים (אשר עומד כבר ברשות עצמו מבחינת החוק), יש לו ביקורת על עמיתיו המופלגים בזיקנה בכל הקשור לטיב העבודה, ליחס לעבודה וכן הלאה, אפשר להסיק מכך שהצעיר הביקורתן בדיעבד יודע כביכול איך צריך להראות "מוסר עבודה" נכון.
הרשו לי להסתייג מהנחה זו בהקשר לעובדות שלנגד עינינו. "מוסר העבודה" איננו רק הפעולות המסוימות המבוצעות בענף, אלא גם מכלול של גורמים אחרים כגון: קימה בזמן לעבודה, סיומה בזמן, חופשות הנלקחות בתאום עם הענף, חזרה מחופשות בזמן כדי לאפשר עבודת צוות ויציאת עובדים אחרים לחפש.
ביחס לכושר העבודה אני משער שרובם ככולם עונים על הדרישה הזאת. הבעיה מתחילה בכל אותם הגורמים האחרים, בעקר מועד החזרה מהחופש, ומי כמונו יודע שיש כאן לא מעט "צעירים" שקשה מאד לסמך עליהם מבחינה זו.
הביקורת היא חרב פיפיות, ובמדה שיש לאדם מה לאמר על חברו, מוטב שיחשב תחילה שמא הוא לוקה באותם פגמים. על אחת כמה וכמה אם הוא בן גיל נמוך יותר (בבחינת מה יהיה כש"יזדקן" בעשר שנים נוספות).
כשאומרים "חברה לא מתנדבים", "אנשים לא באים לגיוס", ויש טרוניות, מיד רואה עצמו הדור הצעיר מקופח. אך מה קורה כשהגיוס הוא התנדבות מחוץ לשעות העבודה? למשל: ניקוי הבריכה. מלבד צעיר אחד זועם מאד מתוך כעשרים מתנדבים לא נראו כלל הילדים, מלבד הילדים בני המקום. לו היו באים הצעירים הנ"ל ורואים כמה וכמה מהמושמצים שלהם, אשר היטו שכם בעבודה זו, יתכן והיה המצפון מציק.
דרושה פרופורציה מסוימת של מבקריםעל המבוקרים. כבר אמרה אילה: "יש לכם ביקורת, הטיחוה בראש גלוי", אך המדובר הוא באלה אשר נקיים מכל אותם רבבים אשר הם מטיחים.
אף פעם לא אמרתי שאצלנו הכל שפיר, אך עם זאת בשום אופן לא יתכן שמספר מצומצם של חברים שלא מושכים בעול ייצרו את הרושם ש"מוסר העבודה" ירוד. אף אחד מכל החברים הרבים, אשר ממלאים את חובותיהם בעבודה, אינו מצפה לא לטפיחה על השכם ולא לפרס לנין, אך עם זאת אי אפשר לשמע השכם והערב דברי בקורת וגנות, ואינם צריכים להאפיל על היצירה הנעשית כאן, בפרט כשאנו רואים וחשים בהתפתחות המקום, וההשגים לא מבוטלים.
על כך נאמר "טול קורה מבין עיניך". אם ישנם צעירים המוכנים לתקן ליקויים שהם רואים, נשמח לפעולתם אם הם נקיים מליקויים אלה, או לפחות מנסים לשפר את עצמם, אך לגבי כל השאר נאמר: נוער מתבגר, קחו את עצמכם בידים, הפסיקו למצא באחרים את המומים הנמצאים בכם. ראו את החיובי והטו שכם לתיקונים.
לבנוסף לכל נזכור, כי גם המבוגרים שבינינו אינם נחשבים עדין בכל מקום בעולם בחזקת זקנים.
אלי [רון]
מי ומי
*ברכהל'ה ודודו שליטא חזרו משנתיים לימודים, וחן הקטן שוב נראה מחנחן.
*אריאלה וצביקה חזרו מחו"ל, ונצפה לשמיעת רשמים.
*אוריאל חזר משרות 3 חודשים בצה"ל (כנראה שאוכלים טוב בצבא).
*החלו ההכנות לחתונתם של עדה ושמיר, אשר תתקים ביום ג' 27/8. בערב
החתונה תחלק ועדת תרבות שסתומים לאזניים למי שלא יוכל לשמוע את האמת.
*שני הענפים שהכריזו מלחמה על שלוות הקיץ הם כרגיל התמרים והנוי.
בתמרים נערך גדיד ראשון של הזן "ברם" וכן בוצע משלוח ראשון של פרי ה"חיאני".
בנוי עתה העונה הבוערת. הדשאים נשתלים עם בנות "סלעית", ונעשות עבודות
גמר בפנת החי.
*חלק מצוות העתיד של גן הירק, בהרכב של 9 זמניים וחבר אחד, בילה ב"רופין"
בקורס גן ירק. מספרים שבאחת ההרצאות קרא המרצה: "החברים מעין גדי, שקט!"
ונענה: "איפה אתה רואה חברים מעין גדי?"...
*ועדת שכון מודיעה כי קנתה שואב אבק לשימוש החברים. יש להחזיר את המכשיר
למחסן כלבו אחרי השימוש בו.
*תכניות הבתים החדשים נמסרו במז"ט לסולל בונה, ותחילת הבניה צפויה בקרוב מאד.
*הרצל מספר לנו כי החודש האחרון עומד בסימן גל קניות מוגבר לקראת העונה
החקלאית ושנת הלימודים החדשה.
גם להם יש כבר בעיות
יובל (91/2): אני לא אתחתן אף פעם. הבעיה היא שאני רוצה מקרר, אז בלית ברירה אהיה בשותפות עם ההורים.
"שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים:
דרך נשר בשמים
דרך נחש עלי צור
ודרך גבר בעלמה".
מה המשותף לכולם?
ארבעתם שואפים לא להשאיר עקבות
(מפי ר' ישראל, מפי אבי-סבו)
בשבת בבוקר הפסיקו לאמר "בוקר טוב!"
אלא אומרים: "תבוא עליך בריכה!"