אפיק
עלעל קבוצת עין-גדי מס' 273
י"ח בסיון תשכ"ח 14/6/1968
שבת שלום!
עין גדי בפריחתה. באשכולות של שפע אודם מעטר הצאלון את חזיתות ביתנו וכמו מקשר בין ירק המדשאות לשממת ההרים. ראשית יוני. שלווה פסטורלית באויר. משבים מלטפים את חמסיני הקיץ. גם אשתקד בשעה זו שרר בביתנו אותו השקט, אולם אז היה הוא מלאכותי וזועק. בשעה שקרבות מרים התחוללו בכל גבולות ארצנו הרגשנו עצמנו מחוץ לעולם, כמין מעמד מיוחד של עורף מרוחק ומיותם, שכולם שכחו ופסחו עליו. שום ידיעה, שום שמועה, אפילו לא קצה קציה של מלחמה. רק הדאגה האיומה לחבר'ה שגויסו. הרטט העצבני עם כל טרטור של טלפון- מה ובקשר? שמחה או שכול?
חלפה שנה. שוב פורח הצאלון, כשמצטרפים אליו מועמדים חדשים. נחתם מעגלה של שנה עונה נוספת; מזכיר ומרכז משק חדשים נבחרו להמשך הנהגת ה"ספינה". ואנו גאים לעטר את השער זו בפעם הרביעית ברציפות בברכה ליולדת ולאב:
למרים ולגדעון הדס
מזל טוב להולדת יונתן
האמנם יהדותנו "אדירה"?
דומה אני לנפח הבא ללמד רופא טיפול בגוסס ומביא סובביו לידי גיחוך, שהרי ספק עם יש בידי נפח להביא תרופה לחולה אנוש, וספק רב יותר אם בכוחו לרפא יהדות כה אדירה ממחלתה הנצחית...
אל תראוני בדברי כאותו נפח-רופא, שהרי זה ענין למקצוע ולהתפתחות, וזה ענין לרגש ולמצפון. ואפשר שיעלה בידי לעורר מצפון...
ביוגרפיה של עם מעמידה אותנו בפני מציאות אחידה לאורך כל חייו. רציחות ופרעות, עלילות וגרושים, טבח במכלאות גזים. שליש מהעם אבד ב"פתרון הסופי", ומסתבר שהיה זה סוף אבל לא פתרון, סוף לפאסיביות של צעירי העם שהתפכחו ופקחו עיניהם. אכן דומה היה שהזעזוע פעל על מחשבתם המעוותת של בני העם, ופעולות בכיוון זה החלו לתת עותותיהן. הדברים אמורים בהעפלה, מחתרת, מלחמת השחרור והתחדשות העם בארצו.
וראה, מה מוזר הדבר, רובה של יהדות זו האדירה, כביכול, יושב לו מקצה תבל עד קצה, מנהל בנקים באמריקה, מקיים בתי חרושת באנגליה, מארגן חברות סחר בגרמניה. לא יאמרו לי שאלמלא "עזרתם הכבירה" של אלה, תחדל אמריקה מלהתקיים, או אנגליה תפשוט רגל...
אך כלום אפשר לנו להתקיים לאורך זמן, לנוכח גידולם הבלתי פוסק של אויבינו סביב? אכן גידול ממאיר, שאפשר לבטלו רק בגידול נגדי.
במה דברים אמורים? יש בידינו כרגע שטחים עצומים שמאוכלסים בחבר עוינים בלבד, ולמען שלוט באלה, יש צורך ראשוני איפוא באיזון פני האוכלוסיה, שלא לדבר על התוצאות המתבקשות מכך, כמו: התבססות חקלאית, התפתחות תעשייתית והקלה בטחונית.מזה שנה אנו מצפים לתוצאות הזעזוע. מזה שנה אנו נתקלים באותה מציאות, שלא מצאתי לה הגדרה אחרת אלא שכחה כרונית. מחלה מדבקת ומסוכנת, שבאה לשני כוונים: שכחת קורותם ושכחת יעודם. קורותם- חנק פיזי ורוחני כאחד; יעודם- שמירת הצלם היהודי שבם, "אור לגויים", חזוק אחרית הימים, וכל אלה באים לידי מזיגה בא"י.
איך זאת שהכח הנפשי של יהדות זו חלש מכוחו של החומר. מתכונתו של היהודי להשתרש במקום מבטיח, לפתח עסקים, לצבור הון, ולפעמים אף לתרמו. כלום לא עלה בדעתו שזקוקים אנו לוגופו יותר מאשר לכספו? אנו צריכים לבניו כחיילי צה"ל, כמתישבים בספר, כתוקעים יתדות בשטחים המשוחררים. ואשר יגורנו בא לנו. חלקה של יהדות זו בא לתקופה מסוימת להשתיק מצפונו ושב אל ביתו בניכר. חלק אחר יושב ב"גרמניה האחרת" וצובר הון.
אין בדעתי להרחיב על כל אלה, אך ורק משום שאין במלים להביע בעיה זו על כל חומרתה, וכל בעל רגש ומצפון יכיר בכך.
מיטב בנינו נופלים בגבולות, והארץ משוועת לעולים, לבונים ולהאחז בכל אדמה משוחררת, ואלה באים ומכריזים על התנדבות למשך חדש ומחצה או מעט יותר. אל לנו להתנהג בחנופה, אל נאפשר להם להשקיט מצפונם... נצא ונכריז שאין לנו צורך במתנדבים. אנו רוצים בעולים. דרוש כח נפשי עצום לכך, ואם אין גם כח זה, אל לנו לצאת בתקיעת שופר ליד כותל הדם והדמע.
בדבר היהדות האדירה, שנחלצה לעזרת העם בצר לו ושלחה תרומתה ונדיבותה, נאמר בגלוי כי באלה לא יכסו על אפסותם הרוחנית, ואין הם ראויים לתודות. הרוח ה"יהודית" הזו, הקושרת את האושר בחיים עם הון ומודרניות, חייבת לנשוב לכוון אחר, מאחר ואינה הולמת לגבינו. לכן, אל לנו להושיט עשר אצבעות לקבלת נדבות. נושיט אצבע אחת מאשימה ותובעת: עלה!
שלמה הראל
שנה אחרי המלחמה
"אלוהים, מדוע האויבים לא כתתו חרבותם לאיתים?"
ראה, הנה ירק עלה במדבר
בטל ומטר התברכו השדות,
חרש מוטלות גופותינו בהר
בעורקים מזרימים את דמם עד כלות...
לא יחדל מלזרום בפרצים זה הדם
מבלי לחמוס העורק הראשי!
ידעתי, תקום שם עומד האדם,
תוריק אדמה, אמת, חי ראשי!
אמש ראיתי המון חוגג, שירה בציבור,
זכרתי רעים לא יוסיפו דבר,
משעלו בשמיים זיקוקין די נור
נדמה לי כי הקרב הנורא שוב חוזר.
חוזר, אדום ואפור ושחור, ברק בענן
דם ואש ותמרות עשן,
סימפונית פגזים\ מנצח גם סולן,
ברפיח, לטרון ורמת הגולן.
אזכור אחד האורים שנפל בצריח, דם.
מישהו סגר ליבו על בריח, אדם,
לבל יפרצו דמכותיו בזרם, כמו דם.
ואחר יערוף ראש אחת ערביה, אין צלםם
יומני כבר תלוש ומושלך באשפה,
אות הוא כי עברו ימים הרבה.
על הקיר בחדרי התחדשה המפה
שוב רפידים, גם אלוני ממרא.
בחברון ועציון יהודי לי לוחש
שהארץ תשקוט מים סוף עד רמה.
אכן, ההוא כבר שולח ידו בחרמש
ובפיו מזמר: את אדמה...
שמועות אומרות מאן דהו כבר החליט
השב אדמה משוחררת לצר,
אני בידי את פני כך אליט,
כואב על נופלים שבקרב של מחר...
שלמה הראל
בעקבות "מחכים לגודו"
הערת המערכת:
הנה, כפי שהבטחנו בגליון הקודם, תשובתו של צמח בר זכאי, משחקני "מחכים לגודו", למכתבו של אליהו בן טובים (שפורסם ב"אפיק" הקודם").
א. שלום!
כפי שהבטחתי אני עונה מיד תשובה למכתבך, ולפני שאתן דעתי על ההצגה לפי בקשתך, עלי להזהירך- מה שאכתוב על ההצגה היא דעתי הפרטית בהחלט. אע"פי שאני אחרי על ההצגה מבחינת מינהל, הרי דעתי מנוגדת הרבה מדעתם של הרבה אנשים, וכמו כן גם במידת מה מדעתם של חברי השחקנים. ואוסיף- כמספר האנשים שראו את המחזה, כך מספר הדעות, האסוציאציות, החוויות וכו'. ופה לדעתי גדולתו של המחזה ושל המחבר בקט. ובכלל כל מחזה, שיר או תמונה לדעתי נמדדים ברבגוניות שלהם.
ומכיון שאנסה להסביר את דעתי על המחזה, אני מרגיש חובה לעצמי לספר במילים מספר היסטוריה על עצם בנית המחזה ועל עצמי.
המחזה התגלגל אלי באקראי. קראתי בו, הפכתי בו והפכתי בו , והנה מצאתי עצמי בתוך תוכו, מזדהה אתו בכל רמ"ח אברי, וראה זה פלא, הן לא שחקתי מעודי על שום במה. לאמיתו של דבר הייתי מאד קרוב לתיאטרון, עקב זה שאני פשוט רציתי לצייר תפאורות, ובאחד המקרים הציע לי הבמאי לשחק את אסטרגון במחזה.
ואני מוכרח לגלות שלך סוד. במשך כל זמן העבודה על המחזה לא ניתחנו אפילו פעם אחת את המחזה, לא מבחינה פסיכולוגית ולא מבחינה פילוסופית ולא בשום צורה אחרת. הבמאי לא הרשה בשום פנים ואופן לעשות זאת. פשוט הוא פחד שנשחק פילוסופיה, ואז היינו מאבדים הכל מהמחזה. הדרישה שלו היתה אחת והחלטית: לשחק בצורה הריאליסטית ביותר, ללא שום התפלספות. אם כואב לך משהו, אז הוא באמת כואב, אם הנעל לוחצת הנעל באמת לוחצת וכואבת. את המסקנות, ההשלכות וההתרשמות הקהל יקבל איך שירצה ויסיק מזה מה שהוא חושב. זה למה? מפני ש"מחכים לגודו" של בקט הוא מחזה שעומד על הרגליים. זהו מחזה ריאליסטי במלא מובן המילה. הוא כל כך אמיתי וכל כך פשוט, הוא יום יומי, הוא החיים עצמם, הוא אתה ואני וכל אחד בעולם. מי לא מחכה לגודו? גודו יכול להיות אלוהים, כסף, אושר, אישה, עבודה, קיבוץ, הכל! מליוני דברים! כל אחד מחכה למשהו.ומכאן- גם כל אחד יכול לראות ולהבין את המחזה כרצונו, כאות נפשו. לכל אחד זה אומר משהו אחר. כל אחד יכול להשוות את הדמויות במחזה למי שהוא רוצה, לדמויות מההיסטוריה הלא רחוקה ומימינו אנו.
מה רוצה להגיד המחזה? מה בקט רוצה לומר לנו? האם זו טרגדיה. קומדיה? טרגי-קומי? האם המחזה הוא פסימי? אופטימיסטי? האם הוא בא להזהיר את האנושות? או אולי הוא כותב פשוט את המציאות עצמה?
וכאן אני מגלה את דעתי. לי נראה, וכך אני מרגיש, שהמחזה הוא פסימי וטרגי במלא מובן המילה. הוא מחזה מכאיב ומדכא עד כדי להחריד. הוא מכוער, הוא יורק בפרצוף ומגלה לנו, לאנושות, את פרצופה האמיתי. וכל זה בלי לתת תשובה או פתרון, וזה המרגיז (אם כי "מחכים לגודו נחשב למחזה האופטימיסטי של בקט. הוא הראשון שנכתב, והמחזות שבאים אחריו, כגון "הו... הימים הטובים", "סוף המשחק" ועוד מסתיימים כולם בגסיסתם של הגיבורים או באובדנם), ויש להבין כאן את בקט. המחזה נכתב על רקע מלחמת העולם השניה.
עכשיו אנסה לקחת מספר אפיזודות מהמחזה ואנסה להשוות אותן למציאות, כדי לתת תוקף לפירוש שלי למחזה.
תחילת המחזה: אסטרגון יושב ומנסה לחלוץ את הנעל מפני שזה כואב לו, לוחץ לו (למי לא לוחץ משהו?). ומה עושה חברו הטוב? עומד על ידו ומדבר דברים בעלמא, על העבר הטוב ועל כל מיני דברים יפים שהיו ושיהיו. אסטרגון מבקש ממנו שיעזור לו, הדבר האלמנטרי ביותר, וזה ממשיך לנאום, וזה האבסורד הגדול. אם נקח לדוגמא את עצמנו, העם היהודי שששת מיליונים מבניו נרצחו, נטבחו ונשרפו מבלי שאיש הניד עפעף, פרט לזה שדברו גבוהה גבוהה. היום, כשאנו נלחמים על חיינו כאן בארץ ישראל, מה עושה האו"ם? יושב ומפטפט. ואם כבר לקחתי את הדוגמא הזאת (וישנן אלפי דוגמאות. זה יכול להיות בין שני חברים או כל דבר אחר). נמשיך ונראה את שתי הדמויות הבאות- פוזו ולאקי (אם כי למעשה שתי הדמויות האלה נכנסו למחזה פשוט כדי להקל על הבנת המחזה ופשוט כדי לתת דוגמא (לפי בקט). מי זה פוזו? יכול להיות אלוהים, יכול להיות היטלר, נאצר, רוסיה, סתם רוזן, שבסופו של דבר יכול להיות סופר כמו לאקי, או שהוא היה פעם לאקי, או שיהיה בסופו של דבר לאקי. "כל אדם וגורלו שלו" (ציטוט מהמחזה).
מי זה לאקי? סתם עבד! כושי באמריקה או בדרום אפריקה, ששת המליונים הטבוחים ועוד כהנה וכהנה. איך זה מסתדר, שתי הדמויות האלה, עם אסטרגון וולדימיר? בהתחלה מפחדים ממנו, וכשרואים שהוא לא נושך קצת צוחקים ממנו. ושוב מפחדים, ושוב צוחקים ממנו. הם מנסים לעזור ללאקי, וברגע שעוזרים לו הוא נותן בעיטה. הם גם לועגים לו, הם מוכנים לקחת ממנו גם את העצמות שפוזו זורק לו, ובהזדמנות ראשונה הם נוקמים בו. במערכה השניה, כשפוזו עוור ולאקי אלם, הם צוחקים לו, הם יותר חזקים ממנו, ואם כבר הם עוזרים לו, הם עושים זאת בתנאים, ובסופו של דבר מתעללים בו.
האם כל זה אינו מהחיים עצמם? מהתקופה שהיתה ומהתקופה שבה אנו חיים? כל החיים הם צחוק ודמע, לעג ואנוכיות.
אנסה במילים קצרות לסכם מדוע הגעתי להחלטה פסימית שכזאת: עקב משפט שישנו במחזה (במערכה השניה, בזמן שפוזו יוצא): "ברגליים מפוסקות הן יולדות מעל לקבר".
זוהי, דומני, תמצית כל המחזה. כדי להמשיך: לאחר שנסתימה מלחמת ששת הימים, מי בארץ הזאת לא ציפה שסוף סוף יבוא השלום? אני על כל פנים כן, לאחר שעברתי את כל המלחמה הזאת, כשראיתי את ההרס והחורבן, את עשרות אלפי ההרוגים המצריים בסיני, בירושלים, בגולן, האמנתי בתום לב שגודו יבוא, והוא לא בא.
לאחר המלחמה "העלם" בא ואמר לי שגודו (השלום) לא יבוא היום. הוא יבוא מחר. האם הוא יבוא???
מחכים... מחכים... מחכים... כולנו מחכים. אתה, אני וכל העולם מחכה. כל אדם באשר הוא מחכה לגודו שלו.
איני יודע אם הצלחתי להבהיר את עצמי או לתת לך תשובה. עצם העובדה שיש בינינו התכתבות מעין זו, זוהי גדולתו של המחזה.
במידה ותרצה להמשיך בהחלפת דעות אשמח.
בב"ח חברים
צמח צאלים
הטיול השנתי של כתה ג'-ד'
יום א.
נסענו לחברון. בקרנו במערת המכפלה וקנינו כד של זכוכית חברון. משם נסענו לכפר עציון. בכפר ראינו את שרידי הישוב מלפני 20 שנה. אחר כך נסענו לבית לחם לקבר רחל, משם לבריכות שלמה. אחר הצהריים בקרנו ביד לזכר משה. בבריכות שלמה אכלנו ארוחת צהרים. משם המשכנו לאכסניה ברמת רחל. בלילה נסענו מסביב לחומות, ופסיק סיפר לנו על הקרבות, גם בקרנו בכתל.
יום ב.
בבוקר נסענו להר הזיתים, הסתכלנו בנוף ואחר כך נסענו להר הצופים. ראינו את האמפיתיאטרון שעל הר הצופים, כשירדנו מהר הצופים נסענו לאוגוסטה ויקטוריה, משם המשכנו לנבי סמואל. עלינו שם על המגדל שקברו בו את שמואל הנביא.
משם נסענו לגבעת התחמושת, ופסיק הסביר לנו. נסענו לאכול במסעדה. כשגמרנו לאכול נסענו לגן החיות התנ"כי. היה שם יפה מאד. אחר כך בקרנו בכנסת. בכנסת אמרנו למודיעין שאנחנו בכתה ו', אז הם נתנו לנו להכנס. כשיצאנו מהכנסת נסענו לבית ההורים של מרים, ושם ישנו.
יום ג.
בבוקר נסענו למסעד עומר, נכנסנו למסגד, וכשיצאנו הלכנו גם למסגד אל אקצה. משם המשכנו למלון הולילנד וראינו את דגם בית שני. אחר כך בקרנו ביד אבשלום ליד מוזיאון רוקפלר, אכלנו ארוחת בקר. משם נסענו ליריחו, לקליה ולעין פשחה וחזרנו בסירה ךעין גדי.
ילדי כתה ג-ד
מכתב אהבה
בשבוע שעבר ביקרתי בגן החיות. ראיתי שוב ושוב מה רבים ושונים היצורים בעולמנו. כל אחד וצורתו, כל אחד וצבעו, כל אחד ותכונותיו. לא עוד, אלא שרבים מהם כמה וכמה צבעים להם, מהם יפים ומהם יפים פחות, וכולם חיים יחד, בגן אחד, וסורג מפריד בין אחד לשני.
אצלנו אין סורג בין חבר לחבר, ואני חייב לאהוב את כולם על כל צבעיהם. אבל ישנם כמה צבעים, כלומר תופעות (וכל אחת מהן יש לה שם עצם פרטי), שאני אוהב אהבת אמת, אהבה עמוקה בלב ובנפש.
תופעה מספר 1
תמונה א':
הצלחות שלקחה עם סלט מחדר האוכל כבר מונחות בבית כמה ימים ותופשות מקום. צריך להחזיר אותן. "בוא פוצי! בואי מוצי (אוספים את הבעל והילדים)! הולכים לאכול ארוחת ערב!". הצלחות ביד- המשפחה על יד, איזה תמונה אידיאלית.
תמונה ב':
אחרי 20 מטר: המשפחה על יד, הצלחות?... היכן הצלחות? אה, כן, מונחות ליד עגלת האשפה בחברת הבקבוקים משלשום והארגז מלפני שבוע. כמה שאני אוהב אותך תופעה חמודה!!!
תופעה מספר 2
תמונה א':
השעה 17. אני פוסע לי לתומי אל תוך פאר הכתה החדשה. אה. ה. ה... כמה קריר. נכנס. מעל לראשי, באולם האכילה, מהמהם לו מזגן מס' 1 ומתגבר בהצלחה על מעט החום שמפיצות כל הנורות הדולקות. מחדר מס' 2 מתחרה המזגן חברו, ,אלא שמלאכתו קלה יותר- עליו להתגבר על החום של נורה אחת בלבד. בחדר מס' 3 התמונה זהה. מה לומר- ממש חדרים תאומים.
דומני שעבדה באותו יום תופעה חמודה- רק התוצאה לא כל כך חמודה, והדוגמא הניתנת לילדים- מחרידה.
תמונה ב':
השעה 5. אני פוסע לי לתומי אל תוך חדר האוכל. בררר... איזה קור, קור ואור. 3000 וואט ניבטים אלי מן התקרה ומן החרכים מנשב הקור. וכך היה גם ב-4 וב-2 וכו' וכו' למן סיום הסרט. ואתה עברת שם, וגם אתה ואתה, וראית את הנורות האדמדמות ואת הזוהר מלמעלה, ואצבע לא נקפת, תופעה מ... שכמותך.
תמונה ג':
ובעודי נדהם מן האור והקור מופיע ידידי מאיר ומטאטא בידיו ומתחיל לאגור אל המרכז את בדלי הסיגריות, פאר שארית הסרט. שלא להזכיר החלטה מפורשת שאין מעשנים בתוך האולם אלא מחוצה לו בזמן ההפסקה (כמו שאמרו חז"ל: מה שאינו שנוא עליך- לחברך עשה תעשה, ואפילו יחטוף כאב ראש). כל בדל ובדל וסיפורו שלו. שונים הסיפורים, וסופם אחד- אל הרצפה הושלך וברגל גאווה נרמס. הו- כמה אחזתני התשוקה באותו רגע לראות, ולו אך פעם, את אחד מאותם בעלי התופעות חוזר על ההצגה בחדרו, בדירתו שלו, לעיני זוגתו המתמוגגת. הן אתה המעין ממנו אפשר לדלות כל כך הרבה חוצפה, עזות פנים והפקרות???!!!
צ.ג.
לסכום עונת גן הירק
מלפפוני סתיו:
העונה ניסינו שני חידושים: א) השקאה תת קרקעית במלפפוני סתיו. ב) משבר רוח של תירס אחת ל-8 שורות.
שיטת ההשקאה הוכיחה עצמה כרגיל. המלפפונים היו יפים, מפותחים ונקיים מ"צרות", אולם משבר הרוח אכזב קשות. נזקי הרוח היו השנה כבדים במיוחד בגלל מיקום השדה (הפלטו). כך שלמרות החממה הנאה לא הורדנו יבול גדול כפי שראוי היה, אלא יבול בינוני- 1,2 טון לדונם. בגן בית זרענו 10 דונם בהשקאה רגילה. בגלל סיבה בלתי ידועה לא נבטו כ-6 דונם. 4 הדונם שנבטו הניבו כטון לדונם.
חצילים:
מהווים את אכזבת העונה. כיון שגידול זה נותן חלק נכבד מהכנסות הגן, לא ימלא השנה גן הירק את המכסה המתוכננת. מזה 3 עונות שהחצילים לא עולים ביבול על 2 טון לדונם. השנה היה הממוצע קצת מעל לטון. למזלנו היו המחירים גבוהים, וכך נמנעה "שואה" כספית. הסיבות ליבול הדל במיוחד עדיין אינן ידועות. לדעתי ולדעת מדריכי גן הירק לא חסכנו מהם דבר בשטח הטיפולים והעיבודים. כנראה שנצטרך בשנה הבאה להוריד גידול זה מגדולתו ולצמצם את שטחו.
תירס:
נוספו שני זנים חדשים- "גולדן ביוטי" ו"כרמל קרוס". שניהם מבכירים יותר מהזן הרגיל שלנו נוה יער. ה"גולדן ביוטי" לא מהווה כנראה מציאה גדולה: יבולו דל ומחיריו נמוכים בגלל אשבולו הקטן. "כרמל קרוס" נתן יבול מצוין (לגבינו)- 1-1.2 טון לדונם. חלקת תירס של 20 דונם על גבי מלפפוני הסתיו בפלטו נכשלה, הפעם הסיבה ידועה: הפריפד (מונע נביטת עשבים סלקטיבי בדלועים) לא הספיק להתפרק או להשטף בהשקאה התת קרקעית, וכך מנע התפתחות תקינה של התירס. נראה שבעונה הבאה נזרע שוב חלקות לא גדולות של "כרמל קרוס", כדי להקדים את עונת שיווק התירס, בעוד שהזן העיקרי יהיה שוב "הסוס הותיק" נוה יער 61...
המשך האפיק הבא
מאיר [רון]
מהנעשה אצל ילדינו
בשעה טובה ומוצלחת הסתיימו ההעברות בבתי הילדים. התפנו 3 דירות מגורים, אשר בודאי תתמלאנה מחדש בתינוקות בשנה הבאה- כן ירבו!
ילדינו הבוגרים היו בטיול שנתי. כתה ו' בקרה בנמל אשדוד, ביד מרדכי, היתה בראשון לציון ביקב ובבית כנסת. כתות ג'-ד' טיילו בירושלים וסביבתה וקיבלו הסברים אוטנטיים על הקרבות מפי פסיק. כעת הם מתחילים להתכונן במרץ לסיום השנה, אשר יערך ב-28 ביוני.
הסתימה מגפת האבעבועות לאחר שתקפה את כל ילדינו, בלי להשאיר שריד ופליט.
"במקום"
פיקי (כועסת על תומר במנוחת צהרים ואומרת לו שתוציא אותו.
תומר (4): אוי פיקי, כדאי כבר שתתני לי "פליק" ולא תוציאי אותי!
סקופ:
גליון מיוחד לתפיסת חבלן בת"א
נתפס חבלן מעין גדי
בתחנה המרכזית בתל אביב
אבישי [ינקלביץ'] זה, המהלך חופשי על "גילוחס", ירד באחד האמשים האחרונים בתחנה המרכזית בתל אביב כשבידו תיק עור. מיד עורר את חשדו של שוטר, אשר הזמינו באדיבות לתחנת המשטרה הקרובה.
בתעודת הזהות הופיעה תמונתו כשהוא עטור רעמת שער, וכמובן לא שיכנעה את השוטרים. אבישי היה אובד עצות והביט לעברים, מאין יבוא עזרו. כנראה שסיפור השתייכותו לעין גדי רק הוסיף שמן למדורה. לבסוף מצא בכיס האחורי את תעודה השל"ת, שבה נראה מסופר קצר ודומה קצת לצורתו היום. עובדה זו גרמה לשחרורו, ומערכת ה"אפיק" לא איבדה את נאמן עורכיה. זהו שנאמר- קשה חהיות צעיר בזמננו. כשאתה מגדל שער צועקים עליך "ביטניק", וכשאתה עושה קרחת אוסרים אותך בחשד לאל פת'ח"...
בבוקר בהיר ותכול שמים
עלה בחור צעיר חביב
לשהות יום או אולי יומיים
בעירו היא תל אביב.
ירד הלז במרץ רב
מהאוטובוס בו נסע,
לפתי חש: עוקבים אחריו.
כמעט פתח הוא בריצה
עצור! גש הנה, תעודות!
פקד שוטר חמור פנים.
פניך נראות לי חשודות
ממש טפוסי לחבלנים.
תעודת הזהות לא מזהה
פנקס של"ת קצת יותר טוב
הדמות עדיין לא מזוהה
וכבר הומה רוגש הרחוב
חבלן אל פת'ח בתחנה המרכזית!
המון רב נאסף בקבוצות
האנשים כאחוזי תזזית
אסון יכול היה לקרות
האם הניח הוא מטען
אולי כבר שם חומר חבלה
האם עבר ברחוב כך סתם
או שמא תכניתו ברגע זה סוכלה.
דקות ארוכות חלפו עברו
ויצאה הדמות מתחנת המשטרה
האנשים שתיקתם שברו
לחשו שאלו מה קרה
העתונות מחפשת בנרות כותרות
עיתונאים מחטטים מחפשים
חבלן עלול לגרום צרות
בלב עיר מלאת אוכלוסין.
הענין כבר ברור כרגע
ומובן מכל צדדיו השונים
קרחת בעיר היא נגע פגע
סימן הכר לדמות חבלנים.
לא כל חבלן קרח
לא כל קרח הוא חבלן
אמנם אבישי קצת רותח
אך טוב שיש שוטר קפדן.
השעון החשמלי התלוי בחדר האוכל
ניתן במתנה לקיבוץ מהוריו של גיורא ברזילי ז"ל
במזכירות
ועדת חנוך העלתה דחיפות הצורך בהפיכת שני החדרים ליד המועדון לכתה וחדר מורים (כולל הריסת קיר ושינוי החלונות).
הוחלט כי המזכיר יביא תוך שלושה חודשים הצעה מוגמרת לאספה בדבר הקמת פינת זיכרון כללית במשק.
אושרה יציאתו של אחא לקורס מסריטים המתבצע יומיים כל חודש.
לאחר הקשיים שהיו ברכישת קרונות המגורים לאחר הפסח, הוחלט כי מרכז המשק ידאג עתה לרכישה מידית של שני הקרונות.
אושרה הוצאת 300 ל"י, חלקנו ברכישת קלרינט עבור דודו שליטא.
באספות
האספה קבלה את הודעת המזכיר על שובה של צפורה למשק כתושבת.
אושרה נסיעתה של משפחת רז לחו"ל בקיץ במסגרת תקנון הנסיעות. רכז עבודה התחייב בפני האסיפה לפתור את בעיית המחליף של חנן בתקופת נסיעתו.
כפתיחה לבחירות הכלליות נבחרו מזכיר וגזבר. מזכיר- יואב גבעתי, גזבר- הרצל סיני (שנה שלישית).
ועדת השתלמויות הודיעה לאספה על אי יציאתם ללמודים השנה של חנהל'ה ואלי רון. שניהם עומדים לצאת ללמוד שנה מאוחר יותר. אי לכך נכנסים ליאור ודודו א. לרשימת הלומדים השנה. מאיר ילמד בשלוחה האוניברסיטאית בבאר שבע במקום בסמינר אורנים.
ועדת חינוך הוגיע על שובו של מני הביתה מאורנים לאחר שנת לימודים אחת. יעסוק בבית חלקית בהוראה ויגיש בחינות הסמכה עם המשך לימודו העצמי כאן.
בדיון על מבנה ועדות לקראת הבחירות נתקבלו ההחלטות הבאות: המזכיר ירכז את ועדת חברה ולא יהיה חבר אחר במרכז. לא תיבחר ועדת קליטה נפרדת, ויהיה זה חלק מתפקידה של ועדת החברה. יש לבחור רכז צעירים שיהיה מדריך חברתי של כל דור העתיד: חברי גרעינים, של"ת, שנת שרות וכו'. יהיה חבר בועדת חברה.
והדרת פני זקנים
דודו (25) בא הביתה ומתחיל לנגן בקלרינט.
חן (31/2): אוי, הזקן כבר התחיל לצפצף.
באסיפה נערך דיון מקיף על בעית רכז לצעירים.
מאיר (33+) נאנח ומעיר:
אולי יבחרו גם רכז לזקנים ....