אפיק
עלעל קבוצת עין-גדי מס' 272
ד' בסיון תשכ"ח 31/5/1968
יוסי רבשיר
כ"ט אייר תש"ח 8/6/1947 – כ"ט אייר תשכ"ח – 27/5/1968
שקט, נבון וחייכני- כך נזכור את יוסי תמיד.
הצטרף לגרעין "סער" בתחילת כתה י"ב, עת כבר יועד הגרעין להשלמת קבוצת עין גדי. עבר עם חבריו את מסלול הטירונות הצבאית ולאחר מכן ההכשרה בכנרת. כאן ניתנה ליוסי ההזדמנות לנצל את הידע החקלאי שרכש בלימודיו ב"כפר הירוק", והוא נכנס לעבוד במטע הבננות.
מלחמת ששת הימים קטעה את תקופת ההכשרה של הבנים, עת נלקחו הבחורים לחזית והשתתפו בקרבות שכם ורמת הגולן. באחד הקרבות ברמה אף ניתגלה יוסי כלוחם בעל תושיה ויכולת תגובה מהירה ונכונה. עם חבריו הלך יוסי לנח"ל המוצנח, ושם ידע לשאת את קשיי האמונים והצניחות בחיוך תמיד ובכוח רצון עז. באחד האמונים נפגעה שמיעתו והוא בא לעין גדי. כאן נכנס לעבוד בכרם. כבעל נסיון במטעים שלט בכל העבודות כאחד הוותיקים והמנוסים. רצה הגורל והוא לא זכה לסיים אף את תקופת הבציר הראשונה שלו בעיןגדי- הוא מצא את מותו בהתהפך הטרקטור עליו נסע לכרם.
תשרה רוחו הטובה בכל מעשינו, ותהא נשמתו צרורה בליבותינו ובכל אשר נוסיף לעשות לבנית ביתנו בחבל ערבה זה.
"והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה"... (קהלת)
ידעתי כי לא יצדק אנוש עם אל. רק אחת חפצה נפשי לשאול: ריבונו של עולם! אתה שאמרת לברוא עולמך בצדק וברחמים, עלומים וטוהר, אתה שנטעת עולמות רכים בתוך עולמך הגדול וטפחתם עד הנה, איכה זה שלחת קוצר בדרכים, והרי הנטע עודו רך?...
ראיתי גבעול ירוק שנקצר, גם ראיתי הצדק נקצר מעולמך.
איכה היה קציר חיטים לקציר דמים?...
כבחולין, רוצה הייתי להכנס לחדרי, לפגוש את יוסי כמנהגו, מחייך חיוך רחב, ילדותי, המגלה שני טורי שיניים מבהיקות בלובן כשני שבילי חלב ברקיע, צחוק תמים ארוך ומתגלגל עד אין קץ המזכיר לך שקשוק המים בגיגית. רק אכזריות נוראה היתה יכולה לשים קץ לצחוק הזה בעודו מתגלגל. מצפה אני לשמוע את ברכתו הידועה "אהלן", שמהולה בספק דרך ארץ, ספק שובבות, ואחר להצטרף לצחוקו, כיון שאינך יכול לעמוד מנגד. החדר כולו עמנו צוחק, שרשרת צחוקים שמוצאה ביוסי... מעין סימפוניה מזויפת.
תשוקה לי אחת- לראות שוב את עיניו הטובות והחיכניות, והן עולם שלם, עולם שכלו טוב וחסד וזהר, וכל המידות הטובות... ואנו ינקנו מלשד זה, מקור לא אכזב...
וראה, אלוהים, מה התאכזרת, גנזת מקור מים אחד, והרבה עולמות צמאו ויבשו, מים טהורים וצוחקים, משובבים...
קשה להשלים ולשאת הדממה, אך ניטל הדיבור, רק עיני לי דוברות בשפתן הן, שפת המעין, זורמות עד אין כלות, מרטיבות בדמעות כל רגב אדמה, עד תרווה אדמה זו, שכה אהבת לעבדה, עד תצמיח עוד ציץ לא עוד ינבול...
מוזר, יוסי ידע לרומם צחוקו גם בשעת דחק וסכנה, והנה נדם קולו. רבים האריות הכורעים תחת עומס, אך יוסי ידע רק להוסיף על משא, משא הטבע, הבריאה, החיים, חפץ לחוש כל יפי מאור. רגליו נשאוהו מעולם עד עולם, וראה אלוהים, עכשיו רק לזכור... עכשיו הוא רחוק, ואיננו שומעים את קולו, רק הרוח תרעד, ואנחנו אומרים כי קרוב ושלנו וכאן הוא לעד!
שלמה הראל
לא יוודע מאור שמש ויקרו עד אשר ינסוהו העננים"
קדרות האפילה שנית על הצחוק,
ובכי עז יכם עין כל.
כאב צורב בלב עמוק,
פסקה שירה, נדם הקול.
שכלנו רע בטרם עת,
בא קץ עלומים, הרוח פרח,
איכה אלוהים, תוכל עוד שאת,
עולמך הנובל בטרם צמח...
שלמה הראל
ראיון עם בניס
הוא ותיק במקצוע, בקנה מידה של קבוץ בן 12. ספרנו יחד ומצאנו כי כעת הוא מסיים סיבוב רביעי בתור מרכז משק. ומי כמו בניס יוכל לספר לנו על ההתפתחות המישקית של קיבוצנו, על תפיסות ומשימות שהשתנו, על גידולים שקמו ונפלו וכמובן על ההתפתחות שחלה, מתחוללת ותוסיף לחול גם בעתיד. מן הראוי לעשות אתנחתא קלה ולשמוע מה בפיו.
מה היו הנחיותיך העיקריות כשהתחלת בתפקיד?
התחלתי את ריכוז המשק כבוגר הקורס לחקלאות, משופשף בתורות המינהל הקיבוציות. בתחילה הצבתי בפני שני יעדים עיקריים לתקוף אותם-
א. הצוותים בענפים. במשך שנים בלע גן הירק את כל האנשים והשאיר בצל את כולם.
ראיתי בתור משימה להרחיב וליצב את הענפים האחרים, לנסות לבסס את הצוותים לא רק מבחינה מקצועית אלא גם מבחינת המבנה הפנימי, הדמוקרטיה וחלוקת התפקידים.
ב. השתלבותנו בפעולות הפיתוח באזור.
אני מודה שהעבודה בענפים לא הושלמה, אך משהו התחיל לזוז. כיום יש לנו 4 ענפים חקלאיים- גן ירק, תמרים, ורדים וכרם. הפניית נקודת הכובד לענפים אחרים פגעה קצת בגן ירק, בעיקר מבחינת האנשים, אך לעומת זאת איפשרה לענפים אחרים להתבסס ולצמוח. נראה לי שתפקיד ממשיכי יהיה לבסס את הענין האנושי והדמוקרטי בענפים- ישיבות צוות, חלוקת תפקידים מוגדרת ויתר אחריות לכולם. אצלנו מקדישים המון תשומת לב לבעלי תפקידים ושוכחים את חשיבותם של מרכזי הענפים. מוכרחה לקום הכרה במרכזי הענפים, כי הם הקובעים את התוצאות המשקיות של המשק, ויש להפנות לבעיה זו את מלוא המאמץ. אני עצמי רציתי להשתלב בגן הירק לפני כהונתי הנוכחית, אך לבסוף הכריעו כל מיני שיקולים אחרים.
מהו המבנה המשקי המיוחד של עין גדי, ואלו בעיות נובעות מכך?
הבעיה המרכזית היא חוסר ענפי חי. זה נותן את הצביון המיוחד. החקלאות שלנו מאוד אינטנסיבית. אנו עובדים ביחידות קטנות עם הרבה עבודת ידים בקטיף. פעם היתה תפיסה לכבוש מכסימום שטח (ביחוד שהכשרת הקרקע לא עלתה לנו כסף), ואילו עכשיו אנו הולכים בכוון של אינטנסיביות מכסימלית בשטחים המשובחים והבינוניים. למרות הצימצום בשטחים, הרי ההכנסות מגן הירק הן בסימן עליה כל השנים. באדמות השוליות עוברים לגדל גידולי מיקשה ועגבניות, ובשטחים הטובים יותר- פלפל, מלפפונים, רכם וורדים.
האם אינך חושב שפתוח גידולים תחת פלסטיק וחממות בארץ מסכן את ייחודנו החקלאי?
אין מקום לדאגה! היתרון האקלימי שלנו יעמוד לנו תמיד! חקלאי בצפון צריך להשקיע כמה אלפי לירות לדונם בחימום, וזהו רווח שלנו, שאיש לא יוכל לקחת מאיתנו. לדוגמא- נסינו לחמם את חממת הורדים, וזה עלה לנו 40 ל"י לדונם ללילה, רק הדלק!
במנהרות פלסטיק פשוטות, כמו במלפפונים, אף אחד לא יכול להגיע לכמויות שלנו. הבעיה היא לא עם כמה ארגזים הצלחת להגיע לשוק, אלא איזה כמות פרי מצליחים לארגן בעונת השיא במחירים.
איך אתה רואה את הפיתוח החקלאי בעתיד?
נראה לי שיש לנו מיבחר גידולים מגוון למדי. הכוון צריך להיות בשיפור מתמיד של שיטות הגידול והעלאת היבולים. צריך ללכת ליתר אינטנסיפיקציה בגידולי גן הירק.המעבר לגידולים אינטנסיבים יקטין את התמורה ליום עבודה, אך מצד שני נראה לי שגן ירק במבנהו הקטן יוכל לקלוט עד 15 איש קבועים. צריך לחשוב על פיצול ליחידות משנה לפי הגידולים- להגברת הענין והסיפוק והגדלת אפשרויות הקליטה של גן הירק. יש מקום להרחיב גם את הוורדים. בתמרים נראה לי שזו בערך המתכונת הסופית, מה גם ששטח ניכר עדיין לא ניכנס לניבה מלאה.
איזה ענפים יש לנו להציע לצעירים הבאים אלינו?
בפני הצעירים אתגר של חקלאות אינטנסיבית, כמו שאמרתי קודם- הגברת ההתמחות והידע, שיטות חדשות, העלאת היבול, יצוא וכיוצ"ב. כמו כן נראה לי שצריך להכניס יותר לענין של ביה"ס שדה- יש שם פוטנציאל גדול לעבודה בעלת ענין.
מדוע לא להכנס לפיתוח של תעשיה?
תעשיה לא נראית לי עדיין כבאה בחשבון. אי אפשר לכפותה באופן מלאכותי. המעבר לתעשיה בעין גדי יהיה רק כשכבר אי אפשר יהיה להוסיף אף אדם לחקלאות. יש פער עצום בין ההכנסות שלנו בחקלאות ובין אלו שיכולות לבוא מהתעשיה. היתרונות שלנו בחקלאותהם עצומים, ולעומתם החסרונות בתעשיה גדולים (ריחוק מהשווקים). בכלל אינני מבין מה ההתלהבות הזאת לתעשיה. ניראה לי שהענין והסיפוק שאדם יכול למצוא בתעשיה הוא פחות בהרבה מבחקלאות. יש שכבה דקה יחסית של מנהלים בעלי מקצוע שמענין להם, והשאר עושים עבודות שיגרתיות ומשעממות (כמו אריזה, למשל). הכוון שלנו צריך להיות לדעתי להחדיר אנשים למפעלים באיזור – פיתוח תמרית, מפעלי ים המלח והתעשיות בסביבת ערד. שם יוכלו החברים לעבוד באמת בעבודות מענינות. יש מספיק תעשיות ומפעלים שיקומו באיזור שמותאמים למעמדו המיוחד.
האם בעית המחסור בקרקע עלולה להעיק עלינו בשנים הקרובות?
את בעית המחסור בקרקע אפשר לחלק לשניים: חסרה לנו קרקע באיכות טובה, שמתאימה לגדולים מכניסים במיוחד, וחסרה לנו קרקע כמו בצפון או אפילו כמו בערבה, שאפשר לגדל בה גידולים על שטחים רחבים שצורכים מעט ימי עבודה ומאפשרים הכנסת מיכון. בימים הקרובים מתחילים לבצע את התכנית של הטכניון שכוללת בדיקת אמצעים להגנה על ערוץ נחל ערוגות מפני פריצת מי שטפונות ומתקן להפנית סחף ממי השטפונות לשדות בדלתא נחל ערוגות. במדה והציפיות תתגשמנה ונצליח להפעיל את תכנית יצור הקרקע ממי השטפונות בקנה מדה רחב, הרי שבעית הקרקע נפתרה, כי נוסף לשבוח הקרקע הקימת אפשר יהיה להוביל קרקע לשטחים דרומיים יותר ולפתח שם שטחי חקלאות נוספים.
מה הנחה אותך בפעילותך לקדום נושא פתוח החוף והגפרית?
קיים אצלנו פוטנציאל גדול לפתוח של תיירות בכלל ותיירות מרפא בפרט. אינני חושב שמותר לנו לשבת על אוצרות טבע אלה בלי לפתחם, כי במוקדם או במאוחר יקדימונו האחרים באזור, ועלול להשמט מידינו ענף מבטיח. מכיוון שההתקשרויות עם גורמי חוץ ממשלתיים וצבוריים הן נושא למשא ומתן ממושך, החלטנו בשלב הראשון לקדם את נושא התכנון. במהלך התכנון נוצרו קשרים והבנה עם גופים חיצוניים שעוסקים בנושא, וזהו רק חלק מפירותיו של התכנון המוקדם.
איך נוכל מבחינה כספית להקים מפעלים כאלה?
חלוקת הממון בשלב זה כמעט ברורה. כמובן שנצטרך גם להשקיע משהו משלנו. יש הבטחה מהסוכנות להשקיע בענף, והשאר ימומן בהלואות תיירות, שניתנות בתנאים נוחים.
איך יופעל מפעל הארוח, ואיך ישתלב במסגרת הקבוץ?
ברור לי שלטווח הקצר של עד 5 שנים נוכל לשחרר לענין זה אנשים ספורים בלבד. אין ספק שבטווח ארוך יועסקו במפעל זה יותר אנשים, וחלקם בעבודות שכבר היום יש להן אצלנו בקוש גדול, כמו עבודות החזקה, חצרנות, גינון, אחיות, רופא, פיזיותרפיה, ניהול, משרד וכו'. הבעיה היא לדעתי איך לעבור את תקופת הביניים, והפתרון שמסתמן לנו היום הוא הקמת שותפות עם גוף בעל ידע, שיהיה אחראי עמנו על הפעלת המפעל. בנושא זה קיימות וריאציות רבות, ומאחר והן בשלש של ברורים, מוקדם עדיין להיכנס לפרוט.
האם אתה יכול לסמן שינויים שחלו במשך השנים במהות תפקידו של מרכז המשק
בהשוואה עם כהונותי הקודמות אני יכול לציין מגמה חיובית, שהניהול היומיומי עובר לסדרן העבודה. אני זוכר זמנים שבהם היה מרכז המשק עסוק בחלק ניכר מזמנו בבעיותיהם של ועדת עבודה וסדרן עבודה. כעת חלק מהפונקציות האלה ירדו ממרכז המשק, וראשו ניפנה יותר לתיכנונים בטווח ארוך ולבעיות מובהקות של ריכוז משק.
בנוסף לכל התכניות הגדולות, מהן הבעיות המידיות שמרכז המשק הבא יצטרך להתמודד עמן?
עם גידול מספר הילדים מחד גיסא להעלאת רמת החיים מאידך גיסא, מצטמצם הפער בין הכנסות המשק להוצאות. מכיוון שאינני מאמין שנצליח לקצץ בהוצאות, המשימה תתטרך להעלות את ההכנסות לפחות ב-100.000 ל"י בשנה הקרובה. כמובן צריך לחתור להעמקת הפקוח על ההוצאות בענפי השרות, בלי לפגוע ברמתם, וכמובן כל יתר המשימות הקטנות והגדולות שמניתי במשך הרב שיח שלנו הערב.
ראיינה- אילה [גלעד]
בעקבות הצגת "מחכים לגודו" ע"י בימת הקבוץ בעין גדי
שלום צ.
מחכים לגודו. עין גדי. 25/4/68. זוכר?
אני מכרח לחזר ולומר- אני יודע שהצגה כזו לא צריך להבין. צריך לחיות אותה, כלומר- להשתמש בכל החושים כדי להשיגה. ובכל זאת, אם אני אומר שלא הבנתי אותה, אינני מתכון לומר בזה שהשכל לא תפש. אני אומר בזאת כי על מנת שאשבע מן ההצגה עלי לראותה עוד כמה פעמים.
ראיתי התפתחות במחזה. ראיתי כי המערכה השניה חוזרת במובנים רבים על הראשונה (יום נוסף), אלא שכבר יש התפתחות מסוימת. בדיוק לשם כך יש לראות הצגה זו מספר פעמים.
אך הדבר אשר רציתי לומר (ואינני רוצה להיות מקורי. לא ראיתי בקורות של אנשים אחרים, ויתכן שלא אחדש לך ולא כלום) הוא שראיתי שלשה זוגות על הבמה- אסטרגון וולדימיר, פוזו ולאקי והעלם עם גודו (גודו שלא נראה, אך הוא היה בכל אופן...). בזוג הראשון ראיתי את האדם הפשוט, על מחשבותיו, חולשותיו ואנושיותו. בזוג השני ראיתי את האדם החולה, המסולף, ובשלישי ראיתי את היעוד, לכולם אותו יעוד.
אפרט קצת את שיש לי לגבי הזוג השני, פוזו ולאקי.
ישנו ספר של אריך נוימן- "פסיכולוגית המעמקים ומוסר חדש". בספר זה כותב נוימן על מנגנון השעיר לעזאזל ומסביר את דרך פעולתו. ואני ראיתי את המנגנון הזה בפעולתו אצל פוזו. אסביר: האדם פיתח לו מערכת מושגים סביב הציר המרכזי- טוב ורע. את הרע הוא שולל עד כדי רצון להפטר ממנו. כיצד הוא נפטר ממנו? הוא מטיל את כל השלילה שבו על קרבן, אשר אותו הוא מקריב, ומזדהה עמו בהקרבה. או אז מזדכך כביכול מקריב הקורבן והוא חי אך ורק במערכת החיובית שעוד נותרה בו. זהו פתרון זמני, כיון שהזמן מביא מתיחויות חדשות, המראות לאדם את השלילי שבו מחדש. מובן שלא עובר זמן רב עד שנמצא קרבן חדש- שילך לעזאזל. חז"ל מיצו את כל זה במשפט יםה וקצר- "כל הפוסל-. במומו פוסל".
לו הייתי רואה את ההצגה עוד מספר פעמים (וקורא את הטקסט) הייתי יכול לצטט קטעים להוכחה, אך אני מקוה שאתה מבין את כונת דברי גם בלי זה. נוימן אומר ופוזו מציג. וכך אני רואה את לאקי, כמייצג את השלילי באפיו של פוזו ולפי דעתו של פוזו, והוא רוצה כמובן להקריבו השמימה. אך המתח של פוזו הוא כה גדול שאין ההריגה הזו יכולה להרגיעו, ולו לתקופת זמן קצרה, שכן אם יהרגו- יצטרך מיד למצא קרבן אחר, אשר ייצג את תכונותיו השליליות. וכך יוצא שעליו להתמיד ולילך עם קרבנו...
הזוג הראשון- יתכן שייצג את אותו הדבר. כאשר ולדימיר מיצג את הרוח, ואסטרגון את הגוף.
מסקנתו של נוימן- האדם צריך לחיות עם עצמו כפי שהוא ולא להסתכל על הכל כעל טוב או רע. ישנם דברים שאין להם קשר לטוב או רע. צריך לקבלם כפי שהם ולפקח עליהם ותו לאו. יתכן שגם כאן כך.
דבר נוסף- גודו והעלם. נתייחס אליהם כאילו היו גם רק אחד- היינו גודו. גודו הוא היעוד, הוא האני העליון המוחלט והנצחי, אליו שואפים כולם ובעטיו ארעו כל הצרות. שכן לו לא היההוא המוחלט והחיובי כל כך- לא היו מתרגשות עליהם כל הצרות (של מנגנון השעיר לעזאזל), ואישיותם לא היתה מתפצלת בין טוב לרע.
מענין שדוקא את הזוג השני (פוזו) יותר קל לנתח. להם הופעה קיצונית, מעוררת כמובן את האסוציאציה הנאצית, ומיד ידוע עם מי יש לנו ענין. בעוד שהזוג הראשון ומסמר ההצגה, למרות אנושיותו ורוב מבניותו, אינו מובן. זוג זה נקרע בין גוף לנפש ומושפע קצת מהזוג השני (בעיקר במערכה השניה), אך הוא בכל זאת חזק מספיק כדי להשאר הוא עצמו על התלבטויותיו. יתכן שעליהם לייצג את האנושות ככלל, בנגוד לנגע שיוצג ע"י פוזו. כמו שאמר ברל כצנלסון- "בזכות המבוכה". כך אמר הזוג הראשון, כנראה...
זה בערך מה שנתעורר בי בהצגה זו, אך בפעם המי יודע כמה לא יכלתי להתרשם יותר, ודאי הייתי מוצא יותר. אני מתנגד לכל מיני אנשים הבאים ואומרים כיצד עלי לראות הצגה. למה הדבר דומה? לאבסטרקט מצויר. בא הצייר ואומר שם כלשהו. אני מסתכל לא על התמונה אלא מנסה להשוות שם לתמונה, ולפעמים בגלל זה אני מפסיד את החוויה ואת התמונה. לו הניח לתמונה בלי שם, יתכן מאד שהייתי מוצא נתיבות אליה, והיא היתה מדברת אלי. כך גם להצגה- הנח לי ממסבירים למיניהם, ויהא לבי פתוח לקליטת המחזה.
מכל מקום, דעתך בנושאים שהעליתי מאד מענינת אותי, ואני ממש צמא לראות מה אתה, שחיית בכל, אומר.
ולבסוף, אני מודה לך ולאלה שטרחו. הענקתם לי חויה עמוקה, שאני מוסיף ואוסיף לחיותה זמן רב.
בברכה רבה
אליהו בן טובים
הערת המערכת:
בעקבות ההצגה "מחכים לגודו" באה ההתכתבות בין חברנו אליהו לבין החבר צמח בר זכאי מצאלים, אשר שחק בהצגה.
בגליון הבא נביא את תשובתו של צמח.
הרהורים שלאחר פגישה
עם יום עלית האחזות "נחל קליה" לקרקע, בית הערבה לשעבר
"הנסיעה לקליה גאלה אותנו מבדידות ארוכה!" משפט זה שמעתי פעמים רבות בעת הנסיעה ולאחריה, והשאלה היא האם אנחנו מוכנים למפנה החשוב שיפול עם פתיחת המרחב והדרך צפונה. לתשובה יש כמובן שני צדדים, המשקי והחברתי. מבחינה משקית אין לי ספק שנעמוד יפה בקליטת גל המטילים והמבריאים שיציף את עין גדי לאחר פתחת הכביש. גם תכניות פיתוח צועדת לכוון זה. ברשותכם אתעכב דווקא על הנושא החברתי-תרבותי. כאן עדיין רחוקים אנו מנקודה הנראית לי מרכזית, שאותה השיגו משקים אחרים בשנים עברו, ואת ההוכחה לכך מצאתי בפגישה עם חברי בית הערבה לשעבר. נדהמתי באיזה מרץ נעורים סיפר אחד החברים על הסיורים שערכו הוא וחבריו בכל 360 המעלות שהקיפו את בית הערבה: [??], הר נבו, בעל חצור, אלו הם שמות בעלי קשר אמיץ להיסטוריה של עמנו. נהניתי לשמוע מה היו המרחקים שהיו עוברים רק כדי לחוש את האדמה העברית העתיקה מתחת לרגליהם. אולי לבני "שדמות" ו"רעות" זה כבר נראה חלום לחדש ימיהם כקדם, אך לילדי בית הספר מוכרחים להנחיל את התורה האומרת כי אהבת מולדת לא נקנית על ידי ספרים אלא על ידי תחושת האדמה מתחת לרגליים. רק אדם שמכיר את ארצו, שהניח ראשו לישון על עשרות אבנים בכל פינותיה כיעקב אבינו בשעתו, יכול לחוש מהי אהבת מולדת ולהיות ממשיך נאמן להיסטוריה רבת ההוד של עמנו.
ודוקא עין גדי היא המקום המתאים ביותר להקנית אידיאת חינוך זו, כשמעלינו משתרע מדבר קדומים, שהיה עד להתרחשויות מסעירות במשך שנות עצמאותו הרוחנית-מדינית של עם ישראל. החל מאברהם אבינו שישב בחברון ובאלוני ממרא, אל יהושע ובני ישראל שחצו את הירדן בגלגל, וכן הלאה. אם נשב וספר התנ"ך בידינו, נראה שמדבר יהודה מלא תפקיד חשוב בתולדות עמנו, דרך דוד הבורח ומדבר ועמו כל איש ריב ומדון ומר נפש. מתוכו קמו הנביאים ירמיהו ועמוס, הוא היה כר פעיל לפעילותם הרוחנית של האסיים ומערות מורדי בר כוכבא. וגם בעבר הלא רחוק צעדו כאן פלוגות הפלמ"ח. עין תרייבה ועין ע'וויר, שכל כך נהנינו לראותן בדרך, היו תחנות חשובות במסעות הפלמ"ח, ומעטים בני דור זה שלא בקרו במקומות אלו. וברור לי שקבוצת עין גדי במדינת ישראל של 1968 היא חוליה קטנה וחשובה בשרשרת היסטוריה זו.
מקומנו יוצב בשרשרת זו אם נשתרש בקרקע ונאהבה. הכיצד? הנה נפתחים לפנינו המרחב והדרך צפונה. נמדד אותם ברגלינו, אנו בעקבות ותיקי בית הערבה.
נרי [אראלי]
החלטת האסיפה- פלסתר!
הדברים הבאים הם התרעה מסוימת לגבי התיחסותנו להחלטות האסיפה. וכיון שלא פעם ארעו מקרים כגון אלה, מן הראוי שנבחן את עצמנו ונשאל אם יש טעם להצבעות החברים בהחלטות על נושאים למיניהם.
ועדת משק הביאה להחלטת האסיפה הצעה לרכישת מתקן מים קרים לאזור המסגריה. האסיפה נענתה בחיוב לבקשה, והוחלט לרכוש את המתקן. שבועיים לאחר מכן כשנשאל הגזבר על הקניה, תשובתו היתה: "החלטתי לא לקנות אותו משום שלדעתי (אחרי ברור) המתקן אינו שווה את הכסף ואינו עונה על הדרישות בעין גדי, ומן הראוי לחפש משהו אחר". ההחלטה שנתקבלה בועדת משק היא להכניס לבית קרור מיכל גדול עם ברז החוצה, אשר יספק מים לכל ענפי השדה והשרותים.
רעיון זה מבורך כשלעצמו, אך מן הדין הוא שבטרם נגשים לבצוע הרעיון, חייב לבוא בטולה של ההחלטה הקודמת ע"י האסיפה ואשורה של החדשה. נושא זה לא הובא לאסיפה, והקניה נעשית על דעת המציע וועדת משק ללא אשור האסיפה!
אם כך מתנהלים הדברים- לשם מה נחוצה החלטת אסיפה?
ועל מתקן המים הקרים:
מיכל מים בבית קרור לא יפתור את בעית המים במסגריה. להביא מים בכד, אפשר לעשות זאת גם מחדר האוכל, ושעה לאחר מכן לשתותם חמים.
אינני חושב שלמלא מחדש כל שעה את הכד, זהו פתרון החוסך בזמן: תדרשנה שעתיים ביום להספקת מים, אם לא יותר. טענתו של הגזבר על ךיקויו של המתקן אינה מבוססת בכלל; קיימים שני מתקנים בבית ההארחה, ועל דעת הקרובים לבעיה הם בהחלט טובים ועונים על הדרישות, ומהם שותים כ-50-60 נפש. במסגריה יעמוד מתקן אחד, אשר צריך לספק מים ךעשרה אנשים (עם מזדמנים למיניהם, ובקיץ יש הרבה כאלה), והמתקן מיועד לשתיה ממנו ישירות ולא ע"י מלוי קומקומים ולקיחה לחדרים (אחד המתקנים בבית הארחה עובד על בסיס זה, ובאמת אינו מנוצל למטרה שהוא נועד.
אין לי ספק שהמתקן יפעל כראוי, כך שאיני מבין את כל החסרונות אשר מיחסים למתקן זה. העובדה היא שמתקן כזה נמצא בעין גדי ועובד כראוי.
ולסכום: אם יש להרצל כוונה (ואני מאמין שכוונה טובה) לחסוך מתקן זה ע"י רכישת מיכל לבית הקרור, הרי שלא זה הוא המקום לחסוך. אולי כסף נחסוך מיע, אך נפסיד הרבה זמן.
ורווחו יצא בהפסדו במקרה זה.
יוסי ק [קרקעי]
ספריה – סכום שנתי
לפניכם סכום שנתי של ההחלפות בספריה, לפיו נראה שהעברת הספריה למרכז המשק היתה הכרחית.
מצער הדבר שגם עם הקלת תנאי המרחק, עדיין יש מחליפים אשר מחזיקים ספרים חדשים רבים, ובסופו של דבר הם הולכים לאבוד, ולא תמיד ניתנת אפשרות של רכישה מחדש. יחד עם זאת הספרים יוצאים ממחזור של החלפה ואינם מגיעים לידיהם של קוראים נוספים. במידה וסחבת זו תמשך, לא תהיה ברירה אלא להפסיק את החלפת הספרים לקוראים אלהנ, לא מתוך רצון כי אם מתוך הכרח.
ולסיום- הספריה רוכשת דרך קבע ספרים חדשים, חלקם ספרי עיון טובים. עם זאת מתקבלים ברצון הצעות לרכישת ספרים אשר לדעת הקוראים הם טובים, אך אינם בספריה.
בשנה זו נרכשו כ-350 ספרים חדשים.
מס' הקוראים בשנה נע בין 44 לחודש עד 122 קוראים לחודש.
בין הספרים- מקור, תרגום (במספר שעולה על המקור), ספרי עיון בטבע, חקלאות, יהדות, א"י, חברה, חינוך ומדע.
[ראה טבלה מפורטת בכרך ה"אפיק תשכ"ח"]