אפיק
עלעל קבוצת עין-גדי מס' 270
ד' באייר תשכ"ח - יום העצמאות ה-20 למדינת ישראל
ערב טוב!
לאחר שתיקה של כמה חודשים שוב יוצא "אפיק". מאורעות רבים חלפו ללא הציון הראוי להם. אנו מקווים שההופעה המחודשת של האפיק תעורר מחדש את הרוחות שנרדמו.
מדינתנו בת 20. יחד עם כל בית ישראל נחוג אנו את יום העצמאות בכל הכבוד הראוי לו.
משנה לשנה מעניק תכנו של החג אצלנו, והשנה חשיבות מיוחדת לו.
ב"אפיק" זה תפגשו לראשונה כוחות צעירים מגרעין "סער", שנקווה שירבו להופיע ב"אפיקים" הבאים ויביאו לידיעת כל הציבור את אשר על ליבם. כן ניראה איך משתקף יום העצמאות בעיניהם של ילדינו. כמובן שאינפורמציה חברתית ישנה בשפע, אחרי תרדמה כה ממושכת.
קריאה נעימה וחג שמח!
להתראות באפיקים הבאים!
לענת ולליאור ברכות עם הולגת ורד
לרגי ואמלה ברכות עם הולדת שרון
נר זכרון
נזכור אחלים ורעים אשר עמנו יחד יצאו , צעירים יצאו.
חסונים, נאים ותמירים כצמח השדה, עד שהשיגתם העופרת, ורסיסי המות קטלום.
צעירים חסונים, נאים ותמירים, ככה נזכור את הנופלים, אשר אינם עמנו פה היום:
חיים קופרצין ז"ל
י"ב סיון תרצ"ו 2/6/36 – כ"ט תשרי תשי"ז 4/10/56
גיורא ברזילי ז"ל
כ"ה ניסן תרצ"ח 29/4/38 – כ"ו שבט תש"כ – 24/2/60
דן פרישמן ז"ל
י"ז אייר תש"ג 22/5/43 – כ"ז אלול תשכ"ז 2/10/67
דן אחישר ז"ל
כ"ה אב תש"ח 30/8/38 – כ"ז אלול תשכ"ז 2/10/67
אני זוכר אותם.
הם היו רעי,
זו דרך העתים: ערבל תמרות אבק,
כבות בם עד תמה גחלת זכרון.
וזהו סוד הדם: פרוץ והנתז
על סלע ועפר
לגווע נשיה עם בכור הסגרירים.
אך הם היו רעי.
הללו הזורחים כרמץ אדמדם
עם נשימת אפי
הללו, הגבוהים כשמי האלוהים.
רמת הגבורים בקטב הריחות
וסעודת הבז והצבועים.
סכינאים יוקשי אגרוף, יפי קומה,
שבלוריתם משכן הצפרים
ולבבם משכן האהבה.
ילדי הדינמיט אל מחסומי תזזית
של תיל וחרון.
ספרות ללא כנוי בטפס הצבא.
עצמות הגיר במשרפות חומה
של שמש המזרח.
עופרת ובשר.
אני זוכר אותם.
יש לי ראיון
ראיון עם גרימי בסיום עבודתו ב"תמרית"
מצאנו אותו במצב אידיאלי- על הכורסה עם עתון ביד. העור סמוק קצת משמש גן הירק הטריה, והידים כבר התרככו בכיורי המטבח.
גרימי, כרגיל, תמציתי, חסכן במילים, לא נותן לגלוש לפסים קצת יותראישיים-רגשיים.
התחלנו בשאלה מהותית ופשוטה-
למה בעצם הלכת לעבוד ב"תמרית"?
כשהקימו את "תמר ציוד כבד" היתה מחשבה שחברה זו תקבל בקבלנות את כל עבודות ההחזקה של הסכרים. היות ועבודת הסכרים היתה דבר בלתי ידוע, היתה כוונה שאכירנה מבפנים ואוכל אח"כ עם הידע שארכוש להשתלב בחברת "תמר".
מה היה תפקידך ב"תמרית"?
תפקידי השתרע על פני שני תחומים, בהם עסקתי לסרוגין- מנהל עבודה בנקודת הביצוע בקיר החוצץ ותפקידים שונים במחלקה הטכנית .
הפסקנו אותו רגע והרשינו לעצמנו שאלה אינפורמטיבית:
אולי תוכל להסביר ביתר פרוט מה היה תפקיד "תמרית" בסכרים?
"תמרית" השלימה את ביצוע הקיר החוצץ לאורך 11 ק"מ ומתקנת את הקיר החוצץ שעשו האמריקאים לאורך של 13 ק"מ. תפקידנו היה לחפור תעלה באמצע הסכר עד קרקעית הים ולהעמיקה עד 5 מ' מתחת לה. את התעלה ממלאים בחרסית, שהוא חומר אטום למים המונע עבירתם מצד אחד למשנהו. את החרסית מביאים מביצה המשתרעת בין הבריכות ומפעלי ים המלח.
איזה יתרונות הביאו הסכרים למפעלי ים המלח?
הסכרים במהותם הם הגדלת שטח הבריכות של המפעל. הפעלתם תאפשר את הגדלת היצור עד למעלה ממליון טון בשנה (ביום מיצרים 600.000 טון). הסכרים למעשה כבר פועלים, ועוד חודשיים שלושה הכל יהיה גמור.
איך השתלטו הישראלים על מין פרויקט בלתי מוכר כמו בנית סכרים?
הבעיה הישראלית היא לא כושר הביצוע אלא מחיר הביצוע. ידע וראש לא חסר, וגם לא הרצון ללמוד. רק שהישראלים לא מיחסים מספיק חשיבות לאירגון העבודה, שתבוצע במקסימום קצב ומינימום הוצאות. את הבעיות המקצועיות ה"גבוהות" פתרו אנשי החברה ההולנדית עם מומחים של מפעלי ים המלח. אני חושב שכעת הצוות הנוכחי של "תמרית" יהיה מסוגל לבצע דבר כזה בכוחות עצמו בלי כל עזרה מקצועית מבחוץ.
איך היה לעבוד כה קרוב לגדה המזרחית של ים המלח?
הסכר המזרחי נמצא באמת כ-6 ק"מ בלבד מהרי מואב, הגבוהים בהרבה מפסגות עין גדי ומתנשאים עד לגובה של 1,500 מ'. השלג השנה על ההרים היה מחזה מרהיב (שכחתי כמובן את המצלמה). את פעולת צה"ל בסאפי ראינו [שורה חסרה].
הטבע, למשל, לא מכיר בגבולות, וזכינו כמה פעמים לביקורי שטפונות מהרי מואב, שהציפו את בור החרסית.
אולי יש לך קוריוז לספר לנו?
היה איזה מקרה של באגר אשר נסע על "שלוחה" של חומר ואדי בתוך ביצת החרסית ושקע. הבאגר שבא להוציאו שקע גם הוא, ושניהם התיצבו במין פוזות אימתניות של שתי מפלצות פלדה מעוותות (שוב שכחתי את המצלמה) השולחות זרועות ברזל השמימה.
איך אתה מסכם את עשרים החודשים?
למרות שלא עבדתי ממש כמהנדס, הרי שעבודת המינהל היתה שטח חדש ומענין בתחום ביצוע ואירגון עבודה. זהו מפעל גדול בקנה מידה שלנו, וזה איפשר לי לקבל מושגים חדשים על בעיות של ניהול עבודה. היה מענין להכיר אנשים ולשמוע באיזה בעיות הם מתחבטים. נוכחתי לדעת שאנו חיים בגן עדן של שוטים, שבעצמם לא יודעים כמה טוב להם, אלמלא היו מיחסים לבעיות היום יום הקטנות את אותה החשיבות שהם מיחסים להן. החברה היו רגילים לראותי חוזר ב"אוטובוס של שלום [נוביק]" והיו שולחים מבטי שאלה על השעה המאוחרת. פשוט לא היתה ברירה, כי אלו היו שעות העבודה של המפעל. גם המנהלים עבדו באותן השעות, ועוד הצטרכו לחזור עד באר שבע.
למה הפסקת לעבוד לפני הסיום?
שיחות רכילות סתמיות בחדרים, או תוך רביצה מאורגנת על הדשא.
יכול להיות שאנו לא הראשונים שהולכים בדרך זו, אך כבר עכשיו ברור שיש חברה שדרך זו לא מוצאת חן בעיניהם, וברגע שהם יעמדו בפני השאלה לאן אנחנו ממשיכים לא תזקף נקודה זו לזכות המשק.
אותם חברה מנסים למצוא ענין בעצמם, קריאה, למוד או כל דבר אחר שהעיקרון בו הוא הסתגרות, בריחה מהשיעמום בחברה הקרובה לנו, אך קשה יהיה להמשיך בהסתגרות, ואנו מתוכנו לא נוכל לארגן ולתת תוכן שונה. בנקודה זו צריך לבוא המשק לכוון גרעין "סער". הייתי רוצה שיקומו חוגים ופעילות תרבותית אחרת של המשק כולו, ואנו נשתלב כל אחד בהתאם לכשרונו. אך אם המשק לא מסוגל לחיי תרבות משלו (האם מרכז ועדת תרבות הוא רק קבלן או אמרגן?), הייתי רוצה שלפחות יארגנו חיי החברה של הגרעין.
הפתרון הנראה לי הוא שאדם ללווה את הגרעין בהקלטותו בין כחברה ובין כבודדים. אם המשק מעונין בגרעין עליו לתת את מלא האפשרויות והאמצעים לאותו אדם (ויקראו לו מדריך, מקשר, אחראי או כל הגדרה אחרת). אותו אדם חייב להבחר ולהתחיל מיד בפעולתו. אולי יחסכו האכזבות שלנו מהחברה שבגדוד, שמגיעים הנה החודש.
עם שארית התקווה אנו מקווים שמשהו יזוז וישתפר, כי כיום החברה נמצאים בחוסר ידיעה לגבי עתידם, והמשק חייב לפעול לפני שחסר ודאות זה יהפך לדבר בטוח וברור. אז יהיה מאוחר...
זוהי כמובן דעתי האישית!!!
ברימר
יזכור לשוכחים
העם שלנו נועד לשכוח, אחרת לא היה יכול להמשיך לחיות.
עשרים וחמש שנה אחרי השואה, נדחקת זו והופכת הסטוריה כתובה, ואין טעם לפרט את כל האספקטים הנובעים משכחה זו.
אך יום אחד בשנה מרכין כל העם את ראשו, וקדושיו עולים כמו חיים מעל גלי האתר בעצרות המוניות בבתי ספר ואצל כל אחד בלב. יום השואה- יום אחד של התיחדות, לפחות כך זה צריך להיות.
בעין גדי היה יום של תחילת הקיץ יום רגיל בהחלט. היה באמת משהו קצת יוצא דופן ביום הזה. בחוץ תלו את דגלי יום העצמאות, והילדים צהלו בשל כך. שום דבר נוסף לכך. ועדת התרבות לא טרחה לציין את היום הזה בהדלקת נרות זכרון, בטקס התיחדות, במשהו.
זוכרני לפני שנתיים ושלוש, בעיר.
כשנשמעה הצפירה בבוקר כל הרחוב עצר. התלמידים על האופניים בדרך לבית הספר, מכוניות הדורות וסתם הולכים ושבים, כולם הרכינו ראש והתיחדו לשתי דקות.
עובדה היא שכאן, כשאחד עצר בדרך, הסתכלו עליו כל העוברים בניד ראש. מוזר? לא. מרגיז. נדמה לי שאין פה מקום להצטדקות. נכון, כולנו צעירים, הדור שגדל הרחק משם. אחרי הכל לא נוח לנו להזכר, קשה לחשוב על כך, לא נעים, רחוק מאתנו- ובכל זאת! השואה הזאת ה יותר מידי נוראה מכדי שיהא מותר לנו לשכוח את הכל לחלוטין. השואה חייבת להזכר במשך דורות, "עד דור עשירי", כמו שאלתרמן כתב.
בקבוץ הזה מתוכחים על אין ספור נושאים כמו אי קנית מכונית פולקסוגן וקבלת נוער גרמני (זאת מפי השמועות)- האם זו לא תראה קצת צביעות, כשאין שום ציון והזכרת כל ששת המליונים הטבוחים.
המזל היה שקול ישראל הקדיש לשואה תכנית ארוכה ומרשימה. מי שרצה יכול היה להתיחד, אולם עין גדי בתור קבוץ שונה מהעיר בכך שהיא משפחה אחת גדולה ורב גונית, ויום השואה היה צריך להיות מצוין במסגרת המשפחה הזאת. תכנית קצרה בערב, טקס צנוע, לפחות הדלקת ששה נרות בחדר האוכל. אין זה נכון שציונים טכסיים אלה הם חצוניים. אלה דברים מטרידים אשר מאלצים אותנו לחשוב, אפילו בעל כרחנו, ומשרים את האוירה העגומה ששרתה באותו יום על כל הארץ.
למרות כל השיחות שהתפתחו בעקבות יום השואה, עדיין איני יכול להבין (לא כל שכן להצדיק) בשום אופן את התופעה הזאת. ולא נותר לי אלא לקוות שחברי עין גדי יתנו דעתם על הנושא, ושבשנה הבאה לא נתקל בתופעה זאת שנית.
יענקלה [גלפז]
מפי ילדינו
יום העצמאות
מדינת ישראל בת שלושים
לקראת יום העצמאות השלושים הכין צה"ל מצעד צבאי מפואר, שהיה מיועד להתקיים בכביש פשחה-עין גדי. כל חברי עין גדי הוזמנו למצעד, וגם אני הוזמנתי.
ישבתי על ספסל. מלפני השתרע ים המלח ומאחורי הרים. מסביבי ישבו אנשים רבים שבאו לחזות במצעד. והנה המצעד החל. הפרשים היו הפעם ראשונים. הם הופיעו כשהם רכובים על סוסי הפלדה המונעים ע"י מנוע חשמלי. הם דהרו על סוסיהם ועשו תרגילי רכיבה. אחריהם הגיע חיל הרובוטים, כשהוא צועד ימין שמאל.
ים המלח איפשר מפגן גדול של חיל הים. אוניות המנתרות תוך כדי שיט. הצוללת החדשה "ירושלים" הפגינה טייס במרומים וצללה לעומק. הופיעו גם ספינות היכולות לנסוע ולשוט. אחרי מפגן חיל הים הגיעו הטנקים, היכולים וטוס ולשוט על המים. והנה הגיעה סיירת הג'יפים בעלי הקפיצים המיוחדים המסוגלים לנסוע במקומות הרריים. הג'יפים ירדו לכביש והראו את יכולתם בנסיעה על מצוקים.
לפתע נשמע רעש מהשמיים. הפניתי מבטי וראיתי את מטוסי הצלילה החדשים יורדים בקו ישר למטה. הם צללו לים, וכעבור כמה שניות יצאו וטסו בצורת מספר 30.
לפתע הופיע לנגד עיני להק של טילים שהונחו מרדאר וטסו בצורת מגן דוד.
המצעד הסתיים. כולם טסו לבתיהם, וגם אני חזרתי לעין גדי
יאיר [בניהו] (10)
האם השכולה
הנה היא שם, כפופה על קבר בנה
ומעינה תזיל דמעה נאמנה
זהו בנה, מהפלמ"ח או מההגנה.
בני שלי, תלחש האם בעצב, החייל,
אוי לי כי מכדורי אויב נפל חלל
ולעולם הפסק לבכות כבר לא אוכל.
ובמקום עבר אז מפקד הנער
ולאם השכולה כך לחש בצער:
הנחמי, הן בנך היה גבור, יודעת את
ואז האם תלחש: הפסק כבר לא אוכל
כי זהו בני, אותו שיכלתי, הוא נפל חלל
בהיותו רק בן י"ח, חבל אוי מה חבל.
ויאנח המפקד ותבך האם
ויפלו דמעותיה על קבר הבן
שחייו נקטפו בדמי עלומיו.
יובל [שחל] (91/2)
לחיל שלי שלום!
מה אתה מחזיק ביד- סטן, עוזי או צ'כי? אם תראה ערבי אזרח במלחמה, אל תירה עליו, אלא תתפוס אותו ותגיד לו שילך הביתה.
רון אנגל [גן אל] (71/2)
לחיל שלי שלום!
אני שואל שתספר לי איך אתה נלחמת במלחמת ששת הימים ואיפה אתה נלחמת, ותגיד לי באיזה חיל אתה ואם אתם נלחמים.
אמיר חופש (71/2)
מלחמה
המלחמה הגיעה
אש ועופרת סביבי
שמים אדומים מאש
וארץ צווחת
מלחמה!
אני שוכבת בחפירה
מוגנה
מפני אש האויב
אש ועופרת
וארץ צווחת
מלחמה!
אורית [גבעתי]
אני חייל צה"ל
היתה מלחמת ששת הימים. הייתי סמל מפקד על כיתה. אמרתי לקבוצה שלי שצריכים לכבוש את ירושלים. הלכנו בלילה בשקט וניכנסנו לירושלים. התחלנו להפציץ. הערבים התעוררו ורצו למקלטים. נלחמנו וניצחנו את הערבים וחזרנו הביתה בשלום, וכולם שמחו מאד מאד.
יוסי [חמדי] (9)
מאמרי חז"ל
חנינה: סמדר, יש היום יום הולדת למדינה.
סמדר: איפה מדינה?
דו שיח בחדר המיטות
שרהלה: ארז, איפה אמא מצאה אותך?
ארז: במיטה!
הטור הצבאי
מאת כתבנו לעניני בטחון
לנויניקים באהבה או תעלולי ג'ון (דיר) הקטן
סוף סוף בא הרגע המיוחל, הרגע שלפעמים נדמה שמחוגי השעון ממאנים להגיע אליו, הרגע שהמחשבה עליו המנחמת אותך בשעת הקימה ב-5, וכשהוא מגיע לבסוף בשארית הכוחות הביתה- לנוח, את מתחילה לחשוב שבעצם לא כל כך נוראים הם החיים כשיש דבר נפלא כמו הפסקת צהריים. לפעמים את עוד מספיקה להתקלח לפני שהשואה מתקרבת, ואולי אפילו לרפרף על הכותרות הראשיות, ואז- זה בא!!! זה מגיח!!! למרות שאת יודעת שזה יבוא, את נדהמת בכל פעם מחדש, אין מנוס ממנו. אל תסגרי את החלונות והתריסים, זה לא יועיל, זה יחדור תוך אוזניך, יסמר את שערותייך ויזעזע את עצבייך- הרעש הנורא. המפלצת המתקרבת. ואחת היא אם על גבי המפלצת מתנוסס ראשו המקריח והלבן של אלי, כובעו האדום של אבישי או בלוריתו השחורה של אחא. הרעש הוא תמיד אחד. לפעמים נדמה לך שהרעש הולך ומתרחק, אל תהיי תמימה! אל תנשמי לרוחה! זוהי התרחקות לשם הסתערות ממושכת, ביתר מרץ וביתר עוז ועם "פול גז" ברררר.
את חושבת: הרי רק אתמול כסחו כאן, טוב, לא אתמול, בשבוע שעבר, מתי הוא הספיק לגדול הדשא הארור הזה!
בכלל אינך יכולה שלא להתפעל מכושר התוי של הנויניקים שלנו. את הממטרות במדרכה לחדר אוכל פותחים חמש דקות לפני הארוחה, ובדרך זו מבטיחים שכל הנכנס לחדר אוכל יהיה נקי (או על כל פנים רטוב). ליד הטיפול פותחים אותן כשמאוררים שמיכות, ומכסחת הדשא מתחילה לפעול בזמן מנוחת הצהריים (לפעמים גם בבקר, בעקר בשעה שאת שומרת לילה). את חושבת לעצמך: איך ג'וני כזה קטן, כזה חמוד, כזה עדין, כזה תמים למראה מסוגל להוציא מקרבו רעשים מחרידים כל כך.
אל תנסי לצעוק על הסאדיסט המצוי, היושב בגאוה על גבי המפלצת הירוקה. אם הוא רגיל לרעש של הטרקטור מה כבר הרעש של צעקותיך הסופראניות כבר יעשה לו? אל תנסי לשפוך עליו מים, גם הפטנט הזה כבר נוסה. זה רק מרענן את היושב על הטרקטור. מלבד זה, במלחמת מים אין מומחים גדולים יותר מהנויניקים (האמיני לי, יש לי נסיון רטוב למדי).
אומרים שססמת "פועלי כל העולם התאחדו" פשטה את הרגל מזמן (יסלחו לי אלה שעדיין מאמינים בה(. אני מציעה ססמא חדשה, קצת יותר ארוכה: "נשי עין גדי הסובלות ממכסחת הדשא- התאחדו!!!" כן, באנה נתאחד, נעשה משהו בנידון- נקלקל, נשבור, נפרק, ננתץ את הטרקטור (עם או בלי היושבים עליו). ודעו לכם- באם לא תופסק שערורית הטרקטור בשעת מנוחת הצהרים, אנחנו עוד עלולות לותר על המנוחה ולברוח לגן ירק.
ראו הוזהרתם!!!
חנה'לה [קב]
קל מאד, ובכל זאת
רשמים משבוע הגשה
חברים שאלו אותי איך עבר עלי התור שנתתי שבוע ימים בהגשה בחדר אוכל. לומר את האמת- הם הופתעו לא מיט כאשר אמרתי להם- קל מאד- ובכל זאת...
אמנם חלוקת המזון בזמן הארוחות, ובכלל הארוחות עצמן, לא נשתנו מאז שנתתי את התור בפעם הקודמת (במשק אחר), אך כל מה שקשור לזמן שבין הארוחות עבר ממש מהפכה.
הפסנתר!
אתם מכירים את הפסנתר בחדר האוכל? כן, זה עם המקקים. תרימו פעם את המכסה- מתחתיו יש מנענעים. ובכן, צריך להתחיל משמאל לימין ולא להיפך. תשאלו את יענקלה. אם תתחילו להיפך יקרה משהו לגמרי הפוך באמת! כאשר לוחצים על הראשון (זוכרים? השמאלי!), נצמדים כל הכסאות לשולחנות. השני מרים את כל השולחנות עם השולחנות אל על. השלישי שוטף ומנקה יפה את הריצפה. אחר כך מורידים את השולחנות , והמנענעים הבאים כבר עורכים אותם לארוחה הבאה.
הצרה הגדולה בכל העבודה הזאת , שבכל יום צריך "לנגן, אותה "מנגינה", וזה לא נותן ספוק לבן אדם, כי הרי זו לא צורה, נכון?
זהו בדיוק מה שאמרתי- זה היה שבוע קל מאד, ובכל זאת...
וזו בדיוק הסיבה שמחפשים עכשיו זמני אחר שיעשה את זה...
אליהו בן טובים
שאלו את צ'רלי מי ישקה את התמרים כשיהיה החו"ל???
צ'רלי: אין בעיות, כשאסע אפתח, כשאחזור אסגור!
הילדים בעידן החלל
איך הסבירו ילדי הגן את הגשם האחרון שירד?
"לאלוהים יש גינה בחלל והוא משקה אותה".
במזכירות
בישיבה משותפת של המזכירות עם ועדת משק נדון נושא פתוח מרחצאות הגופרית. התגבשה הצעה לגשת למשא ומתן עם הממשלה ע"י החברה לפתוח חוף ים המלח, שמטרתו- הקמת המרחצאות ופתוח השטח יעשו ע"י המדינה, ועין גדי תקבל אותם בחכירה לזמן ארוך.
הועבר להחלטת האסיפה.
נדונה הצעת דודו ש. שהמשק ירכוש רביעית חליליות בסכום 700 ל"י. ההחלטה נדחתה עד שהמזכירות תבדק את הוצאות התרבות השנה.
באסיפות: חודש אפריל
אושרה קניית 3 קרונות מגורים כדי לפתור בעיות שיכון דחופות לחברי גרעינים וזמניים.
נמסרו הודעות בענין גרעין "סלעית": ביום ששי 24/5 יתקיים מפגש עם הורי הגרעין אצלנו.
פנינו למחלקת ההכשרות בנוער העובד בבקשה שהגרעין יצא לשל"ת מוקדם טרם גיוסו לנח"ל. הובא לידית האסיפה וועדת מינויים, שיציאת הגרעין לשל"ת מוקדם כרוכה בהוצאת מדריך שישב אתם במשך השל"ת.
הלל סיפר על פעולות
הפתוח בנח"ל-קליה (פרטים בספר הפרוטוקולים של האסיפה).
בגלל עומס העבודה בשדה הוכרז על משטר גיוסים. גם החברים שאינם מופיעים ברשימת הגיוס נתבקשו להקדיש כל שעה אפשרית לעבודות הקטיף.
אושרו החלטות ועדת משק להשקעות: ציוד ראשוני לבית ילדים חדש בסך 3,500 ל"י, לפינת החי- 3,500 ל"י, בנית קירות אבן- 1,500 ל"י, מזמרה הידראולית לתמרים- 800 ל"י ומתקן מים קרים למסגריה- 700 ל"י.
נבחרה ועדת מינויים חדשה בהרכב: שרה בניהו, גדעון כרמל וגדי חופש.
הוגש לאסיפה דו"ח על פעולת החברה הכלכלית- סיכומים וסיכויים. גדי ספר על מצב העבודות, ויורם הגיש דו"ח כספי. נערך דיון על פעולות החברה, אך טרם נסתים..
האסיפה אישרה את הצעת המזכירות וועדת משק לגשת למו"מ להקמת מרחצאות הגפרית ע"י המדינה ומסירתם בחכירה לנו.
לפי הדו"ח החצי שנתי מתברר שהיתה העברה גדולה על תקציבי ציוד לבתי הילדים. הגננות, המטפלות והמורות נקראות לחסוך. כל רכישת ציוד לילדים טעונה אישור רכז ועדת חנוך.
אושרה יציאתו של צ'רלי לשנת חופש.
אושרו נסיעות לחו"ל בקיץ: זאביק לחלופי נוער חקלאי, דן אפיק למחנות קיץ בארה"ב, צביקה ואריאלה לטיול-דבש (נסיעתו של אינדיק לחלופי נוער חקלאי אושרה כבר לפני 3 חודשים).
ועדת התרבות חזרה והזכירה לחברים שאסור להפעיל את מכונת הקולנוע ללא אשור רכז הועדה וללא מפעיל מוסמך.
מהנעשה בגן הנוי
חרף עונת הפרי הנמצאת בעיצומה, אנו משתדלים לא לדרוך במקום ולהמשיך לפתח את האזורים החדשים והישנים (דבר זה משפיע כמובן על ההחזקה השוטפת, שאינה משביעת רצון). העבודה המתבצעת בימים אלה והעתידה להתבצע בימים הקרובים היא:
1. גמר שטחי הגן והכתה הישנה על כל צדדיו.
2. הכנת השטח לכתה החדשה כולל: קוי מים, עבוד והכנה לשתילה.
3. הכנת פינת זכרון לזכרו של דן פריש ז"ל.
4. משק חי הכולל גדר, שבילים, מערות בניות בצלע, קוי מים, בריכה לעופות מים ועוד.
עבודות אלה הן בתוספת לעבודות ההחזקה, המהווה את רוב הזמן בגן. העבודה רבה והזמן מצומצם, ימי העבודה מעטים. אי לכך אבקש את הציבור להטות שכם למניעת עבודה מיותרת כגון: השארת חפצים ועתונים המתעופפים מהמרפסות לכל עבר, הוצאת פסולת מהבתים לאשפתונים, השארת ציוד, צעצועים, אופנים, עגלות וחפצים אחרים על הדשא (גוזל זמן ומכער את הסביבה), השארת בקבוקים ליד עגלות האשפה (מגורמי הפציעה לילד), השארת ערמות עשב ולכלוך בגינות הפרטיות.
כל הדברים הנ"ל גורמים לעבודה מיותרת ומכערים את הסביבה.
ליונקי עם כניסתך (חזרתך) למרפאה
ולרבקלה עם כניסתך לטפול
עבודה נעימה