זאביק הצטייר בעיני כבלתי מנוצח.
בשנת 1959 נורה ע"י בדואי בהר צרויה ושרד פצוע יותר מיומיים ללא עזרה, ללא מזון ואפילו ללא מים. הוא הצליח לעמוד, במצב אנוש, בתנאי מדבר אמיתיים.
במשך השנים נתקל בעוד כמה מרעין בישין, בין היתר נכישת נחש. מכולם יצא כשידו על העליונה.
משום כך, בהוודע לי דבר מחלתו אמרתי לכל בר שיח, מתוך אמונה כנה, שזאביק ודאי יחלץ גם מצרה זו. גופו חזק ורוחו איתנה.
זאביק לא נטל חלק בפעילות ספורטיבית כלשהי, אך בשטח העבודה היה פועל למופת והתנהל בקצב שלו, בהתמדה ובאורך רוח.
כשהתגלתה אצלו המחלה לא ראיתיו, לפחות כלפי חוץ, נרעש או נלחץ. גם כשידעתי שמצבו קשה קננה בי התקווה שאולי, באופן בלתי מוסבר, יצליח להתגבר, כמו בפעמים הקודמות.
בני משפחתו- אלישבע, רותם וגפן- טיפלו בו באהבה ובמסירות אין קץ ונטעו בנו תקווה. הדבר לא נכתב כפראזה, לשם חובת ההלל. אין מילים בפי לתאר את דבקותם במשימה- לשלח את המלאך הממית, שלא יעבור על סף ביתם. אנשים קצרה ידם. כל כח העמידה, כח האהבה כח הנאמנות והרצון לא יכלו לו למוות...
זאביק השאיר לנו יצירות רבות- פסלים וקריקטורות. ציוריו משקפים את מחשבותיו ודעותיו ומצטיינים בהומור ובאירוניה, על גבול הסרקאזם. הם מלווים נאמנה קבוץ עין-גדי ב-50 שנות קיומו. בציוריו חזה את העתיד להתרחש ולמרות זאת, כל זמן שעמד על דעתו, לא הסכים עם השינוי.
בעיני הוא היה כעין נביא.
זאביק הנחיל לילדיו, יחד עם אלישבע, את כשרון הציור ואת היושר האינטלקטואלי, והם מנסים ללכת בדרכיו.
אינני יכול לסכם במילים ספורות מסכת חיים כה עשירה ובעלת ערך. לכן אסתפק, בינתיים, באמירה הבנאלית שלא יידעו עוד צער. אני משער שלעת עתה קשה לנחם את אלישבע, רותם וגפן על האבדה. רק אוסיף שלעניות דעתי הם עשו כל מה שאפשר כדי שיעזוב את העולם בכבוד ובאהבה לאין גבול.
יהי זכרו ברוך!
אלי רון