אבא שלי
כתב רותם
אבא לא התיימר להנהיג את התנועה הקיבוצית.
הוא ראה את עצמו כחבר מן השורה במפעל חיים יפה שנקרא קיבוץ עין גדי.
בעין גדי חי את כל חייו הבוגרים. עם קיומה קשר את חייו.
סיקל את אבניה, נטע את גפניה, ובנה בה את ביתו- עם חבריו.
אבא עמד על דעתו כל זמן שכך ניתן לו על פני האדמה הזו.
ולא אפשר לשיניי הזמן והעולם לנגוס ולהכהות את הגיונו ואת אמות המידה שלו למוסר ואמת.
הוא לא התיימר להיות מה שאינו ולא ניסה להכפיף את חיי האדם והחברה לאמת או מוסר דוגמטיים וחיצוניים למידות ויכולות
אנשים.
הוא הכיר וקיבל את מגבלותיו של אדם, את מגבלותיו שלו ואת מגבלותיו של הקיבוץ.
לא ניסה לטייח אותם ולא התיימר לשנות אותם, אך עם זאת גם לא עשה מהם חזות הכול או סיבה והסבר להתנערות ושינוי עקרונותיו של הקיבוץ.
אבא לא היה אדם של הכול או כלום ולא חיפש קיצורי דרך. הוא לא התייחס לערכים בצורה רומנטית . לא כמשאלת לב רחוקה ותמימה וגם לא כצו קטגורי המבוסס על אשמה ומצוות עשה ועל תעשה אלא כאבני בניין לבניית חיים.
כאותו "פועל שקורא" של ברכט הקפיד להתעניין ולנמק ולהסביר את דעתו- לא ממקום מתנשא ולא לשם הדעה עצמה.
הוא ראה בקיבוץ יצירה יומיומית ולא מעשה יומיומי והקפיד להתייחס לעצמו כך.
אבא אהב את עין גדי מאד.
השנה האחרונה בה הלך אבא ממני הייתה קשה ועצובה.
דומה שקשתה הדרך וכבדה הנפש. כמו השתחררה ספינת החיים מהעוגן הקושר אותה אל המזח וסערות העולם המתגברות והקודרות סוחפות ושוטפות אותה.
בלית ברירה מצאתי עצמי עומד יתום בלב החשבון אל אם הדרך- דרכו של אבא מסניף התנועה בקריית חיים ועד מנוחת הגוף תחת ההר הגדול בעין גדי.
כשחשבון השאלות על דרכו של אדם ודרכה של חברה עומדות במלוא משקלן בחלל האוויר.
בתום השבעה כתבתי:
בית הקברות בעין גדי ליד ההר הגדול.
אצטרך כמו כל אדם להשלים ולקבל את המחזוריות של הטבע,
את המחזוריות של האדם החוזר אל הטבע.
להשלים עם המחזוריות שבלהיות יהודי.
המחזוריות של יהודים.
בעין גדי עבדת את גפניך ונלחמת בסרטן
עם אמת ואופטלגין נוזלי ואישה אוהבת.
נלחמת בו יותר מכול אחד אחר.
ניצחת את המתמטיקה והפיזיקה והביולוגיה
ובסוף נשמת נוזלים כמו מים החוזרים למים
כמו נחל שזורם לים המלח.
ועוד אחזור לכאן לעין גדי ללמוד ולהבין,
אבל אנחנו גדלים והעצב גדל איתנו
והדברים הפשוטים והנכונים נהיים פשוטים יותר ונכונים יותר.
אבל המקום שלהם ושלנו קטן והולך.
אולי לכן הלכו היהודים מכאן לפולין ורוסיה ותימן
כי לא היה מקום יותר לאמת שיצרו.
לגורל היפה והמר.
ואנחנו מגדלים זקן ומעשנים הרבה
וקשה להגיד "אני מבין הכול", "אני יודע הכול".
"אני יודע כול מה שצריך לעשות",
את הכול אנחנו אכן יודעים
אבל לא יודעים להכיל.
הזמן והעולם אוזלים ליהודים ולשאר האנשים.
צריך לשוב מעין גדי, מעין גדי.
שוב לשוב מעין גדי מהמדבר אל העיר, לעם ישראל.
עשר שנים לעין גדי וחזרה,
שאלות שנשארו פתוחות הופכות בורות.
מתפתה להשלים עם עומקן.
כשמתבגרים יש הרבה חובות.
ומשקל ויופי שקשה לשאת.
קשה לשאת יופי.
קשה לאבד אנשים ואמת.
אני חושב שאני שמח שעברת להלחם בסרטן,
מלחמה במעשי אדם במקום בו נטעת גפן היא עצובה מאד.
אולי אאחל זאת לעצמי ולאוהבי
ולאדם באשר הוא אדם.
וליהודים גם באשר הם
אדם.
ושוב עין גדי. עין גדי בה נולדתי
וראיתי אותך ישן ונלחם וישן.
והשתנתי איתך
וקילחתי אותך
וחזרתי לחנך אחר כך
כאילו לגוף אין סוף,
כאילו אדם בעל ערך וכבוד לא מפסיק
לדבר ולאכול ולנשום
ולחכות לחבר אקדישה לאחר לכתו.
כן, חזרתי לחנך כאילו עין גדי שלך ניצחה ולא השתנתה
כמו יצירת אומנות שנשארת לנצח.
אחרי הכול ולפני הכול עין גדי
מעל הים ומתחת להר
אחרי ולפני הכול עין גדי שלך ושלי שאהבת אותה ובה.
ולא שרת ולא רקדת בה.
אבל שרתי בה עליך קדיש
בשפת הקודש.
והשארתי אותך בה מתחת ההר הגדול ומעל הים המלוח.
ושרתי עליך קדיש בלי לרעוד.
כי אין נביא בעירו.
וטוב שכך.
שוב בעין גדי עם חריצים חדשים בקצה העניים
ומשקל חדש ללב והידיים והפנים והמחשבות
וקלות חדשה לא מוכרת.
ויושרה ופשטות שצריך להוכיח- שיהי מקום
תחת גפן שנטעת בידיים חשופות ועדינות
בעין גדי שלך- יצרת לי מקום.
והיום אני מוסיף - על אם הדרך הקשה בין סניף התנועה בקריית חיים להר הגדול בעין גדי.
שתעמוד לי בזכותך הענווה והאומץ ללכת בה עד תום. ללא אשם.
ליצור מקום
לחיות
לנשום.