טרגדיה נמלית סיפור קצר מאת אלי רון | ||
אני מתבונן בעלה. ניכרים בו עורקיקי ההזנה, ומפאת צהבונו בולטים הם יותר מאשר ביתר העלים. אני מבחין בנמלה המונחת על העלה המצהיב. העלה שימש לה כמצנח, ובאמצעותו ניתקה ממרום העץ ונחתה למרגלותיי. לא פעם, בדרך שיטוטי, נתקלתי בשיירות של נמלים. לעולם הן מלאות תזזית ופעילות שוקקת. דומות הן לחבל ארוך, לגוף אחד שמטרה נעלה מדריכה אותו. פועלן, ללא לאות, מעורר בי תמיד עניין רב. כנראה לא לחינם נכתב בספר משלי: "לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם. אשר אין לה קצין, שוטר ומושל. תכין בקיץ לחמה, אוגרת בקציר מאכלה." אולם כך סתם, לפגוש נמלה בודדה על עלה נידף... כנראה יצאה לשוטט אחר גרגרים לקינה. הצו הקדמון הנחה אותה. זהו גורלה וזה תפקידה בחיים, וזו גם שאיפתה-להזין את הצאצאים (יחד עם ריבוא אחיותיה), שמלכתה, אך ורק היא ואין בלתה, מביאה לעולם בקן התת-קרקעי. למראה נמלת הקציר הבודדה התעוררה סקרנותי והחלטתי להתחקות אחריה ולראות כיצד תחזור למקום חיותה, לחברותיה ולמלכתה. מן הסתם אינה מבחינה בי כלל. יתכן ובשבילה אני מהווה איזה צוק ענק המתנשא מעליה וגדול ממנה אלפי מונים. ואולי אני איזה אל כביר כוח, או שמא משהו דמוני? והנמלה, שלמען הנוחיות נכנה אותה בשם עמלנה, סובבת כה וכה על משטח הנחיתה- טרם החליטה לאיזה כיוון תשים פעמיה. לבסוף גמרה אומר, תפסה כיוון וטיפסה דווקא למקום בו העלה הגדול התקשת כלפי מעלה. לרגע היא נעלמה מעיניי ושוב הופיעה מאחורי פאת העלה כשהיא תלויה בקצהו, מקופלת למראית עין, ראשה מציץ מלמעלה ורגליה הזעירות מחפשות אחיזה בצדו החלק, המבריק. כמה מאמץ ותושייה נדרשים כדי לטפס, בסך הכול, על עלה שנראה לאדם כדבר של מה בכך, אך לגבי נמלת הקציר הוא משול לצוק תלול שגובהו עמלנה ניתקה ממקום אחיזתה, נשרה על מצע הרקבובית ומיד המשיכה בדרכה, כאילו ידעה בבטחה אנה מועדות פניה. כל גבעול וכל זרד מהווה מכשול, ודרוש תכנון מדוקדק על מנת להתגבר עליו. לאחר עמל של דקות מספר יצאה עמלנה מתחום הרקבובית ונחשפה לקרניה האחרונות של שמש בין-הערביים. דבר אינו נראה באופק, וממרום עומדי אין סימן כלשהו לשיירת נמלים או קן. ואם אני כך- כל שכן עמלנה הקטנה. כיצד תמצא נמלה זעירה ובודדה את נווה ביקום הגדול? עכשיו היא צועדת על האדמה החשופה, מועדת מידי פעם ונסוגה לאחור כשגרגרי אבן או אדמה ניתקים מתחת לרגליה. בצמרת העץ, מבין סבכי העלווה, נשמע ציוץ של טריסטרמיות ובולבולים המלקטים, בשקיקה ובהמיה, פירות זעירים. מידי פעם ניתקת מהעץ ציפור שלוחת כנפיים, וביעף פזיז ומרפרף נוחתת על חרק כלשהו, פרפר או זבוב, ולוכדת אותו במקורה. עוד אני מתבונן והנה, כהרף עין, מגיח לו בולבול בזריזות מבין העלים, כשמקורו מושט. בהבזק של שנייה עלה בדעתי שקורבנו המיועד היא עמלנה, המשרכת דרכה, וכבר אני מניף את ידי. הבולבול יורד מול פניי במהירות הבזק, כמעט לוכד את עמלנה, אך מחטיא את המטרה. ואילו היא ממשיכה לה בדרכה למקום הנעלם, כאילו כלל לא חשה בסכנה שריחפה על חייה. היא נכנסת ליער עבות של פיסות דשא, וגבעולי העשב הגבוהים מכסים עליה. אני מאמץ את עיניי ולאחר דקות מספר מבחין, בקצה פיסת הדשא, בראשה של חיפושית, ולאחר מכן צץ גופה. חיפושית דוממת, חסרת חיים, ומי נושא אותה ברמה? הנמלה עמלנה. רגליה הזעירות מדשדשות ודוחפות. מידי פעם ניתק השלל, שמשקלו פי 4 ממשקלה, מצבתותיה. היא סובבת סביבו ומחפשת מקום אחיזה אחר. לעולם לא תניח למלקוחה עד אשר תביאו לקינה. אך היכן הקן? אותות קמאיים מנחים את דרכה (ריחות פרומונים). וכך ללא לאות תמשיך לגרור את משאה. והנה מתגלה שלולית, אורכה כשתי פסיעות בלבד ועומקה פחות מעובי סוליה, אך לגבי הנמלה הינה לפחות כמו ים כינרת. עמלנה מנסה לצלוח, יחד עם שללה, את הים האדיר. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים בהם החיפושית מונפת קדימה, נגררת לאחור ומסובבת לכיוונים שונים, היא מוכנסת סוף סוף למים ומתחילה לצוף. אך אבוי, הנמלה עומדת לטבוע יחד עם שללה. בזרד אשר בידי דחקתיה חזרה לחוף המבטחים. הנמלה אינה יודעת מאין בא עזרה. אולי היה זה האל הכביר?! בעמל רב תוך כדי משיכה, דחיפה וגלגול היא גוררת את שללה על שפת האגם, במקום בו המים נושקים ליבשה. כך המשיכה בדרכה ולא נטשה את משאה. מידי פעם עמלנה נגררת לאחור, כשרגליה בוטשות את גרגרי האדמה היבשים, ונדמית כמתחפרת. שוב היא מנסה לשנות כיוון ושוב צובתת במלתעותיה את החיפושית הדוממת מעברים שונים, עד אשר יצלח הדבר בפיה והמלקוח ייגרר עוד כברת דרך זעומה. הזמן נוקף, וממרום עומדי אינה נראית באופק תכלית כלשהי, וגם סבלנותי הולכת ופוקעת. כל המרחק העצום שהצליחה עמלנה לעבור עד כה, במשך כמחצית השעה, כשבפיה המשא הכבד, ששוקל פי 4 ממשקלה, הוא כחמישים מטרים (אם ניקח בחשבון שאורכה של נמלה הוא כ- למרות הערכתי הרבה ליכולתה והעניין שעוררה בי, גמרתי אומר לנטוש את תצפיתי. מבט אחרון לעבר היצור הזעיר, המתמידן הבלתי נלאה, והנה אני מבחין, במרחק של זרת מעמלנה, במהמורה בצורת חרוט שגרגרי חול מפוזרים בדפנותיו. אני מכיר מהמורה זו- שייכת היא לחרק המכונה ארינמל. כשחרק כלשהו נכנס לתומו לתוך אותה מהמורה היא מהווה מלכודת עבורו. הוא מנסה לתפס במעלה הדפנות המשופעים, אולם גרגרי החול מחליקים מטה, ויחד אתם הוא נגרר לתחתית המלכודת. הארינמל, שמוסתר כולו בתוך האדמה, לוכד אותו בצבתותיו, ואז מזומנת לו ארוחה דשנה. עמלנה מעדה ונפלה דווקא לאותה מלכודת. החרק המת ניתק מלסתותיה והיא התחילה לפרפר ברגליה ולחפש משען כדי לצלוח את המהמורה. ככל שניסתה לטפס במעלה השיפוע כך החליקה יותר לכיוון צבתותיו של הארי. הבחנתי שעמלנה, מרוב פחד ומגור, הגבירה את תנועות רגליה, ובכך רק גרמה לגרגרי האדמה להינתק מתחתיה. ללא מחשבה רבה הושטתי את ידי, וכהרף עין הרמתי את עמלנה והוצאתי אותה מגוב הארי. הנחתי אותה במרחק ראוי מהמלכודת. מכיוון ששחקתי את תפקידו של האל הטוב, הוספתי והנחתי לפניה את החיפושית המתה. לאחר לבטים, כשהיא מסתובבת סחור סחור סביב החיפושית, החליטה להמשיך בגרירת המלקוח. מכיוון שחשתי כאל רחום וחנון המשכתי לעקוב אחר הניצולה. בדיעבד מנעתי ארוחה מהארינמל (האם זהו תפקידו של אל?...). הנמלה החרוצה המשיכה בדרכה, וכאילו ידעה לאן פניה מועדות. נדמה שפתאום תפסה אזימוט, וגם הפגר שגררה הובל, משום מה, ביתר קלות. הדרך, כנראה, אצה לה. הדמדומים החלו לרדת. החום ממשיך להעיק במקום הנמוך בעולם. האם עמלנה אינה נצרכת ללחות ולנוזלים כלשהם? אני, בכל אופן, צמאתי, אך עדיין רותקתי לנמלה הבודדה והאמיצה המתמודדת עם כוחות הטבע. משב רוח חמים מכיוון ים-המלח העלה תימרות אבק ובחש בעלים, בנשורת שעל פני האדמה, והזיחם ממקום רבצם. עמלנה ניתקה ממלקוחה, כשהיא נאחזת בחוזקה בששת רגליה בגרגרי האדמה. עם שוך הרוח היא חוזרת למקום משאה ושוב נרתמת לחרק הפגר ומובילה אותו למקום שרק היא יודעת היכן הוא. סבלנותי פוקעת, וגם הערב צונח במהירות. אני מעיף מבט אחרון לעבר עמלנה והנה, במרחק של כעשרה צעדים, מתגלה לעיניי נתיב בהיר, פס דרוך דק כשרוך, שבקצהו המרוחק עדיין מהלכות נמלים. כולן מתכנסות לתוך חללים שבקרקע. אחת אחרי השנייה הן נבלעות בעמקי האדמה. בהתקרבה אל פתחי הקן, עוד צעדים ספורים לפניה, והנה יצאו לקראתה בחופזה, אחת אחרי השנייה, נמלים גדולות. פתח הקן גועש, רחש בחש, שליחים יוצאים בהולים, נכנסים ופורצים החוצה, וכולם מקבלים את פניה של הנמלה האמיצה. הנמלים הגדולות נראות כמלטפות את פניה במחושיהן. זהו, כנראה, מפגש עם הבת האובדת וברכת שלום ושמחה לשלל שהביאה עמה ממרחקים, מי ישורם. יתכן שאני הבאתי עליה את קצה, כאשר הצלתיה ממלתעות הארינמל. כנראה ריחה לא תאם עוד את הקוד של אותו הקן. ושמא לא הגיעה לביתה הנכון? |