Rapoo- It solutions & Corporate template

נאום יום ההולדת השמונים
 
שלום לבאים מרחוק ומקרוב.
לפני כשנתיים, נודע לי כי בכוונת ה'מאפיה הרוסית', לערוך לכבודי 'ערב הוקרה'. אמרתי אז לנציגת המארגנים, כי אם הערב יתפתח בכיוון של 'אזכרה בחיים', אקום ואלך. האיום הצליח. היה זה מפגש חברתי ומוסיקלי מלבב של שוחרי הזמר העברי/רוסי.
אבל הפעם, כשנודעה לי המזימה לערוך לי מסיבת יומולדת, חשבתי לי: " יופי. הזדמנות לערוך לי 'אזכרה בחיים".
ככל שחשבתי על הרעיון, הוא מצא חן בעיני יותר. ולמה?
גילנו המופלג, מזמן לנו הרבה הזדמנויות של מפגשים, דא עקא, שיש למפגשים אלה חסרון מובנה; פוגשים בהם את החברֶה, אבל את הגורם לפגישה, אותו לא פוגשים. באזכרה בחיים יש לכם הזדמנות לפגוש את כולם, כולל הבר-מינן.
 
נושא נוסף הוא תוכן ההספדים באזכרה; הלא לא פעם ולא פעמיים, אנו באים לאזכרה, שומעים את ההספדים ומתחילים לבדוק שמא נקלענו לאזכרה של מישהו אחר. באזכרה בחיי זה לא יקרה. מכיר את עצמו יותר טוב תארו לעצמכם שאני יושב פה ושומע שמישהו עולה לדבר ובמקום להגיד: "ואללה, איך יכולנו לסבול אותו כל כך הרבה שנים?" הוא מתחיל להתעלם מהמציאויות, להמציא המצאות ולהגזים הגזמות. הלא מיד אקום ואומר לו: "ייללה יללה, כתבת רומן בדיוני? לך תקריא אותו במקום אחר".
אז הנה, באזכרה בחיים, אנו חוסכים לעצמנו את "אחרי מות, קדושים אמור".
 
ועוד. כאשר עולה מספיד לדבר על המוספד, על מי הוא מדבר לרוב?...(קהל). נכון, על עצמו.
איך מונעים זאת? פשוט. יעלה המוספד ויספיד את עצמו. (ותודה לדן בן-אמוץ, הוגה הרעיון).
ולבסוף, קיום האזכרה בחיים, פוטר את המשפחה מלערוך אזכרה במתים ופוטר אתכם הבאים, מנסיעה לעין-גדי
רק כדי לאכול בורקס קרים ולשמוע כמה שקרים. ובינינו – אם בעוד כמה שנים אילה תשלח לכם הזמנה לאזכרה שלי, בטוח שכולכם תבואו? היום כולנו כאן. לחיים!
 
אמרה לי זוגתי שתחיה: "אל תאריך בדברים, שמא תשעמם". ודאי, ודאי", עניתי, בלא שהיתה לי אפילו לרגע כוונה לעמוד בדיבורי. אאריך גם אאריך. וכי מתי עוד תנתן לי ההזדמנות לברבר את עצמי לדעת?
 
ואם בזוגתי עסקינן; אומרים שאחרי כל מישהו עומדת מישהי. אז המישהי הזאת אינה עומדת; כל הזמן היא רצה ודוחפת ויוזמת ומבצעת. מתוך שמונים שנות חיי, חמישים וחמש אנחנו יחד. זה המקום לומר לה תודה. ביום הולדתה השמונים, אם אהיה רהוט ואם אהיה, ארחיב.
המשפחה החליטה להקדיש את האזכרה למכלול יצירתי החרזנית ואני נאלץ ליישר קו.
בכוונה אינני משמש במילה 'שירים'. אינני משורר של שירים אלא חרזן של משקלים וחרוזים. סתם 'בעל מלוכה'. אקרא לכל פריט יצירה כזה 'חֶרֶז'.
 
מתי כתבתי את החרז הראשון? תחילה חשבתי שזה היה בכיתה ג' או ד', אבל כששקללתי את הנתונים הבנתי שזה היה מאוחר יותר.
החרז הזה נכתב למנגינה שלמדתי ב'נוער העובד' דף הטקסט הועבר למורה שלום עטיה.
לנוער העובד נכנסתי בהתחלת כתה ה' ושלום לימד אותנו עד סוף כתה ו'. מסקנה – החרז נכתב בכתות ה'-ו'.
היה זה טקסט של "פיפי-קקה". לא פיפי-קקה של אברי ההפרשה אלא פיפי-קקה של אברי הרביה.
באותה תקופה, התחילו מגעים חברתיים בין בנים ובנות, מה שנראה לי חילול הקודש ממש ופרסמתי פמפלט
מחורז נגד התופעה. החריידים יכלו לגייס אותי כבר אז כשכיר עט. הם פספסו, וההפסד כולו שלהם.
המורה שלום עיין בטקסט וודאי חשב, שהחרז עצמו הוא לא משהו, אבל החרזן, אולי יש בו משהו.
החרז נפתח כך: "החברָה של יוסיפוס, שיכורים ולא מיין". למה יוסיפוס במקום יוסף? הייתי צריך חרוז.
ולמה "שיכורים ולא מיין?" גם כאן הייתי צריך חרוז.
ילד בגיל הזה, לא שמע בדרך כלל על יוסיפוס פלאביוס ולא מכיר ביטויים כמו "שיכור ולא מיין". שלח המורה שלום פתק להורים בו כתב בין השאר "אני מקווה שהבן שלכם יפנה את כשרונותיו לכיוונים חיוביים יותר".
 
עוד כמה דברים בשולי אותו חרז ראשון –
מיהו "יוסיפוס" המוזכר בשיר? האם הוא שם מומצא או גיבור ספרותי? לא. הוא חי ונושם, אבל לא בועט. זה לא באופי שלו. יוסף איננו כאן היום משום שהוא נמצא בביקור בארצות הברית ומחר יחגגו לו שם יומולדת שמונים.
אז נשלח ברכת יומולדת, מעין גדי שלחוף ים-המלח, אל איטקה שבמדינת ניו-יורק. ליוסל'ה אורג, חברי מני גן צפורה עד היום - כה לחי.
ועוד חוגגת שמונים היום, והיא אתנו כאן – דבורה גוטמכר לבית סלפ שבמשפחתה היא דבורקה ובמשפחתנו דבוישה. כה לחי לדבוישה ומחיאות כפים.
 
מכתבו של המורה שלום להורים, נשלח באמצעות שכנתנו לרחוב, רות טוכמן/בן-דב, הידועה מאז ועד עתה בשם 'בנדלה'.
היא לא יכלה לסרב לבקשת המורה להעביר את המכתב למרות שידעה שמחיר ה'מלשינות' יגיע, מהידים של גבי גלוברמן ושלי. אבא שלה, מיורקו, היה רודף אחרינו להענישנו, ומשנכשל, הבטיח כי "כשאתפוס אתכם, אוציא לכם את הידים ואת הרגלים ואשים במקומם מקלות של מטאטא". לגבי הרגלים, נדמה לי שזה מתחיל לפעול...
 
לימים התפייסנו והיינו משחקים אצלם פינג-פונג, על דלת שהוסרה מציריה והונחה על גבי שולחן.
ומשהו מאד סמלי שעמדתי עליו רק לאחרונה. לאיזו מנגינה נכתב אותו חרז ראשון? רמז – לא ישראלית.
אז לאיזו? קהל... נכון, למנגינה רוסית. אז לא ידעתי שהיא רוסית. מסתבר שזו היתה מנגינת השיר 'יונה פעמונה'. אנחנו בכלל לא הכרנו את השיר הזה, אליו הגעתי רק בשנים האחרונות. עבורנו זו היתה מנגינת 'השמן והרזה'. למלותיו של יורם הרועה, אז 'הפנר'. היום הוא מתכחש לאבהותו ואפילו טוען שאינו זוכר את השיר. המבצעים היו צמד: יורם, שהיה מאותגר גובה עד מאד אבל על כל ס"מ שהיה חסר לו בגובה נוספו לו שתי נקודות איי-קיו, ו'צ'מבר' הוא אמנון סניטקובסקי הגבוה, אחיו הבכור של הרצל סיני. הם, מקבוצת 'שדמה', מבוגרים מאתנו בארבע שנים, הופיעו על מרפסת הסניף ואנחנו, השכבה הצעירה, ישבנו למטה על החול.
"השמן והרזה, הם הלכו לבית קפה, השמן קנה בוזה והרזה קנה גלידה".
 
ומה ארע לעצתו של המורה שלום? ובכן, המורה שלום עטיה היה מורה נערץ, אבל הפעם לא שעיתי לעצתו, ולא חדלתי מֵחֲרוֹז. גם משירי זימה לא משכתי את ידי. דוגמאות:
להפוך את "הלילה הזה כולו מצה" ל"הלילה הזה הוא לא מצץ", זה ענין של מה בכך.
אתן דוגמא מורכבת יותר; היה שיר של להקת הנח"ל "בליל ישימון בואכה המדברה". הפזמון היה זה: "הלילה קורע בשורת נהרה, האור ינצח הרי אפלה". זה הפך אצלי ל: "בלילה קורע בשר נערה ועור מנתח בין הרי אפלה"
גם ההמשך: "בעין של ילד.." זכה למלים מתאימות אותן אותיר לדמיונכם.
 
אלא מה? חרוזי ההפקר האלה היו פרטיים לחלוטין. ביני לביני. לא העליתי אותם על הכתב ולא השמעתי אותם לאיש.
לכבוד יומולדת שמונים, אתם ממש הראשונים, ש"זכיתם בעור מן ההפקר".
הגענו לימי הנעורים. עד גיל 15, לוח חלק. אם נכתב משהו, הוא לא נזכר ולא נשמר.
מהתקופה הנהדרת של כיתות ט' עד י"ב, לא זכרתי הרבה. זכרתי את מאיאקובסקי, עליו ידובר בהמשך, ועוד חרז שכתבנו, יונתן זמיר ואני, אודות שפמו המפורסם של מדריכנו המיתולוגי איציק לקח.
"היה היה אדם אחד בהא מספר שלש, דבר מוזר ומשונה גדל לו על הראש"
אגב, אותו דבר מוזר ומשונה, גדֵל לו על הראש עד עצם היום הזה ומי שלא מאמין יגש אל איציק הנמצא כאן אתנו ויווכח.
לי לא היתה שום תודעת שימור, אבל לידידי יונתן זמיר, היתה גם הייתה: הוא שמר את הניירות, ובאצבע אחת הקליד במכונת כתיבה ישנה את הפזמונים, שנכתבו לארועי התנועה ולארועי בית-הספר. כך יצר חוברת נחמדה שהיתה לי לאחרונה הזכות להקליד את תכנה לקבצי וורד.
בפתיח לאותה חוברת, אומר יונתן כי את הפזמונים הכלולים בה, כתבנו במשותף הוא ואני.
לגבי חלק מהם, אכן נזכרתי בקראי אותם שידי היתה במעל. לגבי חלק אחר, אני יודע בבטחון שלא שלי הם. ומה עם האחרים שהם הרוב? – פשוט אינני זוכר.
 
לציון מיוחד ראוי הארוע הבא; יום אחד, ניגש אלי המדריך ואמר: "ביום ששי בעוד שבועיים, יש לנו ערב משותף עם הקבוצה המקבילה בתנועה המאוחדת. הנושא הוא 'מהפכת אוקטובר' ואתה אחראי על החלק האומנותי".
נפלו השמים על הארץ. אילו היה זה היום, הייתי ניגש למחשב ותוך זמן מועט היתה בידי תכנית. אבל אז? לאן פונים? היכן מתחילים?
הגעתי למסקנה כי קל הרבה יותר לכתוב בעצמי מאשר לחפש מה כתבו אחרים. כתבתי פואמה בת כמעט שלושה עמודים על מהפכת אוקטובר, כולל כל הקלישאות שהיו מקובלות אז, ב 1952. על היצירה חתמתי: ולאדימיר מאיאקובסקי. עברית: אברהם שלונסקי.
או אז התחיל החלק הקשה – לייצר עוד ארבעה עותקים, כתובים בכתיבה תמה, שהרי כתב ידי השוטף הוא בקושי קריא.
גייסתי עוד ארבעה חברֶה, ערכנו שתי חזרות והופענו בהצלחה. עם הדפים ביד, כמובן.
 
מעניין, שלא מאיאקובסקי ולא שלונסקי, לא באו עד היום לתבוע תמלוגים או לפחות לתבוע את עלבונם.
הגענו לקיבוץ והפרק הבא בכתיבתי היה פרק האופרטות. היה זה ז'אנר מקובל אז, להופיע במסיבות עם פזמונים שנכתבו למנגינות להיטי התקופה ועסקו בעניני דיומא ודמקומא. היו אלו השנים הראשונות של עין-גדי והחתונות היו מרובות. נכנסנו לרוטינה – אני כותב ומאיר רון זכרו לברכה מארגן את חבורתו הקבועה ומביים.
מקצת האופרטות 'ירדו' על המתחתנים, אך רובן הוקדשו להווי הקיבוץ הצעיר.
"כל יום א' יש עצרת, איש איננו בצריפים, על הדשא של הסרט חברה מתאספים, קרקשון באורך רוח, את המכונה פתח, כבר היה לפני שבוע, פתע הוא נוכח".
 
כל זאת עד שהגיע אלינו דודו אברהמי. צעיר יותר, חדשני יותר, מוכשר יותר. קיבלתי פטור, עם גיחה חד פעמית לחתונה של... דודו אברהמי.
כל שנכתב עד הנה, נכתב למנגינות של שירים ידועים. כשאני עורך ספירת מלאי, אני שם לב כי בין שפע המנגינות שנבחרו עבור החרזים, רק שלש הן רוסיות, כאשר אחת מהן בכלל לא היתה ידועה לנו כרוסית. האמנם נטלו השירים הרוסיים חלק כה רב בעולמם התרבותי של בני דורי? ואולי אין זה אלא מיתוס?
כאן התחילו 40 שנה של שגרה.
התקופה ארוכה, והחרזים רבים ושונים עד מאד זה מזה. מהם שנכתבו לארועי הקיבוץ, כולל חתונות, ומהם שנכתבו לארועים של חברים ושל בני משפחה. רק במקרים בודדים היתה הכתיבה ביוזמתי, מה שנכון גם לגבי התקופות הקודמות.
לרוב נתבקשתי לכתוב. כאשר היה מדובר בארוע אישי, נהגתי לבקש מהמזמין ראשי פרקים לדמותו של בעל האירוע, מה שהפך את מלאכת הכתיבה לכמעט טכנית והותיר בי יותר אנרגיה לשעשועי לשון.
 
המאפיין העיקרי של הכתיבה בתקופה זו, הוא שרוב מה שנכתב, לא נכתב למנגינות. עברתי לכתיבה במשקל חפשי יותר ובשורות ארוכות יותר. הרבה יותר קל ונוח. כתבתי למנגינות רק פעמֹים, לבר-מצוות של נכדיו של מאיר רון. הוא בחר כמובן את המנגינות ואני נאלצתי להתיישר, כמה שנאמר:
הן לא עם הרוֹנים חרתֵת תְחַרְתֵתָה. לנו תכתוב, כרגיל, אופרטה.
במיוחד אפשר לציין את התקופה של שנות הששים המאוחרות עד שנות השבעים המוקדמות. היה לי אז מעריץ – לא מעריץ מלשון הערצה אלא מלשון עריצות. ידידנו דרור סנדלון היה יו"ר ועדת תרבות. חרוץ ואנרגטי מאין כמוהו, היה מארגן ארועים בלילות שבת סתם ולילות שבת שיש בהם ציון כלשהו. אחת ל, היה נוחת עלי ואומר לי: "כתוב!".
מול עשיה כשלו, לא היה נעים להתחמק ובנוסף, הלא הייתי קיבוצניק ממושמע האמור לתרום לפי יכולתו.
אחת ממסיבות אלו, נערכה לכבוד יוסי ליאור זכרו לברכה, לסיום עבודתו כאקונום.
לאחר שחרזזתי מה שחרזזתי על יוסי ואקונומיותו המסורה והמאד מיוחדת, חשתי לפתע, כי משהו קל כנוצה
יושב על כתפי הימנית ולוחש לי: " שתוק. עכשיו אני מדברת ואתה כותב". כתבתי את אשר הכתיבה לי המוזה; קטע קצר על מהות חיינו בקיבוץ. הוספתי שורת חיבור בהתחלה ושתי שורות בסיום והצמדתי את הקטע לחרז על יוסי.
קטע מוזתי זה , שיופיע בהמשך התכנית, יצא לחיים משלו וקיבל את השם 'סוד היחד' - מפסגות יצירותיי.
רמת הכתיבה לאורך השנים, היתה באופן טבעי, איך לומר, 'מגוונת'. לפעמים מעופפת לה המוזה בחדר והמלים נחלצות מהעט כאילו מעצמן, עד כי בסיום אתה חוזר אל הכתוב ואומר: "את זה אני כתבתי?" ולפעמים אתה כותב לא בעט אלא בפטיש ואזמל, כמו חוצב את המלים באבן, מילה אחר מילה.
 
המשקלים נפתלים והחרוזים נגוזים. הכתיבה נגררת והזיעה ניגרת ואתה פורש למיטה בחיל ובבעתה. במרום שׂהדי, הן מחר יום הדין, התחייבתי בכתיבה ואנה אני בא? לא ישן כי אם ער, וחושב ומהרהר, מצד אל צד אזוזה, מבטן אלי גב, ימח שימך המוזה, צריך אותך עכשיו – עד נרדם לי עייף ומותש – ובבוקר מתחיל יום חדש.
 
אז היו גם כאן עמקים ופסגות. את העמקים לא נזכיר ומן הפסגות תוכלו לראות בהמשך התכנית.
לכתיבה לארועים משפחתיים יתרון משלה. אין הרבה סוגי ארועים; יש ימי הולדת למתחילים וימי הולדת למתקדמים, בר מצוות, חתונות וימי הולדת לחתונות. במקרים רבים ניתן כאן למחזר במקום למחרז ולהשתמש בקטעים שלמים מחרזים קודמים. מי מזהה? אילה, לפעמים בתי תמר. נסבל.
 
אמרתי בתחילה, כי לא משורר אני אלא חרזן. רק שיר אחד נכתב לי בימי חלדי. קצר, לא תואר לו ולא הדר, לא משקל ולא חרוז. פרי הרבה לילות של אל-שנת.
 
היה זה כשאופיר, בני הצעיר, סיים את הסבב השני של מארבים בלבנון, ארבעה חדשים נמשך כל סבב. לא ידעתי כמובן, מתי הוא ישן במוצב ומתי הוא במארב של 36 שעות, לכן היו לילות רבים שהוא ישן בהם, ואני לא.
וזה דבר השיר:
"בני אופיר, היה קרבי בלבנון. שמונה חדשים, שלושים וארבעה שבועות, מאתים שלושים ושמונה ימים – ולילות"
חמש השנים הראשונות לגימלאותי, עברו על מי מנוחות. האזנתי למוסיקה ורכשתי דיסקים לרוב. בהמשך התמלאה כרסו של מחשבי בשירים שהגיעו משיתוף קבצים. לעתים אני נשאל בידי מכרים אם יש לי במקרה שיר נדיר ובהרבה מקרים – יש.
בגיל 72, די במקרה, התחלתי לאסוף את השירים העב/רוסיים ואת מקורותיהם. אלו הם אותם שירים שנכתבו בעברית למנגינות רוסיות ואוקראיניות. מאז ממלא עיסוק זה את רוב שעותיי הפנויות.
 
יד המקרה הובילה אותי להכיר את הצמד המכונה בפי 'השָׁר והשְׁאָר'. שני חברים, מהמחזור שלנו, פחות או יותר, שהיו קליברים בעיסוקיהם, איש איש בתחומו. איזי הוד שר, בקול של זמר אופרה מוחמץ ומאיר רז עושה את כל השאר – מעבד, מנגן את הליווי, מקליט הקלטת אולפן ומעבד את המוקלט לכדי הקלטה מושלמת.
 
אתם יחד יכולתי להגשים חלום בן כמה שנים, חלום שקראתי לו 'ככה זה נשמע במקור'.
שירים עברוסיים רבים, מילותיהם העבריות שונות לחלוטין ממלות המקור הרוסי, עד כי ההשוואה מעלה לעתים חיוך על השפתיים. גם המנגינה לא תמיד בדיוק. רציתי להביא למאזין המעוניין, הקלטות של השירים הללו, אבל בתרגום עברי נאמן למקור ובמנגינה שאינה פוזלת לצדדים. איזי ומאיר עושים את מלאכתם נאמנה; שרים ומקליטים מדי שבוע כמעט ובולעים שטף של תרגומים. ואלה התרגומים, מאין יבואו?
מצאתי אמנם כמה מתרגמים העושים את מלאכתם נאמנה ולפעמים למעלה מזה, אבל גם אני נאלצתי להשתתף במאמץ. כך חזרתי אל החריזה ואני מתרגם, מרוסית ומאוקראינית, עבור איזי ומאיר ולא רק עבורם.
 
המלה 'תרגום' אינה נכונה לגבי. אינני מתרגם ממש, כי אינני שולט בשפת המקור. אני משיג תרגומים מילוליים,
מהאינטרנט ובעיקר מידידים דוברי רוסית כשפת אם ויוצק את השיר בעברית.
קשה הוא תרגום שירים וקשה שבעתים הוא תרגומם כך שיתאימו למנגינתם המקורית. אמר שלונסקי: "תרגום הוא כמו אשה. או שהיא יפה או שהיא נאמנה".
 
חובה עליך להצמד למבנה המנגינה – מספר ההברות בשורה, חלוקתן לקבוצות והטעמתן. כאן אין פשרות. מי שמתפשר – מפשל.
אתה אמור גם להיות נאמן למקור ככל האפשר.
וגם לחרוז כהלכה אתה נדרש.
לא תוכל להשיג שלמות בכל התחומים. אתה חייב להחליט מה חשוב יותר והיכן לוותר.
אני מצאתי פטנט משלי. אני כותב בשפה גבוהה. לא כולם אוהבים זאת, אבל יש בכך יתרון גדול.
כאשר התרגום נפתח לשימוש בשפה גבוהה, כל צרוף לשוני בשפת המקור ניתן לביטוי במספר רב של אופנים בעברית. הכל נעשה קל יותר ואני יכול לבנות את השיר עם פחות ויתורים בתחום הנאמנות למקור ובחריזה וגם בהתאמה למנגינה.
התרגום הוא הקשה בסוגות החריזה וכגודל הקושי – גודל הסיפוק.
עד שסיימתי, כמעט הגעתי לשמונים ואחת. שנה טובה.

eingedi abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות