הקיבוץ והעיתון - עיקרי מחקר

דברים לזכר חברי יובל שחל והצגת עיקרי מחקרו בנושא הקיבוץ והעיתון

מאת חיים פרנקל

יובל היה איש עם לב גדול ונשמה יתרה והתכבדתי להיות עוזר הוראה שלו השנה בסמינר "פריחתו ודעיכתו של סמל ישראלי: הקיבוץ בעיני התקשורת".

כשהתבקשתי להציג כאן את מחקרו של יובל בנושא העיתונות הקיבוצית סברתי שפחות חשוב לעסוק בהיבט האקדמי הטהור של העבודה, שמטבעו אמור להדגיש ממצאים וניתוחם. היה לי חשוב יותר לעסוק במחקר ולצטט ממנו קטעים שהיובל מהדהד מהם, בעיקר משום שמי שהכיר את האיש יודע שלא היתה אצלו הפרדה בין פוליטיקה, אידיאולוגיה, ספורט, קיבוץ, שירה, תיאטרון והיומיום בחיי המדינה, בחיי הסובבים אותו ובחייו הפרטיים, סביבם לא טרח מעולם לשרטט גבול. יובל הקדיש את זמנו לאחרים והעסיק עצמו בטרדותיהם ובקשייהם של חברים, סטודנטים וקולגות. לכולם עזר ובצרות של כולם השתתף או שותף. רק על עצמו לא ידע לשמור.

יובל לא היה חבר קיבוץ מזה שנים רבות אבל כפי שאמר בהרצאה בגבעת חביבה ימים ספורים לפני מותו, ואשר בה הציג את המחקר שלפנינו, "הקיבוץ לא יורד בכביסה". אמירה זו מבטאת בעיני לא רק את השפה היובלית במיטבה ואת גאוותו של הדובר בערכים הרבים שספג בקיבוץ ואשר בהם דבק עד יום מותו אלא גם את כאבו על עזיבת הקיבוץ ואולי על אירועים כאלה ואחרים שקדמו לעזיבה. יובל דיבר במחקר על הקיבוץ אבל מהטקסט עולים להם בבירור קורות חייו, ערכיו והאנשים שאהב. בין כל אלה לא היתה- כבר אמרנו- כל הפרדה.

יובל הגיע לכינוס בגבעת חביבה וליבו כבד עליו. ימים ספורים לפני כן התקשר אלי בשעת ערב מאוחרת והביע את כאבו על כי לא יצליח כנראה, למרות ניסיונותיו, למלא את רכבו בסטודנטים הרואים חשיבות בהגעה לכנס, בו יוכלו להעמיק את הבנתם בנושא הקיבוץ וממנו יוכלו לדלות נושא לעבודה הסמינריונית ביתר קלות. לא היה טעם לנסות ולפייס את יובל באמירות אודות הסיבות המקלות העומדות לזכותם של סטודנטים סרבנים כי כזה היה; אדם מבוגר, מנוסה ומשכיל, שלא חיסן את עצמו מפגיעות קטנות שכאלה. לכן גם התרגש כל כך מקריאת עבודה של סטודנט או סטודנטית ובה ציטוט משירי גולדברג, אלתרמן או אחמטובה.

מדפי הספרים בביתו מלאו ביצירותיהם של אלה ורבים אחרים. ספרים רבים עוד יותר נמסרו לאוהבי ספר אחרים במעבר בין דירה אחת לאחרת. קורות חייו של יובל מוכיחים כי לא היה צייד תארים מיומן אבל בעיני הוא היה מגדולי המחפשים דעת לשם דעת והתחומים בהם הבין והתמצא היו רבים מאוד. בין תחומי ההתעניינות לא היו "אליטיסטים" או כאלה שאינם. הכל עניין את יובל. האיש שהעריץ דמויות באקדמיה והיא נערץ על סטודנטים היה יכול לעסוק בלהט גם בשחקן כדורגל או מאמן כדורסל מירכתי ליגה א'.

במבוא למחקר מציין יובל כי בין סמליה המובהקים ביותר של היהדות החילונית המתחדשת בארץ שמור לקיבוץ מקום של כבוד וכי הסתכלות ביטחונית או צבאית על הקיבוץ תראה את תרומת חברי הקיבוצים הצעירים לביטחונה של ישראל, בשירות איכותי בדרג המסתער וביחידות המיוחדות, בקרב מסיימי קורס קצינים ולמצער גם בנוכחות הבנים בבתי הקברות הצבאיים. יובל, שהביוגרפיה שלו במדים היתה דוגמא אישית לכל אלה, דיבר רבות על מי שאינם איתנו. לא בכדי עסק בבתי הקברות הצבאיים. לקרובים אליו שח יותר מפעם אחת על קשריו ואהבתו לחברים כמאיר מינץ, שנהרג בעזה לפני כ-12 שנים, ולחבר שנהרג בלבנון, מרסיס גדול שחדר את הדובון שיובל קנה לו מנקודות שקיבל בשנת הקבע.

יובל גם לא שכח לציין שהקיבוץ היה פעם גם מעט אנשים שעושים הרבה חקלאות. כשכתב את הדברים חשב בוודאי על התקופה שלאחר עזיבת בית הספר התיכון והתמקדותו בעבודה של שעות בכל יום בשדה. באותה תקופה, עפ"י עדותו, החל לראשונה לקרוא שירה רוסית מתורגמת, וההמשך ידוע. במבוא למחקר מציין יובל כי בשלב מאוחר יותר צילו המאיים של "השוק החופשי" נתן כבר אז את אותותיו והקיבוץ החל לעסוק בתעשייה ובהייטק- אם לא כאידיאולוגיה אז לפחות כדי לשרוד. בהדרגה הפכו חברי הקיבוץ ממושא לחיקוי למקור לביקורת ואולי אף כיעד להסתה, כמו זו של בגין שבבחירות שנת 1981 תיאר את הקיבוצניקים כמיליונרים מתנשאים המסתכלים על סביבתם מבריכות השחייה.

המחקר מציין כי מלחמת לבנון, אליה הוביל בגין את ישראל, פערה סדק נוסף ביחסים בין הקיבוצים ובין האוכלוסייה הכללית, במיוחד לאחר שחברי קיבוצים עמדו בראש תנועות המחאה נגד המלחמה. הסדקים הלכו והתרחבו גם בתקופה בה עלו לשלטון דמויות נערצות על הקיבוצים כמו יצחק רבין. כך הביאה עמה, עפ"י המחקר, האינתיפאדה הראשונה את תנועת הסרבנים לשירות בשטחים- שיובל ראה בה המשך כמעט ישיר לספר "שיח לוחמים" שיצא לאור מייד אחרי מלחמת ששת הימים. סוגיית הסרבנות העסיקה את יובל מבית ומחוץ. הוא סירב לתמוך בתופעה בפומבי אך משיחות ומויכוחים אין ספור עמו ניתן היה להבין את ההערכה שהוא רוחש לסרבנים ואת התמיכה שלו בעמדתם הפוליטית העקרונית ונכונותם לשלם עליה מחיר. בהרצאותיו בסמינר נתן ביטוי ברור לעמדתו זו.

יובל שאל במחקר כיצד הפך הקיבוץ מרעיון פרקטי שתוצאותיו מפוארות והוא ניצב כמקור לגאווה בלב הקונצנזוס הישראלי לאחד משקי החבטות הקולקטיביים של הציבור בארץ ועד כמה תרמה לכך עובדת היעלמותם של עיתונים שנחשבו למגני הקיבוצים, "דבר" ו"על המשמר", למרות שאלה היו שייכים בפועל להסתדרות ולמפ"מ. שאלה נוספת היתה כיצד עמדו בפרץ שנוצר עיתוני "הדף הירוק" ו"הקיבוץ", ביטאוני התנועה הקיבוצית שאוחדה? אל מי ועל מה הם מדברים ומה הרלוונטיות שלהם בקיבוצים ומחוצה להם? האם אין זאת דווקא שעתה היפה של העיתונות הקיבוצית, להביט ולהתעסק בעצמה ובערכיה ולהניח לעולם הגדול לנהל את ענייניו בעידן של הפרטה והחלשות רעיון הקולקטיב, תוך מבט מבחוץ על ההתרחשויות. לא יותר ולא פחות.

יובל מצא במחקר שהעיתונות הקיבוצית, שמייצגים אותה עיתוני "הקיבוץ" ו-"הדף הירוק", רואה עצמה כיום כעיתונות ארצית- יוצאת לא רק מעבר לגבולות הקיבוץ היחיד אלא גם מחוץ לגבולות התנועה הקיבוצית. יובל קבע כי תקשורת זו היא מגזרית אך לא אלטרנטיבית. היא מנסה להחליף את "דבר" ו-"על המשמר", בהגנה על ערכי הקיבוץ, עד כדי סכנה כי תשמש "עיתונות מטעם", ללא איזונים ובלמים. על סמך ניתוח תוכן שערך במחקר קבע יובל כי עיתונות זו מגלמת בפעילותה התרחקות הולכת וגדילה מהעיתונות הסטנדרטית בישראל ומשקפת את הפער הגדל והולך בין "המדינה" ובין "הקיבוץ", תוך מתיחת הגבול העובר בין עיתונות צעקנית, גסה ואלימה, על גבול "הצהוב", המאפיינת עיתונים כמו "מעריב" ו-"ידיעות", ובין עיתונות קיבוצית, המבקשת להדגיש כי היא מייצגת אנשים שאינם כאלה. היא טורחת לשמר בדוחק ערכי קיבוץ ישנים.

מפתיע- או לא; יובל מצא במחקר כי דווקא העיתונות של הקיבוצים היחידים (עלוני הקיבוץ) חוצים את הקו המפריד בין הקיבוץ כקולקטיב ובין שאר העולם וכותבים ברוח המשקפת ערכים אינדיבידואליסטים, הנושבים, לכאורה, בחוזקה מחוץ לתנועה הקיבוצית. אחת ממסקנותיו של יובל נוגעת לעלוני הקיבוצים ולצורה בה אם מייצגים את ערכי הקיבוץ כיום: "מתקבלת תמונה שאינה יכולה להפתיע בכיוונה, אך אולי מפתיעה בעוצמותיה: הקיבוץ, סמל הקולקטיביזם וה'ביחד' הישראלי איננו עוד כזה, ואף אינו מנסה להסתיר זאת. הנה הדברים, שחור על גבי לבן בכלי התקשורת המרכזי ולרוב גם היחיד שלו". אין עוד חוקר תקשורת שאפשר לומר בבירור עד כמה דאב ליבו על המסקנות אליהם הגיע במחקר שערך כפי שאפשר לומר על יובל.

יום לפני מותו דיבר יובל בראיון ברדיו של מכללת עמק יזרעאל על חייו, עבודתו, אהבתו לרוסיה ועל הקיבוץ. בראיון זה שיבח את עיסוקם של עלוני הקיבוצים בנושאים כגון בניית שכונה לבנים חוזרים והזנחת נושאים ראויים פחות לעיתונות קיבוצית כגון עקרונות מר"צ. יובל ציין בסיפוק כי עלון הקיבוץ יצא פעם לאור כי "היה צריך". היום הוא יוצא לאור "כי רוצים".

אני יודע מה יובל חשב על אבנים. דווקא בשל כך אין כמו הראיון הרדיופוני הזה כדי לשמש מצבה חיה לאינטלקטואל אוהב הדעת והחבר הטוב והרגיש. פעמים רבות בחודש האחרון אני מוצא את עצמי שם רגלים על השולחן, נשען אחורנית ומתחבר ליובל דרך הראיון הנגיש לכל באתר האינטרנט של רדיו מכללת עמק יזרעאל. אני מחייך מלוא הפה ונהנה כל פעם מחדש ממה שאני שומע, כאילו מייד אחר כך אפתח את תבית הדואר האלקטרוני ואקרא עוד מייל מיובל, שיתחיל כמו תמיד בשיר הלל לדמויות הנערצות עליו- שאול מופז או שמעון מזרחי, לדוגמא- או קבוצת מכבי תל אביב. כך עושה מי שכינה את עצמו "ילד דווקא". אבל אז אני נאלץ לחזור לחלק השני בכותרת מאמרו של יובל על הקיבוץ והעיתון, זו שהפרידה בין חלום הקיבוץ ושיברו, לאמור: "מה שהיה, מה שיש ומה שלא יהיה עוד".