|
מזיכרונותיו של רווק (מיל.) את מסכת גידול הילדים הראשונים בעין גדי הכרתי בעיקר כמתבונן מהצד, אף שכתושב ותיק של המקום נוצרו ביני ובין בני המשק הראשונים כמה נקודות מפגש מעניינות. לכבוד אפיק החג אני רוצה לספר קצת על כך. גידול הילדים בעין גדי הושפע כמובן מהעובדה שחיינו כאן בקיבוץ מבודד בתנאים קשים (והדגש הוא על קיבוץ). האמהות הראשונות נסעו לשהות בצפון, כמה חודשים לפני הלידה, (כדי להימצא בקרבה סבירה לבית חולים). אבל נאסר עליהן להימצא בבית ההורים והן נשלחו עם בן זוגן, לאחד הקיבוצים, כדי שהינוקא לא יספוג חס וחלילה אווירה עירונית בבטן אמו. עוד דוגמה של קיבוצניקיות יתר: זכור לי שאב אחד "פיקשש" את הלידה של בנו בכורו כי באותה העת נערכו "אסיפות שנתיות" (שהן גרסה מוקדמת ופרימיטיבית של ה"סדנאות" למיניהן של ימינו) ונוכחותו באסיפות הייתה יותר חשובה בעיניו, מנוכחותו בלידה אי שם ב"צפון". הבת הראשונה של עין גדי היתה עינת, בתם של יונתן ואורה זמיר. נדמה לי שהם די אהבו את התפקיד של ההורים הראשונים בעין גדי המתחדשת, אבל נתקלו בהרבה אי הבנות וחיכוכים על רקע שנראה היום נאיבי עד מגוחך. הם היו חלוצי כל ה"פשעים" הנוראיים, כגון: איחור בהשכבה, סיפורים לא חינוכיים, הבאת ילדים לחדר האוכל ועוד כהנא פשעים רחמנא ליצלן. טענה שנשמעה נגדם תדיר, הייתה: "הם חושבים שאם הם עשו ילדה, אז מותר להם הכל!". חדר התינוקות הראשון היה ממוקם בבנין העליון של הנקודה הישנה (הבנין שרד עד היום) , ביתר חדרי המבנה שכנו הנשקייה, חדר התרבות וחדר הקשר. בחדר התרבות היו הרדיו והפטפון היחידים של הקיבוץ וה"חברה" היו באים בערבים לשמוע מוסיקה רועשת. מחוץ לחדר הקשר הייתה השפופרת של ה"ורדה" – הרדיו טלפון הראשון של עין גדי שביצועיו היו מפוקפקים והמטלפנים היו מנסים להתגבר על מגבלותיו בצעקות, בתקווה ששוועתם תגיע עד ירושלים. בנשקייה נמצא, כמובן, כל הנשק של היישוב המבודד ובחוץ, שעונים על הקיר שגבל בחדר התינוקות, מתחת לסככת פח, הוחזקו כל החומרים הנפיצים שכללו לבנות חבלה, מוקשים, פגזי מרגמה ועוד כהנא וכהנא צעצועי ילדים. ואז ביקשו ההורים המודאגים להעביר לפחות את חומרי הנפץ למקום אחר והתגובה – "מה הם חושבים לעצמם, שאם עשו ילדה אז מותר להם לשגע את כל הקיבוץ?".
כמגיש, בעידן טרום ההגשה העצמית – אני זוכר כחוויה קשה איך סביב עגלת ההגשה היו רוחשים תמיד ילדים שבאו בד"כ בשליחות ההורים חסרי הסבלנות, להביא ביצים, אשל או איזה פריט מבוקש אחר. לפעמים היו מטפסים על קצות האצבעות כדי להגיע ולקחת לבד מתוך המיכלים או הסלסילות שעל העגלה – וכמובן שקרו "תאונות". כשעבדתי פעם בחדר האוכל, נתקלתי בילדים שהיו מסתובבים במטבח. הכנתי לי פתקים בנוסח הבא: "ילדך נמצא משוטט במטבח ומפריע לעובדים". לכל ילד שנכנס מסרתי פתק מקופל וביקשתי ממנו למסור אותו לאביו, והילדים מילאו את שליחותם במסירות ובנאמנות. במקרה אחד ביקשה האם לראות מה כתוב בפתק שהילד הביא והוא סרב בחירוף נפש למסור לה אותו – כי "זאביק אמר למסור לאבא". השיטה הצליחה יותר מכל התקנונים והאיסורים שניסו אי פעם להפעיל בעין גדי, וכעבור יומיים כבר חיכיתי עם כיס מלא פתקים, מייחל שאיזה ילד יעבור בטעות, אבל אף אחד לא בא. אף שאני מדמה לפעמים שאני מזהה כמה מהילדים שסיפרתי עליהם ומשייך אותם להורים, הם היו כנראה הילדים של אף אחד, מפני שכיום בדיונים על כללי התנהגות בחדר האוכל כולם מספרים איזה "טטלאך" היו ילדיהם וכמה ממושמעים בהתנהגותם לעומת הדור הנוכחי. עם הלינה המשותפת נתקלתי בעיקר כשומר לילה. בשלהי התקופה הוכנסה מערכת אלקטרונית, חידוש פעם זכיתי אפילו להיות ה"ישן בגן", כשהחליטו במשק על חלוקה שווה של הנטל. הלכתי לישון שם בדחילו ורחימו אבל בסופו של דבר עבר "לילה שקט על כוחותינו". ועל שינה בגן יש סיפור על זוג שכבר איננו בעין גדי. הבעל סודר לישון בגן ושכח. באמצע הלילה לפתע נזכר ונזעק למשמרתו; ואז התעוררה האישה, רואה את בעלה לוקח כרית וסדין ומסתלק מן הבית... עוד מפגש קבוע עם זאטוטי הקיבוץ היה לי כמרכז הכרם. המטפלות והגננות תמיד האמינו שהשתתפות בבציר היא חוויה חשובה לקיבוצניק לעתיד, ולכן היו באות עם זאטוטיהן מצוידים במספריים ובשאר כלי משחית (לנטרל הטענה ש"אין מספיק מבצרות") וכך, לאחר שהיו מצרפים את חלקם הצנוע לנזקי הטריסטרמיות והיעלים, היו מסתלקים עם שללם – כמה אשכולות בוסר נקובים וזבי מיץ – ואני היתי נושם לרווחה. אני יודע שבחוגים מסוימים יצא לי שם של "שונא ילדים" –תוצאה של תדמית, שקיבלה חיזוקים אולי מכמה אירועים שתארתי כאן. אני מכחיש זאת בכל תוקף. תמיד חיבבתי ילדים!!! אבל אני מודה שמאז התחלתי לגדל את ילדיי ובייחוד מאז שהחלו להתרוצץ בחדר האוכל, אני רואה את הכל "דרך משקפים אחרים". |
איורים: זאביק רוזנבוים |