בין יתר כישוריו וכישרונותיו, נהג יובל לכתוב שירים.
מסתבר שבשלב כלשהו בחייו, השמיד יובל את שיריו....
ואולם מעת לעת נדפסו שירים משלו ב"אפיק" עלעל הקיבוץ.
לגיורא רון ז"ל
עוד כמה מילים שלא ישנו כלום
הכל ידוע ומועד, הזמן נוקף: שנייה, שעה, שנתיים,
אין לעצור את העתים. אחרי לבלוב - תמיד שלכת.
אבל ביום יפה של יוני, שנת שמונים ושתיים,
בנפץ עז ומכוער, קפא פתאום הזמן, עמד מלכת.
המלחמה וגיורא זה אבסורד. צירוף נלעג יותר לא ייתכן
כי מה לְרֶשע ואיוולת עם זריחת כוכב שביט?
לוּ רץ הזמן - את התשובה היה אולי נותן
אבל כמונו נעצר גם הוא - מוכה עווית.
המילים אינן באות יותר. אלמים עכשיו אנחנו כדגים
והמרחק ממך איננו מתמעט - ואף איננו רב
יש מעגל תמיד, אתה במרכזו - ועל גבולו אנחנו החגים
ודומיה גדולה. השקט שאחרי קולות הקרב.
בשלוותך העצומה אולי אנחנו ננסה להירגע
בברק השכל שכבה עוד ניאחז בכוח בינתיים
רק אל תפחד שם, גיורא, גם אל תחוש תוגה
הרי אתך כולנו, ילד-פרח בן עשרים ושתיים.
========================================
שיר לזכר בינה ונגר ז"ל
על בינה ואליה, אל בינה ועליה
אני לא רוצה לכתוב על בינה, אבל אני צריך
לא מפני כבוד המשפחה ולא מחמת התאריך
ולא משום שפעם היינו מטפלת ומדריך
ואפילו שיש בי פחד חזק פן ליבי הפריך
לא יתנני לקשור את בינה עם מילים כ"יגון" ו"עולה"
ואהיה מכזב , ואמצא מקלקל את השורה כולה.
אבל אין זה ענין לצורך, או לרצון, או למורך לב
ובינה הרי כבר לא תקרא את מה שאני כותב
ואין עוד קיום למילים ולזמן, כי גבוה מהם הכאב
ולא אומר : "את בינה אהבתי" אלא: "את בינה אני אוהב"
ולא אכפת לי שאולי זה נשמע כמו איזו פראזה זולה
כי זו האמת – ורק האמת – וכל האמת כולה.
אני לא צריך לכתוב אל בינה, אבל אני רוצה
וכבר חודש תמים (והרבה יותר) שליבי אליה יוצא
ואני יושב עם יוסי וניר ואורי ועידית - ופה איני פוצה
ורק מביט בך מרחוק, מן הזוית, מן הקצה
כי גם עכשיו , אחרי הרעש - בשקט שנולד מן ההמולה
את בינה וונש, את בינה ונגר, את בינה אחותי הגדולה.
