דברי פתיחה באזכרה למלאת שנה לפטירת יוסי - כתבה חנינה
התכנסנו כאן לזכור ולהזכיר את יוסי יקירנו.
יוסי נולד בתורכיה, להוריו אברהם וסופי, בן חמש היה כשעלתה המשפחה לארץ. המשפחה השתקעה בכפר סבא.
יוסי גדל והיה חניך בתנועת ה"נוער העובד" ולאחר מכן נהייה למדריך, ולבסוף שימש כמרכז קן כפר-סבא.
יוסי חבר לקבוצת צעירים שהקימו את גרעין "לפיד". הגרעין המשיך לקיבוץ גבים, אך, הוא עזב את הגרעין ובא לעין גדי, בה התאהב מביקוריו אצל יצחק.
בעין גדי עבד בעבודות שונות עד שקבע את מקום עבודתו במסגרייה – מקצוע שלמד בהיותו נער עובד בכפר סבא.
לאחר שנים רבות כמסגר התחיל לעבוד כמפקח בניין. במסירות ובדייקנות אין קץ התמחה בעבודה זו. שמו המקצועי יצא בסביבה והגיע עד לקצוות הארץ. עד יומו האחרון התמיד בעבודה זו.
יוסי תמיד אהב לשיר ולהקשיב לשירה. תמיד זמזם שירי לדינו שהם שירי ילדותו.
נזכור את יוסי בדברי חברים ובהשמעת השירים שאהב.
===================================
זיכרונות - כתבה רותי רון
כשנולד בננו הבכור גיורא, היינו הורים טריים וחרדים. לשמחתנו הרבה זכינו במטפלת מדופלמת- חנינה. היו לה נסיון, ידע וגישה בטיפול בתינוקות. לאחר תקופה מסוימת חנינה עזבה אותנו ואת עין-גדי ושבה לקיבוצה, כנרת. צערנו היה גדול מאוד. היתה לנו רק תקווה אחת- יוסי קרקעי. מאחר והשניים כבר היו בקשרי חברות תלינו בו את יהבנו שיצליח להחזירה אלינו. ואכן, כך ארע. יוסי לא אכזב. הודינו לו מקרב לבנו, אך מעולם לא אמרנו לו זאת...
כשנולד בננו ארז הוא היה בקבוצה אחת יחד עם סמדר, בתם הבכורה של חנינה ויוסי. נוצרו בינינו יחסי קרבה, כפי שיכולים להווצר בין הורים המגדלים את ילדיהם בלינה המשותפת.
דרך אגב, השניים הינם ידידים עד עצם היום הזה.
לאחר שנים הלכתי ללמוד הקורס הדו-שנתי למדעי הרוח והחברה ב"אפעל". יוסי ועמוס גלעד היו כבר "ותיקים" בקורס, ועזרו לי בכול. תמיד התעקשו לשאת את התיק שלי. כשהייתי מוחה ואומרת: "אבל התיק לא כבד!" היה יוסי עונה: "אם הוא לא כבד, מה אכפת לך שאקח אותו?".
כשיצאנו לטיול בקרואטיה ומונטנגרו היינו ארבעה בג'יפ - יוסי וחנינה, אלי ואני. מאוד נהנינו להימצא בקרבה כה גדולה אליהם. תמיד מאורגנים, מסודרים, ושום דבר אינו חסר להם. הטיול עבר באווירה טובה ונעימה, והותיר בנו זיכרונות יפים וחוויות לרוב.
בצאתי להליכות בוקר תמיד ציפיתי למפגש עם יוסי, מפגש חטוף של חיוך רחב ו"בוקר טוב" לבבי.
יוסי חסר לי- בצעדה על המדרכות ובכול מקום . הוא חלק מעין-גדי, וכזה יישאר. לא אשכח את חריצותו, אדיבותו ויושרָתו היוצאת דופן. הוא תמיד בזיכרוני.
======================================
זרזיר ים המלח - כתבה אסתי זוהר, הגננת של ה"זרזירים" מגן סנונית
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא...
ילדי גן סנונית ויוסי – זה היה סיפור אהבה בשבילי הקיבוץ.
בבקרים פגשנו את יוסי בטיולים, בין מלט למדידה, בין מנוף ליציקה.
יוסי קורא לילדים "בוקר טוב זרזירים", עם הריש המתגלגלת, והילדים רצים אליו ועונים לו "זרזיר ים המלח את בעצמך".
ויוסי מסביר להם בסבלנות ומראה את המנוף, המלט, המטר והפלס. וכשפוגשים את חנינה, אז היא כמובן "האישה של זרזיר ים המלח", ובכל מפגש על השבילים מרחוק ילדי הגן רצים וצועקים לו "זרזיר ים המלח" ויוסי מחזיר להם "בוקר טוב זרזירים, מה שלומכם?"
מי שלא ראה את החיוך והצחוק על פניהם של יוסי ושל הילדים – לא ראה אושר מימיו...
========================
משפחה יקרה - דברי אורה ברייר
אומרים יש חבר אמיתי עם כל הלב והנשמה - כזה היה יוסי לפסח, קרוב לחמישים שנה. הם עבדו יחדיו במסגרייה, התייעצו איש עם רעהו בכל בעיה, דאגו לצייד אחד את השני מפרי גינתם, תפוזים, לימונים, פומלות ואפילו ירקות.
כשפסח חלה, יוסי קיבל זאת קשות, ורצה להיות מעורב בכל התהליכים,
ביקש שלא נסתיר ממנו דברים.
אצל יוסי הקיבוץ היה ערך עליון אחרי המשפחה.
יוסי בחריצותו היה סמל לאיש העמל והעבודה. כל פרויקט שאותו לקח עשה עם כל הנשמה. דאג לחנינה וטיפח אותה באהבה רבה, דיבר על הנכדה בהרבה געגועים וחיבה, תמיד קיבל את הנכדים והילדים שלנו בברכה.
כל יום שישי הגיע עם חנינה לשולחננו לשאול מה נשמע, תמיד נתנו לנו תחושה נפלאה.
בתל אביב בביקור נכדים קיבלתי את הבשורה המרה. לספר לפסח זו הייתה דילמה קשה. לביא שלח חבר לספר לפסח, כי לא יכולתי לעמוד במשימה.
פסח בכה ולא האמין למשמע אזניו, סיפר שביום שישי נפגשו ודיברו על הא ודא, וזה ודאי חלום וזה לא קרה...
פסח נפטר חודש וחצי אחריו, טען שיוסי קורא לו ואסור להשאירו לבד...
מה אומר לכם משפחה יקרה, יוסי היה בעל ואבא נאמן, וקיבוצניק בכל רמ"ח אבריו שחבל על הזמן.
ניצרו את זכרו בליבכם והיו גאים באבא שכמותו.
תודה שהיית לנו חבר אמיתי, ננצור אותך בליבנו לעד.
אוהבים אורה והמשפחה.
====================================
יוסי בשבילנו – כתבו אסתי ונועם זוהר
יוסי בשבילנו הוא שנים של קידוש בקבלת שבת, במועדון לחבר.
יוסי בשבילנו הוא קול פעמונים עדין שמסלסל ביום כיפור "א-א-א-א-א-א-אדיר ונאור, מי אל כמוך".
יוסי בשבילנו הוא עץ תפוזים שכל תפוז בו עטוף בשקית בהרבה אהבה ומיץ מתוק.
יוסי בשבילנו הוא מקצוען שלא פוגשים כל יום, מקצוען שאין שני לו.
זכינו שיוסי היה המפקח על שיפוץ הבית שלנו.
עם כובע המצחייה הנצחי והתיקייה מתחת בית השחי.
יוסי בשבילנו איש שקט וצנוע, ישר כמו סרגל, פדנט וקפדן להפליא, שהשלים את חסן כמו כפפה ליד, שנתן את העצות הכי טובות ומדויקות.
יוסי בשבילנו הוא מושא הערצה והערכה רבה.
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.
אשרינו שזכינו.
==============================
פגישות עם יוסי קרקעי ז"ל
כתב דן בניהו (בניס)
אני מנסה לדלות מהזיכרון שנותר את נקודות המפגש בינינו.
יוסי הצטרף אלינו ולאחיו, אחרי שעזב את גבים, אני מניח שכמו כל חדש הוא עבר את מסלול גן הירק ותורנות חדר האוכל. מהר הוא התבלט כעובד מסור שמבצע כל משימה ביעילות ובדייקנות.
ההצטיינות בביצוע כל משימה שלקח על עצמו לא גרמה לו רצון להתקדם לתפקידים משפיעים בקיבוץ או מחוץ לקיבוץ. יוסי היה מוכר מחוץ לקיבוץ והדרך להתקדם הייתה פתוחה לפניו לו היה מעוניין.
עיני צדו אותו די מהר וזיהיתי את היכולות המיוחדות שלו.
יוסי נהג להזכיר לי איך שכנעתי אותו לקבל על עצמו את ניהול המסגריה, ענף מאוד חשוב בזמנו.
הקשר בינינו היה בעיקרו קשר פונקציונאלי.
בנושא הקיבוץ היו לנו חילוקי דעות, כמעט בכל נושא. יוסי שמר בקנאות על קיום תורת הקיבוץ שלאורה התחנך בתנועת הנוער. אני בגישה הביקורתית שלי חיפשתי פתרונות או יזמתי שינויים בעיקר בנושאים החברתיים.
זכור לי בעיקר הויכוחים הגדולים בינינו בשנות ה 70 סביב השאלה המרכזית שעסקנו בה בתהליך החברתי["הסקר"] הויכוח היה מי עומד במרכז? הקיבוץ או החבר? שאלת המימוש העצמי הייתה מרכיב מרכזי בויכוחים בינינו.
למרות חילוקי הדעות הקיצוניים בינינו ידע יוסי, יותר ממני באופן טבעי לשמור על הקשר בינינו.
בכל התקופה הארוכה שהיינו בכרמיאל שמשו משפחות קרקעי עוגן משמעותי לקשר בינינו ולקשר עם הקיבוץ.מהרבה סיבות אישיות שלנו היתה שמירת הקשר עם הקיבוץ לא קלה.
מאוחר יותר בתקופה כשעמדתי להיכנס לתפקיד של ריכוז ועדת תכנון, החבר הראשון שהלכתי להתייעץ איתו ולקבל את ברכתו היה יוסי. סמכתי על יושרו וישירותו שיומר לי את דעתו.
בעקבות ברכתו נתתי את הסכמתי למילוי התפקיד.
אח"כ היו שנים נפלאות של עבודה משותפת ובמקביל לא מעט קיטורים משותפים על המצב ובעיקר על התערבות המזכירות בהחלטות הוועדה. לא פעם אחת נדרשתי לשכנע את יוסי לא לפרוש מהוועדה בעיקר בגלל תרומתו המיוחדת בידע המקצועי ובגלל ההתאמה שנוצרה בינינו שאפשרה בהרבה מקרים לגשר בין עמדות מנוגדות בדיוני הוועדה.
הקשר בינינו [שרה ואני] למשפחות קרקעי התהדק בתקופת המחלה של יצחק והפרידה הכואבת מיצחק.
שהרחבנו את דירתנו היה ברור מאיליו שאת הפיקוח והליווי יעשה יוסי.
בתקופה הזו יוסי היה חלק מהמשפחה ושוב כמו קודם אהבנו את המקצועיות בבניין ובגישור בינינו ובין הקבלן וקבלני המשנה.
מותו בחטף של יוסי הותיר אותנו נדהמים ועצובים.
זוכרים באהבה את יוסי ומחבקים את חנינה והילדים.
בניס ושרה
