אחי שרון,
עשרים וארבע שנים עברו. מי היה מאמין?!
הזמן עף ואנחנו גדלים.
המחשבה עליך והגעגוע ממלאים רגעים כשאני לבד עם עצמי.
כשנהרגת, הייתי נער צעיר בגיל ההתבגרות, שלא באמת מבין את המשמעות של לאבד אח ואת ההרגשה של הורים לאבד ילד.
תקופה ארוכה חשבתי: זה לא באמת אמיתי אלא סיפור כיסוי למשהו גדול יותר...
לקח לי הרבה מאד זמן להבין שלא תחזור ושלא אראה אותך שוב. אולי זאת הייתה הדחקה, אולי זה היה חוסר רצון להכיר במציאות אבל אחרי הרבה זמן הבום הגיע ואיתו הגעגוע האין סופי אליך והרצון לחלום עליך בלילות ולהרגיש עוד קצת ממך.
כילד, הערצתי אותך - ופתאום נשארתי לבד בלי דמות לחיקוי.
אני זוכר את הרגע שהייתי חייל ועברתי אותך בגיל. זה היה רגע מאוד מבלבל בחיים. מצד אחד אני כבר גדול ממך בגיל ומצד שני לנצח תישאר ותיזכר כאחי הגדול.
היום אני בן 40, כמעט פעמיים גילך, אב לחמישה ילדים מקסימים, ששואלים ומתעניינים בך וממש רוצים להכיר אותך. מדברים עליך כאילו אתה איתנו.
אחי הגדול, אתה חסר ולמרות ששנים עברו, הדברים לא נראים אותו דבר. השארת חלל. הכאב והגעגוע לא מרפים.
אפילו 24 שנה אחרי, מדי פעם אני פוגש אנשים שהכירו אותך ושומע עליך סיפורים ומבין כמה היית בן אדם מיוחד עם לב ענק.
אני לא יודע אם יש או אין המשך אחרי המוות אבל אני מקווה שטוב לך במקום שאתה נמצא בו.
אוהב ומתגעגע
אחיך הצעיר
רועי
