הבלדה על שני בחורים
כתב יענק'לה גלפז למסיבת יום ההולדת ה-70 של מני גל
היה היו אי פעם שניים בחורים,
תמימים וצעירים, אך בלבם האש.
היו השניים זה לצד זה מתגוררים –
שכנות חדר וחצי בקומה שנייה בבית שש.
היו השניים חברים משני עברי הקיר,
אחד פרט עלי גיטר, שני משך בעט.
וכשהלך הטקסט אצל הלחן להכיר –
פרחו שירים אל העולם מעת לעת.
גם על הבמה היו לשניים עניינים.
נוגנים ביחד על מיתר ועל קלידים,
ובין המסיבות הרחק ממרום העננים
היו נותנים את תורתם בתלמידים.
ויום אחד הלך אחד אצל רעהו
להשמיעו ניגון עדין, זה ככה באמת היה,
עלי גיטרה אז פרט שם בעדנה הוא,
וגם נתן מילה בו – הללויה.
ומבלי שהשניים הבינו לאן ומדוע ואיך –
הרים הפזמון את ראשו ופרש את כנפיו.
ומאז ניחוחי החציר מסעו המשיך מתארך –
ועיני בתו אתו, וכל צרות החול וכל קלפיו.
ובדרך עטו על פניו חצוצרות ומקצב מהמם
ותשואות הקהל ותופים וזמרת בלתי רגילה
כמו בלון שברח מידיו של ילדון משתומם
והמריא אלי אופק התכלת והתהילה.
ומה קרה לבחורים הצעירים והתמימים?
אחד צמח זקנו עבות, שני גזז תלתליו
ודרכיהם קצת נפרדו שם לימים,
והאפור שבראשם עדות לזמן ולמעלליו.
אך לפעמים מבלי דעת למה זה קורה,
מתעורר מן געגוע, בלי להתבייש –
לקיר המשותף ומה שמצדדיו שורה
חדר וחצי, בקומה השנייה בבית שש.
