‏יום שני 26 מאי 2014

הבוקר פנתה אליי מירב איילון בשאלה משונה: "האם את מוכנה לרדת איתי לחניון כדי להיפגש עם קבוצת רצים חיילי או"ם מהודו, שרצים מרמת הגולן ועד אילת.

מה לא עושים כדי לשתף פעולה עם מירב היחצנית, ובכלל אתם יודעים שיש לי סנטימנטים לפזורה ההודית.

ירדנו לחניון ופגשנו שלושה חיילי או"ם שנראים הודים לכל דבר. נג'ר הדובר שלהם נראה ונשמע הודי אוטנטי, וכבר מפלס האמפתיה שלי עלה מדרגה.

תוך מספר דקות התקבצו סביבנו חיילי או"ם מהודו, תאילנד, פיליפינים, פיג'י ואחד מאירלנד. את ההתרגשות של חיילי האו"ם על המחווה של מירב ושלי לא ניתן היה להסתיר. קריצה אחת וכבר הובאו שולחן וכסאות והשולחן הועמס בצלחות עם אוכל הודי מסורתי (אף כי לא כל חיילי האו"ם מהודו).

המצלמות תקתקו מכל עבר כולל הנייד של מירב והחיוכים תפסו רוחב ניכר בתמונות. מירב יזמה הזמנה על חשבון הבית, ובדרכם חזרה מאילת הם יבקרו בגן הבוטני שלנו.

הסתבר שמדובר במסע אופניים לקידום השלום מהגולן ועד אילת. הרוכבים זכו לקבל מאיתנו ברכות חמות ואיחולי הצלחה במסע לקידום השלום.

הפאנצ' ליין של המפגש היה הזנקה מכובדת שלי עם כל כללי הנפת הדגל והורדתו שלוש פעמים לאור שלוש קריאות: "זהו, זהו, זהו". היעד הבא היה עין בוקק, ומשם מחר בבוקר ימשיכו את מסעם לפארן.

היום הבנתי על בשרי מה נכבד וחשוב הוא תפקיד היחצנות.

והעיקר שיחד נצליח להביא את השלום!

רותי ליאור