לסבתא רוחיק,
שהיא אמנם אימא שלי אבל מאז
הגעתם לעין גדי אי שם במחצית שנות השבעים וביתר שאת אחרי הולדת בן ונעם היא נקראת
בפי "סבתא".
אני סבור שהיום כשאנו
מלווים את רוחיק למנוחתה האחרונה זה לא רק יום עצוב, זה יום שמערבב עצב בשמחה, אני
סבור שהיא הייתה אומרת לו היית יכולה להיות כאן איתנו משהו בנוסח " אל תהיו
רק עצובים ובוכים חייתי חיים מלאים ועשירים זכיתי לצאת מהעולם בגיל 90 אמנם חולה
במחלת הסרטן אבל ללא כאבים ובמיטתי מוקפת באנשים אוהבים וזה טוב לי, לכן תזכירו גם
את הדברים הטובים, ספרו סיפורים".
ואני רוצה למלא את צוואתה
המשוערת ולספר שני סיפורים על סבתא רוחיק בתקופת הפלמ"ח, תקופה שהייתה מעצבת
בחייה.
סבתא רוחיק לא הייתה בשלנית
דגולה, בלשון המעטה, אני מבקש לספר צ'יזבט שגרעינו אמת ועטיפתו בדיה שלצערנו לא נכלל
בילקוט הכזבים.
פעם אחת כשהייתה רוחיק עם
החבר'ה מפלוגה ב' באימון בקיבוץ כלשהו, אמרו לה החבר'ה "את בחורה אז בטח את
יודעת להכין לנו את העוף שסחבנו בעמל רב מהלול." לקחה סבתא את העוף והכניסה אותו על כרעיו
ונוצותיו לתוך הסיר יצקה מים עד שפתו והחלה לבשל, ואלמלא היה שם סמוך הקטן שהציל
את המצב היו החברייה מפסידים תרנגולת מעולה לארוחה.
סיפור נוסף לקוח מאימוני
הקפא"פ (קרב פנים אל פנים) בשל מחסור ברובים התאמנו בפלמ"ח לא פעם עם
"מקלות כתחליף לרובים" כמאמר השיר הידוע. סבתא לא הייתה לוחמת קרבית ממש
אלא השתתפה באימונים, כוחה היה רב לה בהסברה ובלהט הדיבור ופחות במכות יבשות
והורדת זקיף, פעם אחת בעת האימון כאשר עמדה מול המדריך ובידה מקל ציווה המדריך "ראש", כלומר, מכה
מלמעלה למטה לכיוון הראש אך סבתא התבלבלה ועשתה "בטן", כלומר, מכה מלמטה
למעלה, ופתחה למדריך ביש המזל פס כואב ושותת דם מהבטן עד לצוואר, כמובן שהפציעה לא
הייתה חמורה, אך באהלי הפלמ"ח הבינו
את העניין וזה היה סוף אימוני הקפא"פ של סבתא שלנו.
ואסיים כמובן, ביכולת
הסיפורית המעולה שלה, מגיל צעיר סיפרה לרוני ולי סיפורים שלמים בעל-פה ויכולת זו עמדה לה גם כשהתחילה בקורס מספרי
סיפורים בבית אריאלה והפכה למספרת מקצועית מוערכת.
אמא שלי תחסרי
לכולנו
נרי
דברים בלוויה
===========================
סבתא שלי,
בהתחלה חשוב לי להגיד לכם שאני עדיין לא מעכל את המצב הבלתי נתפס הזה, לחשוב שלא אקבל ממך הודעה, או שיחת טלפון כבר בשבוע הבא, נראה לי מוזר ממש.
זיכרון ראשון שלי מתחיל במשפט הבא:
"בארץ סין גר צ'אן סו לין,
בבית עם גינה,
ולו שלושה בנים גדולים
ובת אחת קטנה.
יפה בתו של צאן סו לין,
רגליים לה קטנות
והיא נועלת סנדלים
ממשי דק מאוד..."
מי שלא מבין – זה אחד הסיפורים הראשונים ששמעתי אותך מספרת לנו, ונראה לי שגם היום, יותר מעשרים שנה אחרי שסיפרת לי אותו בפעם הראשונה, אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל פה.
היום, כשאני אמור להספיד אותך, אני יודע שאני לא מספיד רק את סבתא שלי, אלא אמא, סבתא-רבה וסבתא מאמצת לכל כך הרבה אנשים, אישה חזקה, דעתנית ועוצמתית, שנגעה בכל כך הרבה אנשים.
והכי חשוב, האישה שאיתו, או האיש שאיתה, זוג נצחי שכל כך קשה לי להאמין שלפני יומיים נפרד בפעם הראשונה, אחרי יותר מ-70 שנה.
אני זוכר בילדות שלי משהו קטן שהראה המון על הזוגיות המדהימה שלכם. כל פעם, לפני שהולכים לישון, בערב או אחרי הצהריים, גם אם חלילה הייתם קצת מתווכחים על איזה עניין, כשכבר שכבתם במיטה, הייתם מתנשקים, נשיקה קטנה על השפתיים. היום כבר מותר לספר, למרות כל הקהל שנמצא כאן, שאני משתדל להקפיד על כך גם עם רותם. משהו קטן/גדול שלמדתי מכם על חיזוק הזוגיות.
החודשים האחרונים לא היו קלים בשבילי. לשמוע אותך, לחבק אותך, לנשק אותך, ולראות אותך נחלשת מול העיניים שלי. זה היה מורכב ומאוד קשה, אבל איכשהו, תמיד ידעת להגיד את הדבר הנכון, שישלח אותי עם כוחות לשבוע או לשבועיים, רחוק מכם בצבא ובירושלים.
סבתא, אני יכול לדמיין אותך ואותי, עם חיוך ענק שמרוח לנו על הפרצוף, עומדים על שולחן בחדר האוכל, כנראה בערב יקב של תחילת שנות האלפיים, שרים שירים של הגבעטרון ורוקדים אל תוך הלילה, מרגישים הכי טוב בעולם, כמו שני בני עשרה (רק שאני באמת הייתי בן 18 ואת – עם אופי של בת 16) או על במה באולם המופעים של הקיבוץ בהצגה משותפת על ים המלח שהסבה לי כל כך הרבה אושר כשהייתי במחיצתך.
ויש לי עוד משהו לספר לך. תמיד כשהגעתי למקום חדש, עם אנשים שעוד לא הכרתי והייתי צריך לספר על עצמי משהו שיהיה ייחודי, שיהיה שונה ושכולם יזכרו, הייתי מספר להם שיש לי סבתא שיודעת לרקוד ריקודי בטן. הייתי גורף את כל הקומפלימנטים, וידעתי שאת הסבתא הכי מגניבה בעולם.
סבתא, אני מחכה לטלפון הבא שיתחיל המשפט: "בובל'ה, מתי אתם באים?" ושתשאלי שוב מה שלום רותם ומתי אני כבר מסיים את הצבא הזה, ושתכעסי על החדשות בטלוויזיה ועדיין תשבי כל ערב מול המסך לראות אותן... ושנשב ביחד מול הטלוויזיה ונראה איזה סרט שראית כבר מיליון פעם ותסכימי לראות רק בשבילי שוב...
אני מקווה שטוב לך עכשיו, ושלא כואב לך, שאת לא דואגת וכבר לא מוטרדת, ויודע שרגע לפני שחתכת שלחת לנו חיוך ענקי ואוהב.
אני מתגעגע אלייך מאוד, ואני נורא רוצה לחבק אותך חזק עכשיו.
אני אוהב אותך מאוד
נטע.
דברים בלוויה
============================
רוחיק ואני
"חברתי כאחות-לי"
– כך קבלה אותי רוחיק והושיטה את שתי ידיה לטלפון. כך, במשך כמה חודשים, דברנו
בטלפון, ומיום ליום הרגשתי שקולה הולך ונחלש ושהיא מתקשה לדבר. וכששאלתי אותה:
"רוחיק, למה הקול שלך חלש כל כך?" עתה לי: "אני עייפה"...
ואני, בתמימותי הרבה, או בחוסר רצון להתמודד עם
האמת, לא ממש הגבתי. חשבתי שאולי היא דואגת ליוסיק, שגם הוא לא היה בקו הבריאות.
וכך עברו כמה שבועות, עד שדיברתי עם רוני, והיא שאמרה לי את הנורא מכל:
"רוחיק חולה במחלה ממארת, יש לה סרטן!!!
נדהמתי! - רוחיק חולה במחלה ממארת
ואולי לא תהייה אתנו עוד??! לא יכולתי להשלים עם זה. היה זה גזר דין אכזרי ביותר.
קיוויתי שנפלה טעות, אולי הרופאים שגו בהבחנה, אבל זה לא מה שקרה. הרופאים לא טעו
ורוחיק עזבה אותנו כשהיא ישנה ושליווה.
הצער נורא. העצב לא נגמר.
הרגשת האובדן העמוק לוחצת כמו גוש עופרת בחזה. הידיעה שאין מנוס ממנה שחברתי,
ידידתי כאחות-לי, איננה והיא כבר לא תבוא ולא אראה אותה, אלא בדמיון... ואני נזכרת
בידידות מופלאה, שהתחילה כשהיינו נערות בנות 18 ומעולם לא נפסקה. אני נזכרת בשיחות
נפש עד אור הבוקר, בטיולים, ברגעי צער ויאוש וגם ברגעי אושר רבים וטובים. תחסרי לי
מאד חברתי כאחות-לי, תחסרי לכולנו!
שלך כתמיד,
שריק
===============================
דברים שקרא ליאור שגיא בלווייה
לרוחיק היו נכדים.
היו לה נכדים שקיבלה משושלת משפחתה,
והיו לה עוד נכדים רבים שאספה בדרך,
אני הייתי נכד כזה שלה.
האישה המבוגרת ההיא, שישבה בקצה שולחן הספרנית בספרייה,
הפכה להיות אישה יקרה.
מאז שהצטלבו דרכינו, אי שם בטלוויזיה הקהילתית של עין-גדי בשנות התשעים,
הייתה רוחיק שלובה ושזורה בחיי התרבות שלנו,
במובן החי שלהם.
חיונית, ומחייכת, מתנועעת בשמחה, משחקת, מקשיבה ושומעת, מספרת.
וגם כשכבר בגרתי, רוחיק המשיכה לאסוף אותי לחיקה.
בכל ביקור בעין-גדי, בזמן ארוחת ליל שבת בחדר האוכל, היינו הולכים זה לשולחן של זו, מי שהספיק קודם, ונותנים נשיקה. מודאגים ממה שקורה סביבנו, בזמן שאני מנסה לשאוב ממך תקווה.
לפני שנה, בשבת חתן כלה שעשינו, ביקשתי מרוחיק להקריא את אחת הברכות. ״התנאי לנישואים ארוכים״, היא החליטה לגלות לי את הסוד, ״הוא להישאר בחיים״.
אז תחבשי כובע רחב שוליים, סבתא שלי, תלבשי חצאית, רצוי פרחונית, ותענדי חיוך רחב שלא יירד לעולם. בואי ניתן עוד שתי נשיקות, על שתי הלחיים, ועכשיו –
נגיד שלום, בפעם האחרונה.
ליאור שגיא.
===========================
לרוחיק, חברתי היקרה
לומר שלום,
אך לא באמת להיפרד...
לחשוב, הנה הכול נגמר,
אך לדעת כי יש גם מחר,
להקשיב, להרהר, להתגעגע...
להקשיב לאותו השקט, לשתיקה,
שנראית עכשיו כה מעיקה,
להרהר במה שהיה ושלא ישוב עוד,
להתגעגע לכל אותם רגעים קטנים,
רגעי החסד...
רגעים של חברות גדולה,
של אישה עם ספר בדשא.
בענווה שלה ובשקט שלה,
כבשה את כולנו,
בשלוותה חכמתה וסיפוריה
בסבלנות שלה, בדאגה,
ידעה לאסוף את כולנו.
הפרידה המתמשכת
רק מוסיפה לכאב
הלב להאמין לזאת מסרב.
את הנעשה אין להשיב,
וזה מכאיב.
אומרים,
כי הזמן הוא הרופא הטוב ביותר,
אין זה נכון-
הזמן אינו משכיח ואינו מקהה הכאב,
אך הזמן מרחיב את הלב,
ועם חלוף הימים, העוברים.
הוא ייתן לזיכרונות רכים להיכנס,
או אז הכאב יקטן
ובמקומו יבואו
כל אותם רגעים שכרגע כל כך חסרים...
את חסרה לנו כל כך!
זיוה גלעד
2.5.14
=========================
יוסקה אהוב ויקר שלי
אני לא אימצתי את שניכם כסבא וסבתא שלי, אתם שניכם הפכתם להיות חברים טובים טובים שלי.
אתה יקר ורוחיק אהובתך חברתי הטובה ביותר.
אתכם צחקתי, שוחחתי, הקשבתי, ושיתפתי בסודותיי, בפחדיי, בחוויותיי ובחיי.
ואתם תמיד הייתם שם בשבילי ואתי, זו חברות בטוב וברע.
תמיד תמיד ינקתי ממך ומרוחיק את חוכמת החיים שלכם על זוגיות, אהבה, קשר, אמון, חברות ובכלל על תובנות החיים.
רוחיק כל כך תחסר לי, החיוך הנעים שלה, העיניים המלטפות והרכות, ההקשבה העצומה והעצות לחיים שהיא נתנה לי עם כל כך הרבה צניעות ומקום גם בשבילי.
אני בטוחה שהיא חסרה לך ועוד יותר מכולנו. האישה שחלקת אתה את חייך ואהבת ועדיין אוהב. וקיבלת אותה כפי שהיא והיא קיבלה אותך תמיד, תזכור ותדע שאתה היית ותמיד תישאר האחד והיחיד שלה.
ממש כמו הנשיקה הזו של הפסל של רודן האהוב עלי, פסל זה מבטא בשבילי את אהבתכם שאין לה סוף.
אוהבת,
חגית.
