"לחזור הביתה ולבנות את מדינת ישראל כמו
שחלמנו עליה" / רוחיק אראלי משתפת אותנו בהשקפותיה
אפיק 18.1.2002
כשבאים לכתוב על הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, יש כל כך הרבה טיעונים וטיעוני נגד עד שהמשימה הופכת למבולגנת עד בלתי אפשרית. אבל היות ואני רוצה להתבטא, החלטתי לעשות סדר בבלגן, גם אם זה אומר שאחזור על דברים ידועים לכולם. שלוש הנחות יסוד לי:
הנחת יסוד ראשונה:
השאיפה לעצמאות הִנה זכות יסוד מוקנית
לכל עַם, בלי תלות בכך שהוא נחמד והומאני או איום ורצחני.
הנחת יסוד שנייה:
עַם אינו יכול לקבל עצמאות אם הוא
בפירוש מאיים על עם אחר בחיסול.
הנחת יסוד שלישית:
בזמן המודרני לא
קרה שעַם הנלחם על עצמאותו לא זכה בה, ואין זה משנה כמה קורבנות היה עליו (ועל
אחרים) להקריב לשם כך, וזה כולל גם אותנו, כמובן.
הנחות יסוד אלו מקובלות כיום על רוב העולם המודרני אליו אנחנו רוצים להשתייך. תבינו מדבריי שאני לא כועסת על הפלסטינים שהם נלחמים בנו, כמו שאני לא כועסת שהם חושבים שזה לגיטימי, ובניגוד לרבים אחרים, אין לי טענות אליהם שהם לא ציוניים ולא חושבים שהקמת מדינת ישראל היא דבר רצוי.
ברור לי שלו אני פלסטינית, אלו בדיוק היו רגשותיי, כמו רגשות כל אלו שקוראים את דברי עכשיו.
ובכל זאת, קיים הסכסוך ברמה המעשית ולא העקרונית, וכאן אני רוצה לדבר רק עלינו כי זה מה שצריך להעסיק אותנו.
קיים בהיסטוריה מושג שנקרא 'ניצחון פירוס', ניצחון שהוא יקר למנצח עד כדי כך שכל פירות נצחונו נבלעים בהפסד. כל ניצחון שנחלנו על הפלסטינים מאז 1967 היה בסופו של דבר 'ניצחון פירוס', והגיעה השעה שנעשה את חשבון הפסדינו ונשאל את עצמנו האם זה כדאי.
אני רוצה לציין שלדעתי, כמו בחיים הפרטיים גם בחיים הציבוריים, כל אחד צריך לשלם על טעויות שעשה, כגון השקעות לא נכונות, שיקול דעת שגוי וכו' וכו'. כך גם חברה, קיבוץ, מדינה – כולם משלמים (או צריכים לשלם) על טעויותיהם.
לשיטתי, הטעות הראשונה והגדולה מכולן הייתה מסע ההתנחלויות הבלתי מבוקר ובלתי אחראי שהובילו כל ממשלות ישראל.
תארו לעצמכם כמה הרבה יותר קל היה המאבק שלנו אילולא צה"ל היה חייב להגן על כל כך הרבה ישובים מרוחקים. והעלויות של כל מבצעי סלילות הכבישים והכבישים העוקפים, והמחסומים בכל מקום ליד כל הנקודות המרוחקות הללו...
אך בעיקר ובראש וראשונה – איך שומטות ההתנחלויות את הקרקע מתחת לטענה המרכזית שלנו שעצמאות לפלסטינים מסוכנת לנו בגלל עוינותם למדינת ישראל. אם זו הסיבה לכיבוש – איזו הצדקה יש לנטיעת התנחלויות בלב הישוב הזה?!
חברים, לשקר אין רגלים אך יש לו אף ארוך מאד. כוונתם של המתנחלים הייתה ועודנה לסלק את הפלסטינים. לאן –זה לא חשוב... ולכן הם מחסלים כל לגיטימציה של מדינת ישראל, הנתפסת ככובשת, על חשבון עצמאות של עם אחר.
כמובן שגם אנחנו טוענים שהפלסטינים רוצים עצמאות על חשבוננו, אבל בינתיים בשטח אנו מגשימים זאת וידנו על העליונה.
אין שום הצדקה בעולם להשתלטותנו בפועל בהתיישבות על האדמות שלהם, וזה גם לא משתלם לנו. אנו סובלים מהבחינה הכלכלית כמו גם החברתית מהכיבוש ומהצורך להמשיך בו, והסבל הוא לטווח ארוך מאד.
מספר לא גדול של קבלנים ובעלי עסקים אולי עשו הון מהעבודה הזולה שסיפקו השטחים, אבל בסופו של דבר היה זה אולי ניצחון-פירוס היקר ביותר, כי העבודה הזולה באה על חשבון התייעלות המיכון המשוכלל יותר ושימור העובדים הישראלים, שבינתיים התרגלו לדמי אבטלה.
ההוצאות הבלתי נסבלות לצורכי ביטחון שנגרמו לנו, ההתרחקות מאפשרות כלשהי לפשרה וסימונה של מדינת ישראל כאזור לא בטוח להשקעות ולתיירות במשך תקופות ארוכות – כל אלו צריכים להירשם בצד החובה, כמו גם ההשחתה של המערכת החברתית שלנו.
אני מאמינה באמונה שלמה שלכל עם וחברה יש את כמות האנרגיה המסוימת שאותה הוא מסוגל להשקיע, ואם משקיעים את כל האנרגיה בכיוון אחד בלבד (אצלנו – בשליטה על הפלסטינים) לא נשארת אנרגיה לנושאים אחרים. ראו את האלימות הפושה אצלנו, אין שום אפשרות להציב שוטרים בצורה מספקת, לא כי חסרים שוטרים, יש מספיק שוטרים, אולם הם עסוקים בביטחון השוטף ועייפים מכדי לעסוק במשימות השיטור האזרחיות; ראו את הצבא, האם רמת האימונים מספיקה? כל יודעי דבר יגידו לכם שלא, אבל הם עסוקים כל כך בביטחון השוטף שאין זמן לאימונים ראויים.
המצב החברתי איום ונורא, ברור שהמשאבים שישנם, כמו גם עול הפרנסה, אינם מחולקים באופן שוויוני. האם אפשר לחולל שינוי מבני כאשר זקוקים לקולות הבוחרים כדי להכריע בעד הישארות בשטחים?
אין גבול לדוגמאות שיכולתי להביא, אבל
הסיכום הוא אחד:
לא שווה לנו
להמשיך במאבק הזה. שווה לנו לחזור הביתה ולבנות את מדינה ישראל כמו שחלמנו עליה.
ועכשיו לצד המעשי:
כבר כתבתי במאמר קודם על הפרדה חד
צדדית. ברור שבמצב השורר עכשיו, שכל הסלמה גררה הסלמה נגדית, לא נוכל כך סתם לצאת
משטחי הכיבוש. לדעתי עלינו לעשות שלשה דברים:
1.
להקים גדר הפרדה.
2.
להתחיל לפנות התנחלויות.
3.
לדרוש ערבויות והתערבות בין-לאומיים.
נראה לי שככל שאנו כביכול מואסים בהתערבות הנ"ל, היא בכל זאת קיימת. אנחנו מאזינים לדרישות של ארה"ב ומתחשבים בהן, אנחנו מקבלים את התערבות מדינות אירופה, וככל שאירופה תתחזק כגוש היא גם תדבר בקול אחד. כל תקוותינו שהפחד מטרור יפעל לטובתנו התבדו היות ועד עתה זה לא פעל באופן ששינה לגמרי את עמדת העולם.
אם ברצוננו בארץ שקטה, נעימה ומתפתחת – אין לנו ברירה אלא לצאת מביצת הכיבוש.
חידה ושמה: שרון והציבור בארץ
יסלחו לי החברים שאני מנצלת שוב את האפיק על מנת להגיד את מה שבלבי, אבל זה מציק לי כל כך שאיני יכולה לשתוק.
לפני זמן די רב עוד חודשים לפני מבצע חומת מגן כתבתי כתבה לאפיק. בכתבה טענתי שלשרון יש דפוס התנהגות קבוע, דפוס שעליו חזר בפעולות התגמול, בלבנון ובוודאי יחזור עליו גם בשטחי הרשות. אז נראה היה לי שהדברים די ברורים לכולם ואין מה לדוש בהם, לכן לא פורסמה לבסוף הכתבה, שכידוע לכולם התגשמה התחזית שלה במלואה:
קודם ערעור ונטרול כל מוסדות ההנהגה, אחר כך באופן בלתי נמנע מתדרדר המצב ברשות ואין בכלל עם מי לדבר, ואחר כך כניסה מסיבית במטרה לשהות שם ולעשות "סדר". אלא מה לעשות ואנחנו לא מעצמה למרות כל היומרות ומתברר שאנו לא מצליחים לא מבחינת כוח אדם, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה מדינית לתרגם את מכות הכוח שלנו להישגים מדיניים. יכולת לחשוב שאחרי כל כך הרבה כשלונות בתחום הזה (להזכיר רק את יום כיפור ואת מלחמת לבנון), היינו לומדים לקח.
אבל לא.
מה שמביא אותי לדוש למרות הכל בעניינים ידועים אלה הוא הספק המקנן בי ועליו אולי יש למי מכם תשובה.
יש שתי דרכים להסביר את מהלכיו של שרון:
האחת פשוטה – זהו האיש, כך הוא פועל ואינו יכול אחרת. ויש דרך שנייה, מאוד מתוחכמת – שרון מעוניין בלחץ מדיני על מנת שיוכל, בלי לאבד את תמיכת הימין ואת הדימוי שלו כמנהיג לאומני נחרץ, לעשות את הוויתורים הנדרשים, לקבל את הפשרות ההכרחיות, ולטעון שלא ידיו שפכו את הדם הזה, הכריחו אותו כוחות גדולים ממנו. כדי להשיג את הלחץ הזה יש להסלים את המצב, לגרום לשפיכות דמים, להופיע כמדינה "מטורפת" (כפי שהוא עצמו הציע לא פעם), ולהפחיד את ארה"ב ושאר העולם המערבי עד כדי כך שייצאו מאדישותם ויתערבו. מה שקרה בפועל.
תשאלו – מה רע?
אם זה נכון אז הוא השיג את מטרתו. אני טוענת שזה רע מאוד. היות והתוצאה הסופית גם בסיני גם בלבנון וגם כנראה בינינו ובין הפלסטינים תהיה כנראה אותה תוצאה שיכולנו להשיג בעצמנו, כל הרווח הוא של המערב ושל ארה"ב. אנחנו מפסידים הכל – גם ספגנו מלקות, גם אכלנו דגים סרוחים וגם גורשנו מן העיר. רצון טוב, נטייה לסליחה והשלמה לא נרוויח. במקום זה יהיה לנו שכן עוין לשנים רבות, שלא לדבר על ההפסדים בעין ועכשיו, בקרבנות ובמצב כלכלי שהלואי ונצא ממנו בעוד שנים.
אז מי שיודע את התשובה לתופעה הנוראה הזאת ששמה שרון והציבור בארץ מתבקש לענות לי.
רוחיק, אפיק, 3.5.2002
בית ההארחה שלנו סובל בשנתיים האחרונות מירידה גדולה בתיירות החוץ, אולם יש כמה אורחים קבועים, תושבי חו"ל, שעדיין, למרות הביקורת שיש להם על ישראל, מפרידים בין זאת ובין נאמנותם לעין גדי. ביניהם יש קבוצה שבאה הנה כל סוף שנה ותחילת שנה חדשה לחגוג כאן עם ידידיהם ועם ידידים משלנו, את ליל השנה החדשה.
גם השנה הגיעו חלקם. לא כולם העזו, אבל חלק כן.
נראה שלהנהלת בית ההארחה לא נראה העניין ראוי לציון או להערכה כלשהי.
הערב, שנערך בלובי היה, מכל בחינה שהיא, פחוּת בהרבה מבשנים עברו. גם מבחינת הכיבוד העלוב וגם מבחינת הקישוט. לא פלא שלאורחים לא היו לא חשק ולא מצב רוח לחגיגה...
כל שנה היינו עורכים בערב זה ארוחה חגיגית לאורחים מחו"ל. לא השנה. כנראה שהיו פחות מדי מכדי שיתחשבו בהם.
לא שמענו מהם תלונות מיוחדות, אבל יכולנו לחוש את אכזבתם.
לדעתי, לא רק שלא היה צריך להוריד את רמת האירוח אלא להפך, להראות את הוקרתנו בהעלאת הרמה.
אולם אצלנו מסתכלים כנראה רק על הגרוש המיידי, ולא חושבים על הרווח העתידי.
וגם לא על הגינות פשוטה.
============================================