קיבוץ עין גדי בנוי מבתי קומותיים, מדרכות ושטחי גן בוטני יפהפיים, שמחפים על פשטות המבנים הישנים.
כשאתה פונה לחבר עין גדי ושואל איפה גר פלוני, תשמע הסברים כגון: "שמאלה מהרחבה, בית שלישי מימין, קומה שנייה לצד ההר". או "עקוף את הבאובב הגדול משמאל בית שלישי משמאל קומת קרקע לצד הים"...
הקיבוץ כיום גדול, התושבים בו לא תמיד יודעים מי גר איפה. ולכן חשבה רקפת חורש, ילידת הקיבוץ, שהגיע הזמן שכמו בכל ישוב מסודר המכבד את עצמו - יהיו גם בעין גדי רחובות.
לקחה רקפת את מפת המגורים הזעירה המודפסת על דף A4, ובחרה לכל שביל וסימטא, משעול ומדרכה שם. השקיעה מחשבה בשמות, כדי לכבד את ההיסטוריה של הקיבוץ, את הסביבה הקרובה לו, את הצמחייה.
לפניכם מספר שמות לדוגמא:
רח' הלינה המשפחתית, שביל מעגל החינוך, רחבת האפרסמון, רח' מעלה צרויה, מגרש חנייה אשל, שדרת ואדי השועלים, רח' גבעת החצבים, רח' עין גדי הישנה ועוד...
עם המפה הזו היא מסתובבת בין אנשים בקיבוץ ומסבירה ומנסה לשכנע, ומרבית האנשים מעירים משהו כמו: רעיון יפה, אבל לא אני הכתובת... וכך למעלה משנה היא נלהבת לממש את הרעיון - אך מתוסכלת מחוסר מימושו...
לפני חג המשק האחרון חשבה רקפת שתוכל לקדם את הרעיון תוך ניצול מסורת ההשכמה הקולנית הנהוגה כאן: טרקטור ועליו בני נוער חולף בין מדרכות הקיבוץ, משמיע מוזיקה בקולי קולות ובעזרת מגפון מזמין את כולם לארוחת הבוקר החגיגית. היא פנתה עם הרעיון לנעם זוהר, רכז הנוי, ששמע ולא פסל על הסף את עצם הרעיון ואמר לה לנסות לעניין בזה את רונן ארליך, מרכז חברת הנוער בעין גדי. בשיחה עם רונן הציעה רקפת שהנערים יכריזו במגפון הודעות מסוג: "תושבי רחוב המורינגה מוזמנים..." או "קומו דיירי רחוב התמר" וכך קיוותה להטמיע את הרעיון. רונן שראה את הלהט והאזין ליוזמה, הסביר לה שהאנשים אינם מודעים לעניין שמות הרחובות ולכן לא יוכלו להבין את הקריאות.
רקפת יצאה ממנו מאוכזבת. רונן לעומת זאת חשב: מקובל לעשות מחוות הפתעה לקיבוץ בבוקר חג המשק - למה לא לאמץ את הרעיון של רקפת? וכך, בלילה, ישבו הילדים עם רונן והכינו מספר שלטים פשוטים וחביבים עם שמות רחובות ותלו אותם בלאט. בבוקר אנשים קמו וגילו שהם גרים ברחוב הסלבדורה...
מעניין, חשב רונן, כמה זמן זה יחזיק, אם יהיה לעניין הד, אם תקום התנגדות או ליהפך - אם מישהו יחליט למסד ולמנף את העניין, אבל לא זה ולא זה קרה. השלטים הפכו לחלק מהנוף - כאילו היו שם מקדמת דנא...
מספר נועם זהר: הניסיון שלי בעניינים כגון זה בקיבוץ היה מתסכל. כשרצינו להציב שילוט במגרשי החנייה, שילוט לגן הבוטני, שילוט הכוונה למטיילים בגן - כל רעיון כזה מיד התגלגל לוועדות, לדיונים עקרוניים על צורה וגודל וצבע ועיצוב ומחיר ועבר להמשך דיון לוועדה הבאה בתור... ולמעשה - נקבר, בין השאר בגלל העלות הגבוהה של העניין ושכרגע (תמיד זה כרגע...) אין תקציב...
כשהבנתי איך זה עובד, אומר נעם, פשוט התקדמתי לבד בתחומים בהם אני אחראי, באמצעים שלי, בלי הוצאות עתק, בלי ועדות היגוי והצעות מחיר וקבלני ביצוע... הזמנתי שלטים פשוטים מחומרים יומיומיים זולים ורק הודות לכך יש לנו כיום שילוט. אבל יש דברים שלא זזים: שנים מדברים כאן על מספור בתים. מה כל כך מסובך? עלות אפס. אבל העניין נתקע באיזו ועדה.
היוזמה של רקפת יש בה הגיון וצורך, ויש בה ייחודיות, בבחירת השמות שיש להם זיקה למקום. כמובן - אפשר להחליט על שמות נוספים, אחרים, אבל יפה שמישהו חשב והתאמץ והשקיע,. אולי המחווה של רונן והנוער תניע מישהו לממש את הרעיון בצורה מסודרת.
עד כאן.
ימים יגידו מה יעלה בגורל שמות השבילים והסימטאות, השדרות והרחובות, המגרשים והפארקים.
...ובינתיים למדה רקפת ואתה יחד לומדים גם אנחנו שכאשר יש לך "שיגעון" שחשוב לך לקדם - אל תוותר, בסוף יימצא ה"משוגע" שיחבור אליך, ויהפוך את הרעיון לממש.
