הללויה
מילים: יענק'לה גלפז
לחן: מני גל
אדם חוזר וקציר יומו
צנוע הוא ודל,
ועל גבו צרות החול
עומסות לו כמגדל.
ולפניו רואה פתאום
את שתי עיניה של ביתו
והוא אז שר, והן איתו
שרות הללויה.
הללויה, וזה השיר
עולה מכל פינות העיר
כשהאדם ושתי עיני ביתו
שרים הללויה.
מכה השמש במדבר
בחרבות שרב,
והרוחות זורות אבק
ומלח על פצעיו.
אבל כל ערב, מן הסתם,
עולה ירח מן הים
והמדבר כולו נפעם,
ושר הללויה.
הללויה, וזה השיר
מכה באבן ובקיר,
כשהמדבר עומד כולו נפעם
ושר הללויה.
בונה אדם את בנייניו
מהבל וקלפים,
יום יום טורח ועמל
יום יום הם נטרפים.
אבל אל מול חורבן קלפיו
עולה השמש מעליו
והוא אוסף אותם אליו
ושר הללויה.
הללויה וזה השיר
עולה בכל פינות העיר
כשהאדם אוסף את כל קלפיו
ושר הללויה.
פרושים ימי בפני האל
יודע הוא דרכי
וכל שירי כמו תפילות
שולחו למרחקים.
וכשיגיע סוף התוואי
אנעל בשקט את חיי
ושיר חדש צעיר וחי
יושר הללויה.
הללויה וזה השיר
עוד יעלה בכל העיר
והוא חדש והוא צעיר וחי
ושר הללויה.
אדם חוזר מׅמֽרום יַמַיו
עָמֵל בֵין חוֹל לֽחג,
וכל שנותיו צופות עָלַיו
כֽאִילו מִמֶרֽחַק,
ויום אחד קולטות עיניו
שכל שנותיו הן לא לַשַוֽא,
והוא עוֹטֵר אותן עָליו
ושר הללויה.
הללויה וזה השיר
סוֹפֵר אִיתו שָנִים שׅשׅים,
כשהוא עוטר עָליו את כל שֽנוֹתַיו
ושר הללויה