פריחת הצאלון הנהדרת
הגן של הקיבוץ היה פשוט מאד בראשיתו. לחברים לא היה מושג מה יצליח לגדול כאן ומה לא - זכורים עוד עצי הברוש והאורן שניטעו כאן בשנים הראשונות. הסלקציה הטבעית לא היטיבה עמם...אז מה היה לנו? דשא, תמרים וצאלונים. אלה נחשבו לשיא ההצלחה: גדלים מהר, אוהבים חום, ודווקא בקיץ הלוהט ביותר הם נותנים את הצל הכבד ואת הפריחה המדהימה שלהם.
עם הזמן למדנו שהעצים האלה הם בעייתיים מאד: הם נוטים להישבר ברוחות חזקות, וחרדנו מהמחשבה מה היה קורה אם מתחת לענף עבות וכבד שקרס לו לפתע פתאום היה נמצא אותו רגע אדם...
הגיזום של הענפים השבורים והניסיונות לעצב את מבנה העץ מחדש הם עבודה רבה ומתסכלת. כיום כמעט ואיננו נוטעים צאלונים חדשים.
הידעתם? ארץ מוצאו של הצאלון הוא האי מדגסקר, ושם הוא נמצא בסכנת הכחדה.
הפרי של הבומבקס ההודי
שם בומבקס – מקורו ביוונית, ומשמעותו: כותנה. רבים מהעצים ממשפחת הבומבקיים זרעיהם עטופים בסיבים דמויי כותנה. זו משפחה טרופית של עצים ושיחים, רובם מן העולם החדש, וכמה מהם מרשימים מאד בגודלם, כמו הבאובב, הציבה והבלזה.הפרחים הגדולים והיפים מאד – אין להם ריח עז, אך הם מושכים בצופם חרקים וציפורים.הפרי מתייבש, מתבקע וחושף את הזרעים העטופים בסיבים לבנים ומשיים. אלה מסייעים לזרע בתעופה עם הרוח.לצמח שימוש רב בארצות מוצאו, גביעי הפרחים נאספים בהיפתחם ומשמשים לתיבול תבשילים. בעלי חיים אוכלים את הפרחים לאחר נשירתם לקרקע, ומהפירות הבשלים אוספים את הסיבים הלבנים דמויי המשי המשמשים כחומר מילוי ובידוד.
(צילום: אמציה שוחט)
פריחת הבאובב
.JPG)
בשנת 1961, כשנתיים לאחר שעלו מתיישבי עין-גדי לנקודת הקבע על הגבעה, הגיעו מהמכון לחקר הנגב 3 שתילים צעירים של עצי באובב - Adansonia digitata. שלושה שתילים אלה נקלטו, והיום הם בני 45 שנה. שניים מהם נותרו במקום נטיעתם הראשון, המצוי כיום במרכז בית ההארחה, ואילו השלישי עבר שתי עקירות בגלל בנייה שלא נצפתה מראש, ולמרות הלם העקירה נקלט מחדש, ואף השלים את החסר בגידול זריז, וכיום הוא הגבוה מכולם - והוא נמצא ליד חדר האוכל של הקיבוץ.
צוות הגן הצליח במרוצת השנים להנביט ואף להשריש את הבאובב ולייצר שתילים חדשים. כיום נטועים ברחבי הקיבוץ כ-25 עצי באובב - הריכוז הגדול ביותר בארץ, ואולי גם הצפוני ביותר בכדור הארץ כולו. הבאובב הפך לסמל מסחרי של הגן שלנו.
הבאובב פורח אצלנו בחודשי הקיץ. פריחתו לילית, והוא מושך את מאביקיו הטיפוסיים - עטלפים המגיעים ממערות מדבר יהודה אל ריח הצוף והאבקה של הפרחים. כל פרח פורח ללילה אחד בלבד, ותמונה זו צולמה השכם בבוקר, רגע לפני הקמילה.
שושנת יריחו
.JPG)
שושנת יריחו האמיתית היא צמח מעניין. היא גדלה במדבר יהודה, ומצויה 'באופן טבעי' בגבעות ובואדיות שמסביב לקיבוץ. בדומה לכמה צמחים נוספים במדבר - יש לה לשושנה דרך מיוחדת להגן על זרעיה, שלא יקרה להם האסון של נביטה בגשם קל, שאחריו כמה שבועות של יובש, שימית את הנבטים הרכים. השושנה הבוגרת, שסיימה מחזור גידולה בחורף הקצר של המדבר, מסיימת את חייה בהתייבשות, הגורמת לה להתכווץ כאגרוף הקפוץ והמגן על הזרעים שבתוכו. רק אם ירד גשם טוב, בכמות מספקת, יירטבו רקמותיהם של הענפים המכווצים, יתמתחו, ייפתחו ויפילו את הזרעים אל הקרקע הרטובה. הנביטה תהיה בקרבתו של צמח האם. לאחר הגשם נסגרת השושנה מחדש, ואם נותרו בה עוד זרעים - הם ימתינו לגשם נוסף.ההיפתחות של צמח השושנה מרשימה מאד, והיא מסמלת עבור הנוצרים את תחייתו של ישו, ועל כן מהווה עבורם השושנה צמח קדוש, והם לוקחים אותה מארץ הקודש לארצותיהם כמזכרת.
נסיונות שערכו אנשי הגן בהנבטה מלאכותית של זרעי שושנת יריחו הוכתרו בהצלחה. יש לנו חלקה קטנה, שהושקתה מלאכותית, ואשר גידלה שושנים יפות לתפארת. עם קיץ הן נאספות, מנוקות, ומוכנות למשלוח לכל החפץ.
ורד המדבר
צבע הפרחים, ואף צבע הגזע, מסגירים את קרבתו של האדניום להרדוף שלנו, ואכן - הם בני משפחה אחת.
שמו של האדניום רומז על אחת מארצות מוצאו: עדן, והוא מצוי גם במזרח אפריקה הטרופית.
אצלנו הוא חוגג בשפע פרחים למשך תקופה ארוכה מאד של השנה.
האדניום רעיל לא פחות מההרדוף, ובאפריקה נהגו הילידים לייצר מהמוהל החלבי שלו רעל לחיצי ציד או לדיג.
גזעו נוטה להסתעף, להתעבות ולקבל 'אופי' עם השנים, ואפילו בעציץ ניתן לפתחו תוך מספר שנים לצמח בונסאי יפהפה.
התפוח המקולל
פתילת המדבר הגדולה, היא תפוח-סדום, היא צמח מקומי, אחד מצמחי נאות המדבר שמוצאם סודאני. הצמח מרשים בגזעו המצופה בשעם ובפירותיו הגדולים והחלולים.לאחר האבקתו של הפרח ע"י דבורי העץ הוא חונט לפרי הגדל במהירות רבה, שכן כל מה שעליו לפתח הם הקליפה והזרעים. אין כל ציפה לפרי החלול הזה, ומעבר לכך - כמו שאר בני משפחתו - הוא רעיל.
הזרעים מצויידים במצנחי משי עדינים ויפים, הנושאים את הפרי למרחקים עם כל משב רוח קלה.
האגדה קושרת את הפרי הזה לאנשי סדום הרשעים, ומספרת שזה הכיבוד שהגישו לאורחיהם...
המשי הרך, הקל והלבן שימש את יושבי הארץ עוד מימי קדם גם להכנת פתילות למאור וגם לאריגת אריגים עדינים, יפים ויקרים מאד.
קריסה גדולת פרחים
הקריסה היא בת למשפחת ההרדופיים, וככזאת - מצפים ממנה להיות רעילה...פריה של הקריסה אכיל בהחלט, וממקום מוצאה - נטאל שבדרום אפריקה - היא הופצה לגידול מסחרי לארצות רבות בעולם.
את הפרי ניתן לאכול על קליפתו ועל זרעיו, ואף ניתן לשלבו בדברי מאפה כמו עוגות ופשטידות, או לקשט בו סלטי פירות וגלידות.
עם זאת - הפופולריות של הקריסה כפרי מאכל לא הרקיעה שחקים... ישנן ארצות, שבהן היא מרבה לפרוח, אך ממעטת בפרי - וכך הדבר גם בישראל.
אצלנו בעין-גדי הקריסה מרגישה מצוין, ומפעם לפעם מכבדת אותנו גם בפרי יפהפה.
ניתן לעצבה כגדר חיה וקוצנית, וזהו, אולי, השימוש היותר מוכר של הצמח היפה הזה.
לבונה משבא תבוא
עוד מהתנ"ך ידענו כי בעין-גדי גידלו כל מיני בשמים. הכופר (שיח החינה) מוזכר בשיר השירים בהקשר ישיר לעין-גדי. בתקופת המשנה והתלמוד גודל בעין-גדי עץ האפרסמון, שהיה עץ בושם יקר ערך, ואשר זהותו היא במידה מסויימת חידה עד היום.גם המור והלבונה, השייכים לאותה משפחה, משפחת הבושמיים, גודלו בארץ ישראל כבר בימי קדם, ועל פי דרישותיהם האקלימיות - זה היה, קרוב לוודאי, בבקעת ים-המלח, בנאות המדבר עין-גדי ויריחו.
את שתילי הלבונה הראשונים נטענו בעין-גדי רק בעשור האחרון, והם מתחילים את התאקלמותם אצלנו. שלכת מלאה בחורף ובאביב עדיין מבהילה אותנו, ואנחנו מחכים בדאגה ללבלוב המחודש בעונה החמה.
זוהי Boswelia papyriphera , מין לבונה הגדל בצפון אתיופיה.
יפה, יפה, אבל הריח...
זהו אחד ממיני האצבוע - Caralluma - צמח ממשפחת האסקלפיים, קרוב משפחה של תפוח-סדום.אצבוע זה יובא מאפריקה, אך יש לנו אצבוע מקומי, הגדל בהרים הסובבים את ים המלח.
חזותו מטעה אותנו לחשוב שהוא קקטוס, אך כאמור - הוא איננו קקטוס.
מקבץ קטן של צמחי אצבוע, שנשתל במסלעה מול הפתח של מועדון מצפה ערוגות, הולך וגדל עם השנים, וכיום יש שם מושבה מכובדת, המהנה אותנו בפריחה מאד מיוחדת בסוף האביב.
צבע הפרחים, ועוד יותר מזה - ריחם הדוחה מאד, מזכירים את מה שהזבובים אוהבים כל כך... ואכן, הזבובים מבקרים את פרחי האצבוע, והם גם המסייעים בהאבקת הפרחים המוזרים האלה.
אמרתי אעלה בתמר...
התמרים בגן ניטעו, פחות או יותר, ביחד עם התמרים במטעים שלמטה. ב-10 שנותיו הראשונות של הגן בלטו בו התמרים, הצאלונים והמדשאות.תמרי עין-גדי הראשונים הם חלק ממשלוח התמרים הגדול וההרפתקני של יאני אבידוב ובנציון ישראלי, אשר רכשו בשנת 1954חוטרים בשט-אל-ערב בעיראק והבריחום אל חוראמשאר שבפרס, ומשם באניה איטלקית אל נמל חיפה.
הטיפול בתמרים בגן שונה, כמובן, מהטיפול בהם במטע. רק חלק מזני התמרים שבגן נושאים פרי שכדאי לקטוף. אשכולות של תמרים מזנים נחותים מוסרים הרבה לפני הבשלתם, שלא יבשילו וייפלו על הקרקע וימשכו צרעות ודבורים. גם הגישה אל התמרים במנופי האפרון אינה קלה כמו במטע.
יש תמרים הזוכים לחיבוק מלטף של מטפסים כמו העקולית המקשטת את התמר שבתמונה בפרחיה הכתומים.
ומי שחושב שלפרחי הקקטוסים אין ריח - לא ניסה את מלכת הלילה...הריח עז ואפילו טוב!
צרור המור לי
מבט לא שגרתי על גזעו של עץ המור האתיופי - Commiphora abyssinicaבדומה לאחותו הלבונה - מוצאו של המור מדרום חצי ערב, והוא מעניק לנו בושם משובח, המופק משרף העץ.
את השרף המצוי בכמויות עשירות בכל חלקי העץ ניתן לראות על הגזע שבתמונה.
עצי המור שמחים מאד בגן הבוטני שלנו, והם מתפתחים יפה, פורחים, חונטים פירות עם זרעים פוריים, אשר נופלים בקרבת העץ ונובטים בקלות. וכל זה מחזק את הסברה שגם בימי קדם גדל המור בבקעת הירדן ובבקעת ים המלח.
מלכת לילות הקיץ
'מלכת הלילה' הוא שם עממי ש
בו אנו מכנים כמה מיני קקטוסים הפורחים פריחה לילית גדולה ומרשימה.המין הנפוץ ביותר בגן שלנו הוא ה-Selenicereus , המשתרע על גבי מסלעות או מטפס על גזעי עצים. כל השנה הוא נחבא אל הכלים: גבעוליו הבשרניים והקוצניים נראים אפרפרים ולא חיוניים.
ואז בא הקיץ! בסביבות יוני הוא מתחיל לפתח ניצני-פריחה גדולים, והמומחים מעלים השערות: זה יפרח הלילה, זה יפרח מחר...
כל פרח חי ללילה אחד בלבד, ובבוקר הוא קמל, אבל כבר חזינו במסלעה שמתחת לבנין ביה"ס התיכון במקבץ של יותר מ-100 פרחים ענקיים ויפהפיים בלילה אחד!
ומי שחושב שלפרחי הקקטוסים אין ריח - לא ניסה את מלכת הלילה...הריח עז ואפילו טוב!
