תודה לאפי פז על רשימה זו
היאחזות הנח"ל בעין גדי – חוויות אישיות
כתב: יורם יבור, 15/7/08
נכתב עבור ספרו של שמואליק חדש, העוסק בשנתיים ששמואליק התגורר עם משפחתו בקיבוץ עין גדי, כמלווה חברתי.
בדצמבר 1952 יצאנו פלוגת עין גדי, מבאר שבע לסדום. סלילת הכביש טרם הסתיימה והמשאיות העמוסות, היטלטלו מצד אל צד. מסדום לאחר התארגנות קצרה, המשכנו לכוון עין גדי. דרך העפר שהובילה מסדום לעין גדי, השתבשה מהגשמים והמשאיות החלו שוקעות בחמר הבוצי, של הר סדום. חילצנו את המשאיות והמשכנו בדרכנו. לאחר יומיים מיציאתנו מבאר שבע, הגענו לעין גדי. נאת המדבר עין גדי, התגלתה לנו במלוא הדרה, אך גם בריחוקה משאר חלקי הארץ.
הפלוגה שלנו, הורכבה מחיילים עולים בודדים, שלוקטו מגדודי הנח"ל וסגל של מ"כים וסמלים, שהוכשרו בבסיס הנח"ל בבית דארס. הכנת הפלוגה לקראת הקמת ההיאחזות, נמשכה כחודשיים בבסיס הנח"ל בבאר טוביה.
עד בואנו לעין גדי, הייתה במקום מחלקה צבאית, שעסקה במשימות שמירה וסיור. במקום היו שלושה מבני בטון, העומדים על תילם עד היום. למגורי הפלוגה הוקם אוהל ענק וסולל בונה החל מיד בבניית צריפי מגורים.
אנחנו אנשי הסגל, ברובנו בני קיבוצים, מושבים וגרעיני נח"ל, השתתפנו במסעות התנועות למדבר יהודה וידענו היכן עין גדי. החיילים הבודדים לא ידעו ולא שיערו, עד כמה רחוקה עין גדי וגם לא היה להם מושג על החום הכבד, המצפה בקיץ.
בניגוד לסגל שהיינו מעוניינים להיות בעין גדי, החיילים ברובם הובאו בעל כורחם. הסתגלותם לא הייתה קלה והתגובות הקשות לא אחרו לבוא והתבטאו בבעיות משמעת. הודות לניסיון הרב שהיה למיכה המ"פ, התגברנו על בעיות אלו. לאחר תקופה קצרה השתנה מצב הרוח של החיילים, הם החלו להזדהות עם עין גדי ולהשקיע ממרצם בעבודות הרבות שהיו לנו. התברר שהיו בניהם בעלי מקצוע: מכונאים, בנאים, מסגרים ואפילו אופה, שאפה לפלוגה לחם במבנה מאפיה, שבנינו מלבני בוץ.
שירות צבאי בהיאחזות, היה חלום שלי, עוד מימי בית הספר, אבל רציתי להיות בהיאחזות עין רדיאן (יטבתה כיום) ואף הובטח לי בפקוד הנח"ל שכך יהיה. מיכה המ"פ סרב לבקשתי, סירוב שתהיה לו השפעה על מהלך חיי. בפיקוד הנח"ל הוחלט לציין את עליית ההיאחזות והמועד נקבע ליא' באדר, שהוא יום תל חי. לארגון החג, נשלחה אלינו נעמי שמר, שהייתה אז בצוות הווי של הנח"ל. נעמי בקשה שאסע לכנרת (גם אני בן כנרת), להביא את המנדולינה שלי ובתוספת חליל ותוף הכינה אתנו תזמורת צנועה. ניגנו שיר שלדעתי היה השיר הראשון שלה. מאז לא הושר, יתכן ונעמי ראתה בו פרי בוסר.
מיכה המ"פ היה מבוגר מאתנו במספר שנים והשתתף כקצין במלחמת השחרור. הוא הבין שמטרת ההיאחזות אינה רק שמירה על הביטחון, אלא בעיקר הכשרת המקום ליישוב קבע אזרחי. מטרה זו הוצגה בפנינו ובנתונים של אז היא נראתה לנו כחלום. עין גדי נראתה כבקצה העולם. פעם בשבוע הייתה מגיעה משאית הפיאט, הטיטניק הידוע, שהובילה אספקה וחיילים לחופשה ובחזרה. לאחר שיטפונות ועד שתוקנה הדרך, לא יכלה המשאית לנסוע ובמקומה הגיע, מטוס הפייפר שנחת בשדה התעופה הקטן והביא אספקה ודואר. הייתה לנו גם ספינה, ששטה בין עין גדי לסדום, אבל לרוב הייתה מקולקלת, כי מי ים המלח, השחיתו את המנועים של הספינה.
העבודה העיקרית הייתה סיקול האבנים. השטחים היו מחולקים לחלקות קטנטנות וכולן זרועות באבן.
קרן הקיימת הביאה מזחלות ובעזרתן הוצאנו את האבן מהחלקות. במקביל לעבודת הסיקול, התחלנו בניסיונות בגידול עגבניות, מלפפונים ותירס.
מלבד החיילים, היו בהיאחזות גם שני אזרחים, שמלאו תפקיד מרכז משק ומכונאי. המכונאי היה גבי טריידל ז"ל ממושבת כנרת, שעשה רבות בעין גדי. מרכז המשק לא השתלב ועזב. מיכה קרא לי ומינה אותי למרכז המשק וכך זכיתי לחוויה המלווה אותי עד היום.
מרבית החיילים של הפלוגה, עבדו בסיקול האבנים. העבודה בסיקול הייתה קשה וחד גונית. במיוחד בימות הקיץ החמים. חדרי המגורים בצריפים להטו מהחום ולא היה בהם מקרר ואפילו מאוורר לא היה. המים שהגיעו בצינור ממעין עין גדי היו מאוד חמים ועל מנת לצננם, בנינו מגדל קירור מקנה סוף. בימי הקיץ הלוהטים, התחלנו את העבודה מוקדם בבקר ובצהרים הלכנו לנחל דוד. הנחל היה המקום הצונן היחיד בעין גדי. בערב עד שהצריפים התקררו מעט, בילינו על הדשא או בשירה ליד המדורה. על הסגל הוטלה המשימה לשמור על המסגרת הצבאית והחקלאית של המקום וחשוב לי לציין שמות מחברי הסגל שהיו בהקמת של ההיאחזות: עמירם הירשפלד, מירל'ה גיל, שולה אשכנזי, עמליה וולפא, עמיהוד כהן ז"ל, נועה הילב, תמר ליויתן, איתן ישראלי, חיים פרימק, רוני ורפאל יובלביץ', עדנה ואיתן פרידלר מכנרת,חוה גורן,שי זרז'בסקי, אהוד פז,נירה שלם ועזרא רון. יתכן ונשכח מישהו ואיתו הסליחה.
הניסיונות בגידול הירקות, הצליחו מעבר למשוער, למדנו מהם, שאקלים עין גדי מתאים לגדול ירקות בחורף. בארץ טרם היו חממות ועגבניות עין גדי, הקדימו את עגבניות עמק הירדן. החלטנו לגדל בשנה השנייה 20 דונם עגבניות, שטח שנחשב גדול במיוחד בתנאים של אז. תקציב לא עמד לרשותנו, אך היו אנשים טובים שהיו מוכנים לעזור ללא תמורה. שמחה בנימיני הדריך אותנו בגידול הירקות ופרופ' סלומניצקי ממכון וולקני, דאג לשתילי עגבניות ממשתלת גילת שבנגב. בסתיו היה השטח מוכן לשתילה. מערכת השקיה לא הייתה ועל מנת שנוכל לשתול ולהשקות את השתילים, חידשנו את תעלת העפר, שהוליכה מנחל דוד ופתחנו תלמים במעדרים. לשמחתנו השתילים נקלטו והתפתחו היטב. היה צורך להדלות את שיחי העגבניות, לשם כך קנינו מזמרות וגזמנו קנה סוף בנחלים. כל צמח נקשר אל קנה הסוף, בחבלים שאספנו ברפתות הדרום.
באביב החל הקטיף, היבול היה רב והמחירים בשמים. שר האוצר התלונן שהמדד עלה, בגלל עגבניות של עין גדי. מההכנסות של העונה המוצלחת הזו רכשנו כל מה שהיה נחוץ לנו לעונה הבאה: טרקטור זחל, צינורות, ממטרות, ברזלים להדליית העגבניות וכו'.
ההצלחה החקלאית העלתה את עין גדי לתודעה, לא רק כנווה מדבר, אלא גם כמקום בעל אפשרויות פיתוח חקלאי והוכיחה לרבים שחזון הקמת ישוב בעין גדי, הינו בר השגה. הצלחנו לעבור לטיפול מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית בחבל הנגב. כהנוביץ שהיה מנהל המחלקה בחבל, עזר לנו רבות וזה היה שינוי גדול לטובה, בהשוואה לטיפולו של שמעון מקלר, שהיה נציג משרד הפיתוח. פרסומה של עין גדי זכה אותנו בביקורים רבים. החשוב בביקורים היה ביקורו של בן גוריון, שהתגורר אז בשדה בוקר. הראנו לבן גוריון את גן הירק וכבדנו אותו בנטיעת שתיל בננה, בחלקת הניסיונות. בן גוריון התפעל מאד, מעין גדי ואנשיה. לפני שנפרד אמר לי, אם תזדקקו לעזרה תפנו אלי.
הזמן חולף ובתום כשנתיים להיאחזות, החלו להשתחרר החיילים והסגל. הצבא החל שולח במקומם חיילים אחרים ומיד ניכר שוני בין הותיקים לחדשים. בשונה מהחדשים, החיילים הותיקים, היו שותפים לעליית ההיאחזות, הזדהו עם עין גדי וחשו גאווה על היותם חלק ממנה. פקוד הנח"ל הקטין את מספר החיילים במקום, בטענה שבעיות הביטחון אינן מצריכות כוח אדם בסדר גודל של פלוגה. מיכה מפקד הפלוגה עזב ובמקומו בא מ"פ בעייתי.לשמחתנו, אריק פנס מכנרת שהיה כבר משוחרר, התנדב להחליף את המ"פ הזה. אני כמרכז משק לא הסכמתי להקטין את הקף החקלאות. היה לי ברור, שהקטנת ההיקף המשקי, תדחה את הצורך בהקמת הקיבוץ.
איחוד הקבוצות והקיבוצים, שלח קבוצת חברים לעזרה. למרות שלא היה בכך לענות על צרכי המשק, הייתה בזה זריקת עידוד. המשכנו בהגדלת גן הירק ובנטיעת מטע התמרים הראשון. ידענו מהמקורות שעין גדי נקראה גם חיצצון תמר ועל כן אין ספק, שהתמר יוכל להצליח במקום. את החלקה הראשונה נטענו, בשטח שקראנו לו ה"סבחה ". היה זה אגם קטן שמי נחל ערוגות נקוו בו.
בנוסף לגידולי גן הירק ערכנו ניסיונות במטעים: כרם, פפאיה, אפרסון, בגידול ורדים וגידול שתילי טבק. רוב הגידולים האלה לא הצדיקו את המשך גידולם.
השנה השלישית מתקרבת לסיומה וקבוצת האיחוד מתחילה להתפזר. הייתה הרגשה שכל מה שבנינו עומד בפני כליה. הניסיון שנצבר הוכיח, שניתן בוודאות להקים קיבוץ במקום, אך לא ידעתי איך לשכנע את המוסדות. שלום איילתי ואני, החלטנו לפעול עצמאית, להבאת גרעין שדמות לעין גדי. התרשמנו שגרעין זה איכותי והאמנו שיוכל להתמודד עם המשימה. המציאות הוכיחה שהאבחנה הייתה נכונה.
המכשול הבא שעמד בפנינו, היה התנגדות המוסדות ובעיקר לוי אשכול, שהיה שר האוצר, להקמת הקיבוץ. החלטתי לפנות לבן גוריון, שהבטיח כזכור את עזרתו. בן גוריון חזר בינתיים, בעקבות ה"פרשה" והתפטרות פנחס לבון, לכהן כשר ביטחון בממשלת משה שרת. לגודל השמחה הגיע מכתב מבן גוריון, התומך בהקמת הקיבוץ. בן גוריון הצליח, לשכנע את שר האוצר ושר האוצר לוי אשכול,שכנע את המוסדות המיישבים. החל מהלך הפיכת עין גדי מהיאחזות לקיבוץ. גרעין שדמות שלח קבוצת חלוץ, בניהם דן בניהו (בניס), שהחליף אותי בהצלחה בריכוז המשק. נשארתי עוד כחצי שנה עם חברי גרעין שדמות ונוכחתי עד כמה גרעין זה איכותי ודבק במשימה.
אי אפשר לסיים רשימה זו, מבלי לציין את חלקו הרב של יהודה אלמוג, שישוב חבל סדום היה חלום חייו. יהודה אלמוג עזר רבות לעין גדי ולישובים נוספים בחבל סדום ועל שמו נקרא קיבוץ אלמוג.
קרוב לארבע שנים, עברו עלי בהיאחזות עין גדי. שנים רבות מאוד עברו מאז, אך החוויה הנפלאה של נטילת חלק בהקמת היאחזות עין גדי, מלווה אותי כל הזמן.
